השראה: נאום הבכורה של ד"ר רות קלדרון (וידאו)

חברת הכנסת החדשה, ד"ר רות קלדרון (יש עתיד) נאמה השבוע לראשונה בכנסת. הנאום הפך ויראלי ברשת וריגש רבים. אם נאום בכורה זה (וכמה נאומים נוספים של חברי כנסת חדשים) הוא אינדיקציה, הכנסת החדשה כבר מבטיחה יותר מזו הקודמת. הנה קטעים מהנאום של ח"כ קלדרון. הנוסח המלא מתפרסם באתר Onlife.

"אי אפשר לצעוד אל העתיד בלי לדעת מאין באנו, מי אנחנו, לדעת באופן אינטימי לפרטי פרטים, לדעת את הנשגב וגם את המקומם והנלעג. התורה אינה קניינו של זרם זה או אחר, היא המתנה שקיבלנו כולנו, ולכולנו ניתנה הזדמנות להתבונן בה כשאנחנו בוראים את מציאות חיינו.

אף אחד לא לקח מאיתנו את התלמוד, ואת הספרות הרבנית. במו ידינו מסרנו אותו בימים בהם היה נראה כי יש משימה דחופה וחשובה יותר, לבנות מדינה, להקים צבא, חקלאות, תעשייה ועוד. עכשיו הגיע הזמן לחזור ולנכס לעצמנו מה ששלנו. להתענג על ההון התרבותי שמחכה לנו, לעינינו, לדמיוננו, ליצירתנו. במקום לספר על יופיו של הספר הזה, אני מבקשת לספר סיפור מן התלמוד, סיפור מיניאטורי אחד, על מעשה ברב רחומי, ומתוכו לומר כמה דברים על הרגע הזה, ועל המשימות שאציב לעצמי בכנסת.

רב רחומי היה רב, וקודם כל איש, הרבה איש. רחומי בארמית זה אהבה. רחומי מהמילה רחם, מישהו שיודע להכיל, שיודע לקבל לגמרי, כמו שרחם של אישה יודע להכיל את התינוק. זאת בחירה מאוד יפה למילה אהבה בארמית, כי אנחנו יודעים שביוונית לקחו את המילה רחם ובנו ממנה את המילה היסטריה. אז הבחירה הארמית, לקחת מרחם את המילה אהבה, היא בחירה פמיניסטית של חז"ל. הוא היה שכיח, הוא היה מצוי, כלומר למד, התקבל ללימודים באחת מהישיבות האייבי ליג של בבל. הוא למד במחוזא, והוא היה כל כך מפורסם, שקראו לו רבא, הרב.

והיה רגיל (אני רומזת לכם שחז"ל לא אוהבים אנשים שעושים דברים מתוך הרגל, בדרך כלל, כשמשהו רגיל בתלמוד, תוך כמה שורות מישהו ימות), היה רגיל שהיה בא לביתו, ביתו בארמית זה אשתו, וגם אשתו וגם ביתו. גבר שאין לו אישה הוא הומלס. אישה שאין לה גבר היא לא. גבר בלי אישה – חסר בית. היה רגיל שהיה בא לביתו כל ערב ביום הכיפורים. אתם שמים לב שכשהגמרא אומרת היה רגיל שהיה בא לביתו כל ערב יום הכיפורים, יש פה מידה של אירונית חז"לית. מה זאת אומרת "כל פעם בשנה"? זה לא כל כך הרבה. ואנחנו גם חושבים לעצמנו, איזה מין תאריך אדם בוחר לבוא לאשתו, ערב יום הכיפורים, שהוא לא בדיוק יום של אינטימיות, הוא יום של תפילה, אפילו לא בבית.

יום אחד, פעם אחת, שנה אחת, משכה אותו השמועה – אהלימוד בבית המדרש הקסים אותו כל כך, שהוא שכח, הוא לא יצא בזמן, והוא לא יכול היה לעזוב את הלימודים ולא יצא הביתה. הייתה מצפה אשתו – "עכשיו הוא בא". הציפייה הזו שכל סמס, וכל טלפון, וכל צעדים בחוץ וכל נקישה בדלת, את בטוחה שזה הוא. עכשיו הוא בא. לא בא.

