אין הרבה דברים יותר מעצבנים מלבזבז את מעט הזמן הפנוי שאנחנו מוצאים לעצמנו על סודוקו. המוח זועק לנו, “היי, חבר, מה אתה עושה? יש לך דברים יותר חשובים לעשות!”, אבל אנחנו, שכנראה יודעים יותר טוב, ממשיכים לשבץ מספרים בתוך קוביות במשך דקות (או שעות, אם מדובר בסודוקו ענק) ארוכות. לא נעים.

בעלי ה-iPhone והאנדרואיד שבינינו ישמחו לדעת שהחל מהיום הם יוכלו לפתור את הסודוקואים שלהם במהירות מטורפת ובסטייל, בעזרת המכשיר הסלולרי שלהם. אז נכון, זו קצת רמאות, אבל היי – כשמדובר בסודוקו, הכל הולך. טריק פתירת הסודוקואים ב-iPhone נעשה דרך האפליקציה של גוגל, Google Mobile App, שניתנת להורדה בחינם מחנות היישומים. לפני שנמשיך, וודאו שמותקנת אצלכם הגירסה העדכנית ביותר שלה.

אם הכל תקין, הכינו את הסודוקו הריק ופתחו את האפליקציה של גוגל. בשורת החיפוש למעלה, לחצו על אייקון המצלמה, שיפתח את Google Goggles (בעלי האנדרואיד צריכים להכנס לאפליקצית ה-Goggles ולהמשיך מכאן אותו דבר). למי שלא מכיר, מדובר באופציית חיפוש מגניבה במיוחד, המאפשרת לצלם מוצרים אותם אתם רוצים לחפש. אם תצלמו, נניח, עטיפה של סרט DVD, האפליקציה תדע למצוא את הפרטים עליו בעזרת מנוע החיפוש של גוגל.

אבל אנחנו לא כאן לענייני DVD, אלא לענייני סודוקו. לכן, נצלם תשבץ סודוקו, ונלחץ על חיפוש. האפליקציה תציג לנו בתוצאת החיפוש הראשונה Sudoku Puzzle. כאשר נלחץ על זה, הוא יציג לנו את תשבץ הסודוקו שלנו סרוק, ומתחתיו כפתור Solve. לחיצה עליו – וקסם! התשבץ שלכם ייפתר תוך שניות.

מספר דברים שכדאי לדעת: ראשית, אם אתם מבעלי הסלולרי של אפל, Google Goggles עובד רק במכשירי iPhone 3GS ו-iPhone 4. אם יש לכם מכשיר ישן יותר – לא תוכלו להשתמש בתכונה.

בנוסף, כאשר התוכנה סורקת את הפאזל היא עושה זאת בהיפוך – דהיינו, הסודוקו שמתקבל הוא “סודוקו מראה” של זה שסרקתם. מדובר באותו תשבץ בדיוק, פשוט הפוך. אם אתם מתכוונים למלא את הסודוקו שלכם לפי הפתרון של גוגל כדי להדהים את בני משפחתכם, וודאו שאתם עושים זאת כשורה – שלא תתפדחו.

ודבר אחרון: האפליקציה מזהה רק תשבצי סודוקו רגילים. את הסודוקו הענק שמפורסם בגיליון סוף השבוע של העיתון החביב עליכם עדיין תצטרכו לפתור לבד. בהצלחה עם זה.

2010 היא כבר זיכרון רחוק וכולנו שבעים סיכומים וניתוחים, אך הנתונים שהפיצה קבוצת Democracy UK (המופעלת על ידי פייסבוק) חורגים מסטטיסטיקה יבשה. הם מספקים הצצה מרתקת על האופן שבו מיליוני אנשים משתמשים בפייסבוק כדי לשתף רגעים מחייהם, תחושות ומחשבות.

הנתונים הבאים משקפים פעילות של 20 דקות בלבד בפייסבוק. דווקא מסגרת הזמן המצומצמת הזו מצליחה לשקף את הכמות העצומה של תמונות, קישורים ועדכוני סטטוסים שמתפרסמים ותורמים לרשת החברתית מגוון עצום של תכנים שמספקים דלק לצמיחה של פייסבוק. הנתונים גם מאפשרים למפות את הסטטוס האנושי ומצב הרוח העולמי בדרכים שלא היו זמינות בעבר. אז הנה “הבשר”:

1,000,000 קישורים משותפים בפייסבוק כל 20 דקות.

[ad#adsensebannerpost]

1,323,000 תמונות מתויגות.

1,484,000 הזמנות לאירועים נשלחות.

1,587,000 פוסטים מתפרסמים.

1,851,000 עדכוני סטטוסים.

1,972,000 בקשות חברת מאושרות.

2,716,000 תמונות מועלות.

10,208,000 תגובות מתפרסמות.

4,632,000 הודעות אישיות נשלחות.

במהלך 2010:

43,869,800 שינו את הסטטוס שלהם לסינגל.

3,025,791 שינו את הסטטוס שלהם ל-it’s complicated.

28,460,516 שינו את הסטטוס שלהם ל”במערכת יחסים”.

5,974,574 שינו את הסטטוס שלהם ל”מאורס”.

36,774,801 שינו את הסטטוס שלהם ל”נשוי”.

הסלבריטים האהודים בפייסבוק:

1. ליידי גאגה: 24,712,169 לייקים.

2. אמינם: 23,729,700 לייקים.

3. מגאן פוקס: 19,575,080 לייקים.

4. ווין דיזל: 19,425,325 לייקים.

5. ריאהנה: 18,903,844 לייקים.

6. ברק אובמה: 17,229,885 לייקים.

7. בוב מארלי: 17,168,034 לייקים.

8. ליל וויין: 17,004,850 לייקים.

9. ג’אסטין ביבר: 16,779,874 לייקים.

10. שאקירה: 16,520,790 לייקים.

הרעיון של האפליקציה פשוט: אם אתם צופים בזמן אמת בערוץ 10 תוכלו לפתוח את האפליקציה, ולהצהיר בעמוד הפתיחה שלה שאתם צופים בערוץ (מעין צ’ק-אין). האישור יעשה שני דברים: הראשון – יפרסם עדכון “אני צופה בערוץ 10″ בפייסבוק שלכם (עוד על כך בהמשך). השני והמעניין יותר: יכניס אתכם לדיון חי לגבי התוכן המשודר בערוץ, שמורכב מהודעות ששולחים כל משתתפי האפליקציה באותו זמן.

האפליקציה עצמה פועלת ב”שיתוף פעולה” מלא עם פייסבוק: אם תבחרו בכך, היא תפרסם כל הודעה שתפרסמו בה גם בעמוד הפייסבוק שלכם, אופציה שיש לה פוטנציאל לא קטן להציף את הפיד של החברים בלא מעט ספאם. בנוסף, בכל רגע נתון תוכלו להקליט דרך האפליקציה קטע וידאו קצר מהתוכן המשודר (עד חצי דקה) ולהעלות אותו לפייסבוק. המשמעות: אם פתאום תפסתם פאדיחה היסטרית בשידור חי ואתם רוצים להראות אותה לכל החברים, תוכלו לעשות זאת בעזרת לחיצה על כמה כפתורים בלבד.

את האפליקציה בדקנו במהלך הפרק השבועי של “היפה והחנון”, ביחד עם עוד כמה נסיינים שקיבלו גישה מוקדמת ליישום. השימוש היה אינטואיטיבי למדי ומאוד נחמד: כיף לצחוק על המתמודדים והמנחים בצוותא, אפילו אם זה דרך הסלולרי ולא תוך כדי מפגש צפייה חברתי של ממש. מצד שני, מצאנו ששימוש ממושך באפליקציה הוא די מעייף, ולעיתים קשה להתרכז גם בפרק המשודר וגם בשליחת הודעות שונות דרך המקלדת הקטנה והלא כל כך נוחה של ה-iPhone.

בסופו של דבר גילינו שהשימוש האידיאלי באפליקציה הוא בגיחות קצרות: אחת לכמה דקות בדקנו את ההודעות החדשות שפורסמו בה, הגבנו ועשינו לייקים להודעות שהצחיקו אותנו ושיתפנו את מה שהיה לנו להגיד. אחרי שסיימנו הנחנו את הסלולרי בצד, צפינו בשלווה בפרק וחזרנו אליו רק כעבור זמן מה.

מה יוצא לערוץ 10 מהצפייה החברתית? מעבר לחיזוק המותג, הוא גם מקבל כמות נאה של לייקים ופרסום בפייסבוק. למעשה, לא ניתן להתחבר לאפליקציה מבלי לאשר לה גישה לפרסום תכנים על ה-Wall שלכם, גישה שהיא בהחלט מנצלת. בתור אנשים שלא כל כך אוהבים שלוקחים לנו את השליטה על הפייסבוק מהידיים, מצאנו את האפליקציה יחסית סבירה: הדברים היחידים שהיא תפרסם בכל מצב הם כאשר תתחילו לצפות בתוכן מסוים וכאשר תבחרו לשתף קטע וידאו ממנו. לכל שאר סוגי העדכונים ניתן לעשות opt out, וטוב שכך: אם שימוש באפליקציה היה אומר בהכרח הצפה של תכנים רבים לפיד שלנו היינו מוותרים עליה מראש.

מעניין לראות כיצד תתפתח האפליקציה והאם היא תהיה כיפית לשימוש גם אחרי שתצא לקהל הרחב, במהלך השבועות הקרובים. לדעתנו, כמו בכל דבר, מה שירים או יפיל את האפליקציה תהיה הקהילה שתתאגד סביבה: משתמשים שנונים וידידותיים יוכלו ליצור חווית צפייה חברתית נעימה ומזמינה. יהיה מעניין לראות אם ערוץ 10 ישתמשו באפליקציה כמדרגה לשיפור האינטראקטיביות בין המתרחש במסך לצופים, כמו למשל לתת לאחד ממשתפי תוכנית מסויימת להגיב באופן פעיל ובזמן אמת על דברי הצופים דרך האפליקציה.

בסופו של דבר, ערוץ 10 מנסה לצאת מהשטאנץ הקבוע של אפליקציות VOD, ומביאה ל-iPhone משהו קצת שונה. מהמעט שטעמנו – אנחנו בהחלט סקרנים לראות איך האפליקציה תמשיך ותתפתח בעתיד.

[ad#adsensebannerpost]

הבוקר פורסם ב”ידיעות אחרונות” כי אישה החשודה בהטרדתה של השחקנית-בדרנית אורנה בנאי נעצרה בסוף השבוע, בעקבות תלונה שהגישה בנאי במשטרת תל אביב. נגד המתלוננת הוצא בעבר צו הרחקה האוסר עליה להתקרב לבנאי, אך בעקבות תקרית נוספת בסוף השבוע הוחלט לעצור את האישה.

ביום שישי בערב התלוננה בנאי כי המטרידה פגשה אותה כמה שעות קודם לכן מחוץ למועדון בילוי בתל אביב. בין השתיים היו חילופי דברים, ואז בעטה האישה בקטנוע של בנאי. הקטנוע נפל, ותכולת הארגז שלו נזרקה על הארץ.

החשודה בהטרדה, בת 30 מתל אביב, הובאה אתמול להארכת מעצר בבית המשפט – אחרי לילה במעצר. בתום הדיון היא שוחררה בערבות של 1,000 שקלים במזומן.

בנאי מפרטת בווידאו את גירסתה שלה לאירועים. השחקנית פנתה ליוטיוב, לדבריה, כדי להפריך שקרים,[ad#adsensebannerpost]  להבהיר את עמדתה ולהגיב לדברי המעריצה בתוכנית של גיא פינס כערוץ ישיר לתקשורת עם הקהל. מבלי להתעמק או לנסות לשפוט בפרשה הנוכחית, מפורסמים שעושים שימוש חדשני ביוטיוב על מנת להציג את עמדתם עושים שירות טוב לעצמם, בתנאי והופעתם קולחת, אמינה ולא מרושלת או מעוררת אי אמון.

אורנה בנאי, בזכות היותה שחקנית, אכן עוברת את יוטיוב היטב אך לא נופלת במלכודת האובר-אקטינג. הופעתה בלתי מכופתרת ואמינה. כמובן שמדובר בגירסתה של בנאי לאירועים והאמת אמורה להתברר בחקירת המשטרה ובעיתונות, אך ככל שיותר ידוענים, אישי ציבור ומשפיענים אחרים שישתמשו בכלים הדיגיטליים שעומדים לרשותם לצורך תקשורת ישירה עם הקהל, בפייסבוק, טוויטר, יוטיוב או אחר, בלוגים ועיתונים יוכלו להיעזר בכך לצורך הדיווח שלהם.

Interlude, הסטארט אפ אותו ייסד וממנכ”ל הזמר יוני בלוך, זכה לתשואות מהצ’ירלידרס הקבועים, טקראנץ’, משאבל ואחרים, מאז נחשף בחודש מאי, 2010. בתמצית, מדובר בפלטפורמה המאפשרת להפוך פרסומות, סרטונים, סדרות רשת וקליפים לאינטראקטיביים, במתכונת יותר חלקה מאשר Youtube Annotations.