ברגע מסוים היא מבינה שהשנה הוא כבר לא יגיע, אולי יצא שופר של יום הכיפורים, וכבר אף אחד לא יכנס מפני קדושת החג. האישה הזו, שחיכתה כל השנה, שחיכתה שנים רבות כל השנה ליום אחד, לא יכולה לעמוד בזה יותר, ודעתה חולשת, היא מתאכזבת, היא עצובה, היא מאבדת את השליטה. היא מוציאה דמעה אחת, היא מורידה, זה לשון פעיל, לא לשון סביל. היא נותנת לדמעה אחת לזלוג על הלחי מהעין, אחרי שנים שהיא לא בכתה. עכשיו אנחנו צריכים לדמיין לנו מסך מפוצל. בצד אחד קלוז אפ על דמות של אישה, על פנים של אישה, שדמעה אחת זולגת על לחייה. ובצד השני על הגג במחוזא, יושב רב רחומי כולו לבן ומרגיש קדוש. אחרי יום של כמה שעות בלי אוכל, אנחנו מרגישים מורמים.

והוא לומד תורה על הגג עם הכוכבים ומרגיש כל כך קרוב לשמיים. היה יושב על הגג, כשנופלת הדמעה מהעין של האישה, נפחת הגג מתחתיו – והוא נופל על הקרקע ונחה נפשו, ומת. מה אנחנו יכולים ללמוד מרב רחומי ואשתו? למקום הזה ולעבודה שלי כאן? ראשית אני לומדת שמי ששוכח שיושב על כתפי האחר ייפול. אני לומדת שצדיקות היא לא דבקות בתורה על חשבון רגישות לאדם, אני לומדת שבמחלוקת יש לא פעם שני צדדים צודקים, ועד שלא אבין שגם אני וגם הצד השני, גם האישה וגם רב רחומי, מרגישים שהם עושים את הדבר הנכון והם אחראים לבית, הרבה פעמים אנחנו מרגישים – האישה שמחכה והולכת לצבא, ועושה את העבודה, ואחרים על הגג לומדים תורה. ופעמים אנשים אחרים מרגישים שהם נושאים את כל משא המסורת והתרבות והתורה על גבם, ואנחנו הולכים לים ועושים חיים.

גם אני וגם הצד השני מרגישים שעל כתפיהם כל האחריות לבית. עד שלא אבין את זה, לא אראה את הבעיה נכוחה ולא אוכל למצוא פתרון. אני מזמינה את כולנו לשנים של עשייה מתוך מחשבה, ומחלוקת מתוך הבנה וכבוד לאחר. אני שואפת להביא למצב בו לימוד התורה יהיה נחלת כל ישראל, בחינת תורה מונחת בקרן זווית, וכל מי שרוצה ליטול יבוא ויטול. שכל אזרחי ישראל הצעירים יקחו חלק בנטל, גם בלימוד תורה וגם בשירות צבאי ואזרחי. וביחד ייבנה הבית ולא תיחלש הדעת.

אני שואפת ליום בו משאבי המדינה יחולקו בהוגנות ובשוויון לכל תלמיד ותלמידת חכמים, על פי איכות לימודם, ולא על פי שייכום הציבורי. שבתי המדרש, הארגונים והישיבות החילוניות והפלורליסטיות יזכו לתמיכה שווה והוגנת מול בתי המדרש האורתודוקסים והחרדים, ומתוך קנאת הסופרים והתחרות הבריאה תגדל התורה ותאדיר.

יהי רצון מלפניך, ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו ואמהותינו, שאצא מהבית הזה כפי שנכנסתי אליו, שלמה עם עצמי, ועם הבריות. מי יתן שמעשיי יהיו לטובת כל תושבי מדינת ישראל, ושאפעל לתקן את החברה אשר שלחה אותי למעון זה, ולהשכין שלום צודק בינינו ועם שכנינו. מי ייתן ותמיד אזכור שאני שליחת ציבור, ועלי להקפיד על ניקיון כפיים ולב. מי יתן ואצליח ונצליח בכל מעשי ידיו. אני מוסיפה ברכה קטנה לסיעה שלי יש עתיד. שנשמור על התרבות המיוחדת של אחווה ושיתוף, שנישאר מאוחדים, שנישאר במליאה, ושנזכה לממש את החלום ולשנות לטוב".

עשו לנו לייק ותקבלו את מיטב הכתבות של חורים ברשת ישירות לפייסבוק
ארכיון ״חורים ברשת״

ערוץ זה הוא ארכיון האתר, השומר את הסיפורים מהאתר הישן של ״חורים ברשת״.

ארכיון ״חורים ברשת״

ערוץ זה הוא ארכיון האתר, השומר את הסיפורים מהאתר הישן של ״חורים ברשת״.

סיפורים נוספים של ארכיון ״חורים ברשת״
הרשם/י לקבלת הניוזלטר שלנו
וידאו
דיווח על תוכן פוגעני
וידאו