הגולשים יכולים לקבוע בקליק את המשך העלילה מבין מאות גירסאות וידאו שצולמו והופקו מראש. בעלי אתרים יכולים להשתמש בטכנולוגיה הזו כדי להגביר את שהיית המשתמשים באתרים, יוצרים ומוזיקאים ייעזרו בה כדי ליצור מולטי-קליפ, עולם שלם של חוויות וידאו בסרטון אחד. חברות יכולול להיעזר בטכנולוגיה כזו כדי לחשוף את הצופים למידע שונה אודותיהן, כאשר הבחירה בידיים שלהם.

הטכנולוגיה של Interlude הודגמה עד כה פעמיים, בסרטון להיות עצוב יותר של יוני בלוך ובקליפ Keep Your Head Up של היוצר האמריקני אנדי גרמר. הסרטונים מאפשרים לצופים לנווט את דרכם בקליפ ולקבוע את ההמשך הרצוי להם ובסופו לשתף את הגירסה שלהם לקליפ עם חברים.

כך למשל, הגולשים יכולים לבחור לבחור אם גראמר יתנגש במובילים או ייזרק לפח אשפה על ידי אופנוענים. בנקודה אחרת ביכולתם לקבוע אם הוא יעלה לקומה 2, 3 או 4 במעלית. בסוף הקליפ ניתן לקבוע אם גראמר ישיר לבד או בלהקה והאם כל הניצבים והלהקה המשתתפים בקליפ ישכבו על הרצפה.

אפשרות הבחירה אינה קוטעת את השיר אלא מציגה חיווי זמן במסגרתו הצופה יכול לבחור בהמשך הרצוי לו ואחריו הבחירה הספציפית הזו כבר אינה אפשרית. זו בחירה נבונה שלא פוגמת בחוויית הצפייה של אחרים שיבחרו לא להיות אינטראקטיביים. אם הצופה לא בחר באפשרות מסוימת, תוצג העלילה שנקבעה בברירת המחדל. הצופה יכול באופן עקרוני לחזור לכל צומת בחירה ולבחור אחרת, אם כי האפשרות הזו לא נתמכת בסרטון שנבחן.

Interlude אינה החברה היחידה בשטח המהמרת על תכנים אינטראקטיביים לבחירת הגולשים. OverlayTV פיתחה טכנולוגיה דומה המיועדת בעיקר לאתרי קניות, Videoclix עבור פרסום, Asterpix עבור שכבת ביאורים בסרטונים. Interlude שונה מקודמותיה בזכות ממשק שקוף וחווייתי. לא בטוח שזה יספיק.

פרופ’ ניצן בן שאול מאוניברסיטת תל אביב וגיא אבניון, פיתחו טכנולוגיה בשם InSplit המודגמת בסרט האינטראקטיבי המלא הראשון בעולם, Turbulence. הסרט מאפשר לצופה לקבוע את המשך העלילה בנקודות שונות, והופך את הצופים לבמאים. ההשראה היא, בין השאר, מסרטים כמו Run Lola Run ו”דלתות מסתובבות” של רוברט אלטמן פיטר הויט שהציגו עלילות חלופיות שהשתלבו זו בזו ולבסוף הובילו לסוף זהה.

Turbulence מספר את סיפורם של שלושה ישראלים, אדי, סול ורונה, שנפגשים במקרה במנהטן 20 שנים לאחר ההפגנה הגדולה נגד מלחמת לבנון, בה הם נעצרו וזימרו זה על זה ובעקבות זאת רבו. ללא התערבות הצופים, הסרט נמשך 83 דקות. ביחד עם אפשרויות הבחירה הוא מתמשך עד לשעתיים.

מילות המפתח הן מות המחבר והעברת השליטה בנרטיב לידי הצופה/קורא שיכול לבחור בין עלולות מרובות וליצור את החוויה האישית שלו. זו אינה תופעה חדשה: ספרים אינטראקטיביים קיימים עשרות שנים, עוד לפני פרוץ האינטרנט לחיינו, אך אמצעים דיגיטליים מפשטים את אפשרות הבחירה, משפרים את חוויית ההיפר נרטיב ומעבירים את השליטה לגולשים. יש משהו קסום בכח של הקורא לשנות את העלילה. ובכל זאת, אין מדובר בעלילה פתוחה בה הכל אפשרי והבחירה שעומדת לפניכם היא בין כמה המשכים שנבחרו מראש. The Road Not Taken של פרוסט מעולם לא היה רלוונטי יותר. כדאי להתייחס גם למקדם התסכול הזה. לעתים הקהל אוהב עלילות סגורות ולא מעוניין לקבוע את העלילה, בייחוד בחוויות צפייה שהן Lean Back. כדאי להתייחס לשיקול הזה כאשר מרימים את דגל האינטראקטיביות בכל מחיר.

בעיני, לפחות, הבעיה באינטראקטיביות הזו היא חשיפת חולשת התוכן. העלילות השונות אינן מעניינות ולא מניעות להקלקה מלבד חלק מהמעריצים של היוצר. מגניב בצפייה ראשונה, אך מאבד את האפקט בהמשך. ב-Mashable טענו כי סרטונים כאלה יעודדו אנשים לגלות אמנים מתחילים. אך זה לא סביר, משום שהם יצליחו בעיקר במקרים בהם הקליפ קריאטיבי ומושקע במיוחד, לא בדיוק בגבולות התקציב של אמנים ויוצרים צעירים שמחפשים הכרה. זה יכול לעבוד מצוין לצורכי E-Learning אך עבור מוזיקה מדובר בגימיק בעל תוחלת חיים קצרה אם ההשקעה לא תהיה מסיבית והעלילה קריאטיבית. נקודה נוספת לשקול היא אם רובנו בכלל לא מעדיפים שיקבעו עבורנו את העלילה ולא נופעל תמיד ובכל מחיר. גם אם יציעו לנו לקבוע את הסוף של הסופרנוס, האם לא נעדיף להישען אחורה וליהנות?

זה ממש כמו Google Earth, רק שבמקום לתור ארצות וימים, אתם מטיילים בגוף האדם, עושים זום על שכבות אנטומיות ומנווטים לאזורי הדף אותם תרצו לחקור. לחיצה על אזורים שונים בגוף תאפשר לכם לזהות מבחינה אנטומית את האנטומיה שלו ולזהות שרירים, כלי דם ועצמות.

דפדפן הגוף מבוסס על HTML 5 ונתמך גם בגירסאות הבטא האחרונות של ספארי ופיירפוקס, מלבד כרום כמובן. הכלי תומך גם ב-WebGL, יישום API גרפי המשתלב בדפדפן גם ללא תוספים, אם כי משתמשים אחדים התלוננו כי כלי הגוף אינו מוצג כראוי בדפדפן שלהם.

אפשר לסובב את הדמות המאוירת ולהתמקד באברים שונים בגופה ולפרק אותה לשכבות, די כיף וגם טוב לדעת.

אהבתי במיוחד את השילוב של Google Instant בממשק. בעוד אתם מקלידים, ייפתח חלון תוצאות המותאם אישית על פי ההקלדה שלכם. מעבר על האברים השונים בחלון התוצאות מביא לשינוי התצוגה הגרפית בדף בהתאם לכל אבר. מגניב. לא רק להיפוכונדרים וסטודנטים לרפואה.

[ad#postup]

המהומה החלה בפוסט שנכתב בפורומים של המרכז לאומנות הפיתוי באוגוסט 2006, בו אחד החניכים בקורס סיפר לחבריו על כיבוש שצלח: הוא פגש בסופר תיירת שנראתה לו קצת מבולבלת, שכנע אותה לבוא אליו לדירה כדי להכין לה שקשוקה, השתה אותה בקצת אלכוהול (למרות שהיא לא רצתה), ואז העניינים התחילו להתחמם. הוא נישק אותה (אחרי שהיא אמרה לו שהיא לא רוצה לנשק אותו), “נתקל באינספור התנגדויות” אך בכל זאת הצליח, בסופו של דבר, להוריד לה את התחתונים ולקיים איתה יחסי מין (עדכון: הקישור לפורום נחסם. ניתן למצוא צילומי מסך של השרשור כולו כאן).

התגובות לסיפור הזה לא פחות מזעזעות מהסיפור עצמו. חבריו לספסל הלימודים שיבחו את הפעולה שלו, וכשאחד מהם העז לשאול אם מה שתואר הוא לא אונס, מיהרו המדריכים לבטל את האפשרות הזאת.

למה הרשת נזכרה פתאום בהודעה שנכתבה בכלל ב-2006? בזכות פוסט שנכתב בבלוג “משהו לנשנש כשהאורחים יגיעו“. הבלוג בפוסט, ששותף פעמים רבות בטוויטר ובפייסבוק, העלה לדיון את התופעה הנקראת “אומנות הפיתוי”, והעלתה לאוויר העולם את שאלת הלגיטימיות של הקורסים בסגנון זה. האם מדובר בפתרון קסום לחנונים חסרי בטחון עצמי, או שמא במכנה הכשרה לאנסים פוטנציאליים?

לפני כשנה וחצי יצא לי לסקר קורס ווירטואלי כזה במסגרת עבודתי ככתב בערוץ הטכנולוגיה של ynet. הנה מה שהיה לי להגיד על הקורס אז: …”התחלנו את הקורס עם התמונה הרומנטית של הגיק הלא מזיק שמחפש אהבה, אבל במהלך הקורס גילינו שכל שיחה עם בחורה באינטרנט צריכה להתנהל כמו מבצע צבאי. יש תוכנית עבודה, צריך לשאול ככה וככה שאלות ולעקוץ ככה וככה פעמים, ומדי פעם לפלפל עם אמצעים לגרימת משיכה מינית. זה כמו מתכון. אין פה שום רגש, שום אינטואיציה, שום רומנטיקה”.

רשימת הקיצורים (החלקית) של הקורס: כמו קיצורים צבאיים

בקורס שלקחתי, שמטרתו היתה לתת לבחורים כלים להשיג מספרי טלפון של בחורות בפייסבוק ואתרי שידוכים, לא היתה שום התייחסות למה לעשות במפגש פנים מול פנים עם בחורה נחשקת – אך קל להבין איך גישה כזאת, לפיה מפגש עם בחורה הוא משהו שצריך להתכונן אליו עם תרשימים, יכול להוביל אנשים מסויימים לפרש לא נכונה (או להתעלם בגסות) מהתנגדויות מהצד השני, ולהפוך ל-Date rapist מן המניין. זה לא אומר, לדעתי, שהקורסים הנ”ל מחנכים לתרבות האונס, כפי שחלק מהמגיבים ברשת טענו בשעות האחרונות, אך הם בהחלט לא עושים מספיק בשביל למנוע את התופעה, ובמקרים מסויימים אף משבחים אותה.

כאן נכנסת לפעולה הרשת. בחודשים האחרונים האינטרנט מתמלאת ביותר ויותר סיפורי הטרדה מינית, בעיקר בזכות אתר “הכצעקתה” המצויין, וקבוצות פייסבוק דומות. סיפורי האימה של בחורות רבות העלו את המודעות להטרדות והפכו אותה לנושא דיון די נפוץ ברשת בשבועות האחרונים. המודעות הזאת מעצימה דיונים כמו אלה על “אומנות הפיתוי”, או על אלה שהתפתחו בעקבות פוסט האאוטינג של אלון עוזיאל מלפני כמה שבועות, בו הוא חשף שמות ותמונות של בחורים שהתחילו עם בחורות בצורה בוטה בפייסבוק.

רשימת מטרות. מתוך אתר “המרכז לאומנות הפיתוי”

מדובר בשיח חשוב, מעניין ולמען האמת גם די מדכא: גם לגברים שבינינו, שמבינים כיצד ניסיונות חיזור אחרי בחורות שיכולים להראות להם לגיטימיים יכולים להיחשב כחדירות גסות לפרטיות ולהטרדות של ממש, וגם לנשים – שלמרות שהשיתוף מעצים אותן ואת כוחן – הן נאלצות לראות עד כמה תופעת ההטרדות רחבה.

[ad#postup]

כמה חבל לאבד אנשים לטובת העולם הבא. כן, כל מוות מצער וטרגי עבור כל מי שהוקיר ואהב את הנפטר, אבל אני מתכוון להפסד הידע הנרכש. אדם לומד במשך כל חייו, צובר ניסיון ותובנות ולבסוף הכל יורד לטמיון, מתכלה ונאבד. גם במקרים של אנשים שהשאירו משהו אחריהם כמו ספרים, מאמרים ויצירות אחרות, אי אפשר להפיק תובנות חדשות מכישורי החיים שצברו לאחר מותם. תחשבו על ההשלכות של אפשרות להוריד את כל המידע שנצבר במוח אל הענן ולהעלות אותו לגוף חדש. בדרך זו, אדם לא יתחיל את חייו כלוח חלק ויוכל להתבסס על ניסיון חיים שצברו אחריו לפניו. מדע בדיוני? אולי, אך לא בהכרח בלתי אפשרי.

במאמרו “איך להפוך בן אלמוות – להוריד את המוח” טוען החוקר האמריקני טרנס איים שהתפתחות טכנולוגית כזו עשויה להפוך אנשים לבני אלמוות, לפחות באופן תיאורטי. על פי המחקר, ארגון בשם The Digital Immortality כבר הציב שלושה תנאים הנחוצים כדי להשיג אלמוות דיגיטלי: גישה יציבה ותמידית לרשת, הבטחת מהימנות הזהות הדיגיטלית של כל אדם ואפשרות העלאת כל החיים המתועדים: האישיות, קווי האופי, הזיכרונות וכל הרגעים והתכונות שהופכות אותנו למה שאנחנו לפני המוות. בדרך זו, לפחות תיאורטית, אדם יכול להמשיך להתקיים כאווטאר דיגיטלי גם לאחר מותו על גבי הענן.

העתידן הבריטי איאן פירסון מ-BT Technologies (ראו סרטון למטה) טוען כי המוות יובס עד שנת 2050. בזמן זה, מחשבים בעלי כח עיבוד עצום וזיכרון רחב ביותר יהיו זמינים. גם אנדרס סנדברג, חבר בתנועה הטרנס-הומנית, מאמין שטכנולוגיה שתאפשר להעלות ולהוריד מוחות היא בלתי נמנעת. ולמה לא בעצם?

ככל שהטכנולוגיה מתפתחת, הממשק אדם-מכונה משתכלל ומתקרב למוח. חוקרים כבר הצליחו  לצייץ מחשבות באמצעות טוויטר. ממשק ישיר למוח יאפשר לאדם לשלוף פרטי מידע האגורים בזכרון הביולוגי שלו, כמו גם לדיגיטלי, כאשר התיעוד עשוי להתבצע באמצעות שבב שיושתל מתחת לעור ויצבור מידע עצום, טקסטואלי, ויזואלי, חישתי וקולי. הסימנים המוקדמים לעידן בו הכל יישמר און ליין כבר מצטברים בפייסבוק וטוויטר. פרויקט MyLifeBits של מיקרוסופט הוא ניסיון לתעד חיים שלמים – בטקסט, אודיו ווידאו – על מנת לאחזר אותם בפורמט דיגיטלי. ההשראה היא ה-Memex שהגה וונובר בוש ב-1945.

נותר עדיין לתהות אם לכידת חוויית חיים שלמה יכולה לשחזר את הרכיב החמקמק הקרוי נפש, כולל בינה מלאכותית שתשחזר במדויק את התודעה של אדם שהלך לעולמו ומה יהיה המעמד החוקי של אותן נשמות דיגיטליות, ספק חיות, ספק מתות. מכאן עולות ומתעוררות שאלות כבדות משקל נוספות כמו מהם חיים ומהו אדם. “אפילו אם נאמין כי כל אווטאר דיגיטלי הוא ‘חי’, אפשר לטעון כי אין הוא אדם, משום שהוא נוצר על ידי בני אדם או מאחר ואינו מורכב מרקמה ביולוגית. זו שאלה חשובה במיוחד שכן בני אדם נהנים מזכויות מיוחדות בעולמנו.

ראו: מה יקרה כשהענן יזכור במקומנו

חוקרים לא יושבים בחיבוק ידיים ועורכים מחקרים שמקדמים את היום בו מוחות אנושיים ישתלבו ברשת. Paul Sajda, פרופ’ להנדסה ביורפואית, יצר מכשיר בשם C3Vision, אשר מתואר על ידי Technology Review כהתקן אלקטרואנצפלוגרמי שסורק את אותות המוח של האדם שחובש אותו ומסוגל להציג 10 תמונות בשנייה מפעילות המוח.

אלגוריתמים התומכים בלימוד עצמי מפרשים את האותות הניורוכימיים האלה על פי מידת העניין שמגלה בהם האדם. בדרך זו, הם יכולים לסייע לאדם להבין מה מטריד ומעניין אותו על פי תמונות שעוברות במוחו. האם אנחנו לא יודעים מה עובר לנו בראש? לכאורה כן, אך מחשבות רבות חומקות מהתודעה. אין כמו המחשה על ידי עזרים חיצוניים שמסייעים לנו להכיר עצמנו טוב יותר.

עד שהטכנולוגיה תתקדם מספיק כדי לשחרר אותנו מכבלי המוות, אתר חדש בשם 1000memories.com מנסה לשדרג את זכר המתים באמצעות “מודעות ויזואלית”, פרופיל אישי חזותי של רגעים מחייו של אדם שהלך לעולמו, כולל מידע על תחביביו, המוזיקה והסרטים שאהב, זכרונותיו המצולמים ועוד. הנה דוגמה.

עדכון: דוח מבקר המדינה בנושא מערך כיבוי האש פורסם וזמין לקריאה מטה.

דוח מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס בנושא מערך הכבאות הלאומי והתנהלות גורמי השלטון בישראל אמור להתפרסם היום (ד’) בשעה 15:00. הדוח נשלח אתמול לגופי תקשורת עם אמברגו חמור לפרסום עד לשעת השין, אך על פי דיווח היום ב”גלובס” שזכה לכותרת ראשית באתר, חברים בפייסבוק העלו קישור ישיר לדו”ח באתר הרשמי של מבקר המדינה לאחר שהקישור אותר על ידי גולשים ופורסם בפורומים של אתר רוטר.נט.

לא נוכל לגלות לכם מה כתוב בדו”ח כדי לא להפר את החוק, אך נספר שהביקורת הקשה הצפויה (אנו מנחשים!) על הכשל המשותף של שר הפנים, אלי ישי, שר האוצר, יובל שטייניץ ושר הביטחון, אהוד ברק מרתיחה, מאוד מרתיחה. הקישור למסמך המלא און ליין כבר הוסר מאז פרסום הדברים אך גולשים כבר הספיקו להעלותו מחדש באתר המסמכים המקוונים scribd.com.

בצהריים שלח דובר משרד המבקר התראה נוספת ובה הזהיר כי “פרסום הדוח, חלק ממנו או מתוכנו מהווה עבירה לפי סעיף 28 לחוק מבקר המדינה, התשי”ח-1958″.

גולשים ששיתפו קישורים לדו”ח עשויים לעבור על החוק ולא היינו ממליצים על כך אלא שהעבריין העיקרי בפרשה, שגילה גם רשלנות, אינם כלי תקשורת שהדליפו את הדו”ח לרשת אלא משרד המבקר בכבודו ובעצמו, שלא הפנים עניין עקרוני בסיסי: אם אינך רוצה שמסמך יופץ, אל תפרסם אותו ברשת באופן שנגיש לכל גולש.

אומרת לנו רות שפירא, שפירסמה את הקישור בפייסבוק שלה: “הורדתי את הדוח מאתר מבקר המדינה בקליק אחד, הכשל שם. אנשים שוכחים שמסמכי מבקר המדינה שייכים לאזרחים ולא למיכה לינדנשטראוס. בימים האחרונים הרגשתי חסרת אונים מול כל הכשלים במדינה”.

רות צודקת. מרגע שמסמך מתפרסם ברשת, זהו פרסום לכל דבר. יש לראות דף שפורסם באתר “משרד המבקר” כאילו פורסם ושותף בפייסבוק, וטוויטר ונגיש לצפייה בכל מחשב. גם אם אותם גולשים שהפיצו הלאה את הקישור סייעו בהפרת החוק (ונדרשת הבהרה אם פרסום קישור לתוכן אסור בפרסום הוא שווה ערך לפרסום), האחריות העיקרית מוטלת על משרד המבקר, שלא הפנים כי לפעמים אבטחת מידע היא שאלה של תזמון.

האם אדם שמפיץ קישור לתוכן אסור מפר חוק?

עו”ד אוריה ירקוני, מומחה לדיני מחשבים וטכנולוגיה במשרד ד”ר נמרוד קוזלובסקי עורכי דין: “זו שאלה של ידיעה. הדין הפלילי קובע שעבירה פלילית מורכבת הן מפעולה והן ממצב נפשי מסוים. בענייננו הפעולה, היא פרסום החומר האסור, בוצעה. השאלה היא האם האדם שהפיץ את הקישור הרלוונטי ידע או היה עליו לדעת שהוא מבצע עבירה פלילית. לדוגמה, אדם המפרסם קישור לאתר שמפרסם חומר מוגן בזכויות יוצרים, ואותו אדם יודע שהאתר אינו פועל ברישיון או מטעם בעל הזכויות בחומר המוגן, מבצע עבירה פלילית. בנושאים של איסור פרסום בגין פגיעה בפרטיות והפרת זכויות יוצרים, היעדר ידיעה שמדובר בחומר שאסור לפרסום מהווה גם הגנה במשפט האזרחי. 

אותם גולשים שהפיצו קישור לאתר מבקר המדינה אינם יודעים שמדובר בדו”ח שטרם הותר פירסומו, שהרי כיצד היה עליהם לדעת? מבקר המדינה העלה את הדו”ח לאתרו האינטרנט שלו, ולא צוין באותו אתר, בדו”ח עצמו או בכל מקום אחר כי אין לפרסם את הדו”ח. אדם סביר יכול להניח שמבקר המדינה לא יעלה לאתרו חומר אסור בפרסום, ולא נדרש ממנו ללכת ולבדוק או לקבל אישור באופן מפורש בטרם יפיץ את המידע. כלומר, אותם אנשים שפירסמו את הדו”ח מבלי לדעת אינם מפירי חוק (או לחילופין, הפרו את החוק אך נהנים מהגנה בשל אי-ידיעתם). 

הדבר שונה אם מישהו ידע ולמרות זאת פירסם, כמו גופי התקשורת שקיבלו את ההעתק עם הנחיות מפורשות ופירסמו אותו חרף ההנחיות או גולשים שהעלו את הקישור למידע לאחר שראו את הודעת מבקר המדינה בעניין (אם יש כאלה). 

ייתכן שאותו אדם מתוך משרד מבקר המדינה יכול להיות אחראי להפרת החוק, אולם, כאמור, אלא אם אותו אדם פעל בכוונה או תוך עצימת עיניים רשלנית, לא ניתן להעמיד אותו לדין פלילי בגין כך. 

עו”ד ירקוני מסביר כיצד יש לפרסם מסמכים באופן מוגן: “ישנם אמצעים טכנולוגיים פשוטים למדי לוודא שמידע לא ידלוף החוצה ללא בקרה. ראשית, ניתן להעביר את המידע בפורמט שמאפשר פתיחתו רק במועד מסוים. באופן זה, מעביר המידע יכולל להבטיח שהמקבל לא יוכל לקרוא את המידע לפני המועד שמעביר המידע קבע בעצמו. שנית, ניתן להעביר את המסמך בפורמט שאינו מאפשר העתקתו (יצירת “מנעול” על המידע). חברת ADOBE מציעה אפשרויות כאלה למשתמשיה, והדבר נהוג בתחום העסקי. קיימים אמצעים פשוטים נוספים בהם בעלי מידע יכולים להתגונן: יצירת סימן מים על גבי המסמך המיידע בדבר חשאיותו וכן בדבר איסור הפרסום הפלילי; הכנסת שינויים בעותקים שונים של המסמך כדי לזהות מקור ועל ידי כך להרתיע מפני הדלפה. דרך פשוטה נוספת היא שימוש בנייר תחת משלוח באופן דיגיטלי. משרד המבקר צריך לדעת שהדבר הכי חשוב, אם ברצונך למנוע דליפת מידע, היא לא להעלות אותו כעמוד פתוח ונגיש לאינטרנט”.

6569

מי שמנוי על רשימות דיוור מכיר את התופעה המרגיזה של הצפת האינבוקס בתגובות לא רלוונטיות של מכותבים לרשימת הדיון. סימון התכתובת כספאם לא תועיל אם תרצו להמשיך לקבל בעתיד הודעות מרשימת התפוצה. גוגל הוסיפה לאחרונה אפשרות של השתקת שיחה (Mute), הזמינה דרך תפריט More Actions בראש התיבה.

לאחר השתקת השיחה, הודעות חדשות בדיון לא יופיעו בתיבת הדואר הנכנס, אך ייכללו בארכיון ויעלו בחיפוש. החסרון באפשרות זו הוא שהודעות חדשות מהדיון עדיין יתקבלו בתיבת הדואר הנכנס אם אתם מופיעים בשדה To או ה-CC של ההודעה. 

על כן, גוגל הציגה השבוע תכונה חדשה בשם Smart Mute הזמינה דרך ה-Labs באזור ה-Settings.

התכונה החדשה תמנע מהודעות חדשות להופיע בתיבה שלכם אלא אם הנמען הוסיף במיוחד את הכתובת שלכם לשדה ה-To או ה-CC. אם כתובתכם הופיעה בעבר בשדות ה-To או ה-CC אך השתקתם את הדיון, לא תקבלו עוד הודעות בתיבת הדואר הנכנס.

כדי להפעיל את התכונה, היכנסו ל-Labs ובחרו באפשרות Enable לצד Smart Mute. מעתה, תוכלו להשתיק דיונים באמצעות אפשרות ה-Mute והודעות חדשות בדיון יפסיקו להטריד אתכם.

לפני מספר שבועות התקיים המרתון השנתי בניו יורק. יחד עם 45,000 אצנים מחמישים מדינות שונות רץ גם בחור בשם דניס קראוולי, אחד ממייסדי שירות עדכוני המיקום פורסקוור (Foursquare). מתוקף תפקידו, דניס לא רץ את המרתון כמו כולם אלא טרח לדווח על המיקום שלו בפייסבוק ובטוויטר (באמצעות runkeepr) ולבצע צ’ק אין אוטומטי אחרי כל מייל שעבר (דרך mayor maker). בהתחשב במספר התגובות שהוא קיבל, סביר להניח שמבין כל הרצים לדניס היה את קהל המעודדים הגדול והמעודכן ביותר.

שירותים מבוססי מיקום המציעים אפשרות ל”צ’ק אין” צברו תאוצה במהלך השנה האחרונה והפכו אצל רבים מהמשתמשים לפרקטיקה קבועה כחלק משגרת היום יום. אם אתם בין המשתמשים האלה, לא משנה אם כרגע התיישבתם במסעדה מתחת לעבודה, התחלתם לראות סרט בקולנוע או בדיוק הפקדתם את המזוודות בשדה תעופה, אתם זוכרים להוציא את הנייד ולעדכן את כולם שאתם שם.

מי עושה צ’ק אין?

בדו”ח שפורסם לאחרונה על ידי מכון המחקר PEW, נשאלו 3001 אמריקנים לגבי הרגלי השימוש שלהם בשירותים מבוססי מיקום. בין הממצאים המרכזיים שעלו ניתן למצוא כי:

· 7% מהמשתמשים בנייד עם חיבור לאינטרנט משתמשים בשירותים מבוססי מיקום.

· עיקר המשתמשים נמצאים בקבוצת הגיל 18-29.

· משתמשים בפלטפורמות חברתיות ובעיקר טוויטר ישתמשו יותר בשירותים מבוססי מיקום.

· 6% מהגברים משתמשים בשירותים מבוססי מיקום לעומת 3% מהנשים.

עורכי הסקר ציינו כי התוצאות העלו באופן מפתיע כי רק 4% מהאוכלוסיה משתמשת בשירותים מסוג זה – נתון נמוך יחסית לנוכחות שלהם במדיה – אך ציינו שייתכן ונראה גידול דרמטי עם כניסתה של פייסבוק לזירת עדכון המיקום עם Places.

עוד בנושא: שירותי מיקום – לאף אחד לא אכפת איפה אתם נמצאים

ממצא בולט בסקר מצביע על אחוז שימוש גבוה יותר בשירותי עדכוני המיקום בקרב משתמשי טוויטר. סיבה אפשרית לטעמי לקשר הזה טמונה בסוג ותדירות העדכונים. משתמשי טוויטר המורגלים לצייץ באמצעות הטלפון הנייד יהיו באופן טבעי נכונים יותר לעדכן את אחד משירותי עדכוני המיקום, כמו גם נינוחים יותר לוותר או להרחיב את הגדרות מושג הפרטיות שלהם.

איפה אנחנו עושים צ’ק אין?

מעדכני המיקום לא עושים צ’ק אין בכל מקום. באופן ברור, לכל משתמש יש את העדפות הפרטיות שלו ובהתאם לכך הוא יעדכן אם הוא כרגע הגיע לבר או הביתה. אך לא רק. במחקר שנעשה באוניברסיטת קרנגי מלון בפיטסבורג, צוות של חוקרים ובראשם ד”ר ערן טוך הישראלי ניסו להבין האם ניתן לנבא את העדפות הפרטיות של משתמשים במקום מסוים. תוצאות המחקר הראו הבדלים ברורים ברגישות של המשתמשים לגבי שיתוף מיקום עם חבריהם.

עוד בנושא: יש כאלה שאכפת להם איפה אתם

המחקר הציע מונח חדש בשם “אנטרופיית מיקום” (Location Entropy) שמציין את הגיוון של אנשים במקום מסוים. כך, למקום תהיה רמת “אנטרופיית מיקום” גבוהה כאשר מבקרת בו כמות גדולה של אנשים בתדירות זהה.

תוצאות המחקר הראו שמשתמשים הרגישו יותר בנוח לשתף את מיקומם במקומות בהם היתה “אנטרופיית מיקום” גבוהה כמו קמפוס של אוניברסיטה, איצטדיון כדורגל או שדה תעופה. כלומר, ככל שבמקום מסוים יש יותר מבקרים מגוונים שפוקדים אותו באותה תדירות, ניתן להניח שיותר משתמשים יבצעו בו צ’ק אין.

למה אנחנו עושים צ’ק אין?

לחלק גדול מ-96% מהאנשים שלא משתמשים בשירותים מבוססי מיקום, פעולת הצ’ק אין נראית בוודאי מוזרה ולא ברורה. מדוע אנשים יטרחו לעדכן את כל חבריהם במיקומם המדויק מספר פעמים במהלך היום? האם המידע הזה באמת מעניין מישהו?

במסגרת מחקר שאני עורך לעבודת דוקטורט עלו ממצאים מעניינים שיכולים לספק תשובות אפשריות לשאלות אלה. במהלך תקופה של חצי שנה ראיינתי 40 משתמשי פוורסקוור, גוואלה (Gowalla) ושירותים דומים במספר ערים בארה”ב (ניו יורק, סן פרנסיסקו ופיטסבורג). ניתוח הראיונות העלה מספר נקודות שכדאי לשים אליהן לב תוך התחשבות בעובדה שמיקום המרואיינים הוא בארה”ב בלבד.

באופן ברור, מרבית הנשאלים התוודו שהם קוראים את רוב עדכוני המיקום של חבריהם ושהם עושים זאת לא רק כדי לבדוק איפה הם נמצאים אלא גם כדרך לגלות מקומות חדשים שהם עצמם טרם ביקרו בהם. קיים סיכוי גבוה מאוד שהם יבקרו במקום לאחר שקראו שאחד מחבריהם היה שם (אם הם סומכים על הטעם שלו).

כפי שטום, אחד המרואיינים מסביר:

“חברתי, צ’לסי, גרה באפר ווסט סייד במנהטן והיא עושה צ’ק אין בכל המסעדות והברים הכי חדשים שרק נפתחו. מהצ’ק אין שלה אני לומד על המקומות האלה וכבר ביקרתי בחלק מהם. אני סומך על הטעם שלה ב-100% וההתראות מפורסקוור נותנות לי רעיונות לאן ללכת בלי שאני צריך אפילו לשאול אותה”.

כמו כן, משתמשים רבים עושים הבחנה בין חבריהם בפלטפורמות גדולות כדוגמת פייסבוק וטוויטר לעומת חבריהם באפליקציות מבוססות מיקום. חוג החברים המצומצם יותר באפליקציות מבוססות מיקום גורם למשתמשים להרגיש נוח יותר בשיתוף המיקום שלהם מאשר בפלטפורמות הגדולות. כך, מספר גדול של משתמשים ציינו שהם לא יהיו מעוניינים לשתף את כל חבריהם בפייסבוק במיקום שלהם בגלל שחלקם לא נחשבים חברים אמיתיים.

שימוש מעניין ולא מתוכנן בפעולת הצ’ק אין שעלה במהלך המחקר הוא בהקשר התא המשפחתי. התראות המיקום המיועדות להישלח לחברים משירותים כדוגמת פורסקוור משמשות כדי לעדכן את בני הזוג או חברי משפחה אחרים. כלומר, במקום להתקשר לבן זוג או לשלוח הודעות טקסט לילדים, פעולת הצ’ק-אין מעדכנת אם הם כבר הגיעו הביתה מעבודה או שהם עדיין צ’קד אין בפקק.

סמן לעתיד או טרנד זמני?

השאלה הגדולה כעת היא האם עדכוני המיקום יהפכו לפרקטיקה שגורה. האם אנשים יחליטו לאמץ את השירותים האלה או שהם יזנחו ויזכרו בעוד מספר שנים כטרנד בר חלוף? לטעמי, אין ספק שעדכוני המיקום בפייסבוק, טוויטר ובשירותים מבוססי מיקום אחרים יהפכו לפרקטיקה רגילה בעוד מספר שנים. על אף העובדה שהם מכבידים על שטף המידע הגדל באופן תמידי, אפשרויות השימוש במיקום ובשיתוף המיקום יגברו ויהפכו לחלק בלתי נפרד מחווית היום יום שלנו.

זה יכול להיות בסופרמרקט בו נעשה צ’ק אין אוטומטי למועדון הלקוחות כבר בכניסה לחנות, בשדה התעופה בו נקבל הצעות לשתות קפה עם נוסעים משועממים אחרים שממתינים לטיסה או אפילו בבית כשהמכשירים האלקטרונים יתעוררו לחיים כשיבינו שהגענו הביתה. פעולת הצ’ק אין היא הצעד הראשון בדרך לעולם מחובר יותר. הן עם מכשירים (Internet of things), הן עם המקום הפיזי והן עם האנשים שמסביבנו.

רז שוורץ הוא דוקטורנט בתכנית למדע, טכנולוגיה וחברה באוניברסיטת בר אילן (www.sts-biu.org) וחוקר מבקר באוניברסיטת קרנגי מלון. מידע נוסף בטוויטר razsc ובבלוג www.razschwartz.net

זוועה: תמונות של הרוגי השריפה מופצות בפייסבוק בשעות האחרונות. בתמונות הבלתי מצונזרות נראות, בין היתר, גופות של חלק מ-40 אנשי שב”ס שנלכדו באוטובוס שנשרף, מסודרות בשורה ומוצגות בפירוט גרפי קשה מאוד לצפייה. התמונות פורסמו בפרופיל של חבר פייסבוק בשם “יאסר”.

הפרטים המלאים שמורים אצלנו ואין לנו כוונה לפרסם את הקישור. תלונה הוגשה לפייסבוק אך בשעה זו התמונות עדיין שם. הדף הרשמי של משטרת ישראל בפייסבוק התייחס לתמונות המחרידות:

חלק מהאנשים שהגיבו על גלריית התמונות סימנו את אהדתם באמצעות לייקים.

בין התגובות (בתרגום חופשי אוטומטי):

מוחמד מוניר: אלוהים נוקם ביהודים.

אחמד יחיא: לא להשאיר אפילו יהודי אחד.

הוסאם אבו דאיה: אלוהים צורב אותם ונוקם בהם

אבו ג ‘ומעה: זה מוביל בהכרח לסופה של מדינת ישראל, בעזרת אלוהים. לא נשכח מה שהם עשו בעזה.

מפרסם התמונות העלה סטטוס בו הוא מספר כי בעקבות פרסום התמונות קיבל מכתבי איום באנגלית, עברית ועברית ספרותית עתיקה שאינו מבין “מהחברים של הציונים” וביקש את עזרת החברים בתרגום האיומים לערבית.

אחד הגולשים הגיב על הפרסום: “אם התמונות מעוררות זעם כל כך גדול, אולי כדאי שניזום קמפיין ונפיץ אותן כמה שיותר”. זו אחת הבעיות בניסיונות כאלה: הם עלולים לגרום לתופעה הפוכה. מזעזע ככל שיהיו, קשה מאוד לעצור הפצה של תמונות עם הפצתן בפורמט דיגיטלי.

המניעה צריכה להתחיל ברגע התיעוד: כלומר, לא לצלם גופות כדי למנוע הפצת תמונות כאלה בידי גורמים לא רגישים. היום כאשר מקורות התוכן כל כך מגוונים, גם אם התקשורת הישראלית נמנעת מפרסום תמונות זוועה, הן עשויות למצוא את דרכן לעיניים רבות, כפי שקרה במקרה הזה. השליטה האפשרית הזמינה היא בפיקוח על התיעוד בשטח, עד כמה שזה נשמע בעייתי ועל אף שאנשי כוחות ההצלה עסוקים באותם רגעים במשימות מצילות חיים.

הממשלה החליטה לתמוך בחודש יוני בתיקון לחוק הגנת הפרטיות (פרסום תמונה של נפגע) כדי להגן על כבודם של נפגעים בפיגועים, תאונות דרכים וכו’. ההצעה אוסרת על “פרסום ברבים של תצלום גופת אדם שנהרג באופן שניתן לזהותו” (בוועדת חוקה, חוק ומשפט התנהל בחודש שעבר דיון מעניין בנושא הצעת החוק). המטרה העיקרית של המחוקק היא למנוע מעיתונים ורשתות טלוויזיה לפרסם תמונות סנסציוניות לצורך רייטינג (זכור לרע שידור חי בערוץ 2 של פרטים מזהים אודות אחד הנספים באסון המסוקים לפני מסירת ההודעה למשפחה), אך אינה מתייחסת כלל לסוגיית ההפצה ברשתות חברתיות. במילים אחרות, ההצעה לא אוסרת על צילום תמונות כאלה ומרגע שהן קיימות – מישהו עלול להפיץ אותן.