אחר כך הגיעו הרשתות החברתיות המתמחות: חברי הילדות שאין לנו קשר איתם הסתובבו ב"חבר’ה";  החברים לעבודה (הנוכחית והקודמת) בלינקדאין; האמנים והמוזיקאים ניכסו לעצמם את מייספייס. חברות יצרו לעצמן רשתות חברתיות משלהן אפילו עיתונים כלכליים ישראליים הקימו להם רשתות.

האינפלציה במספרן של הרשתות החברתיות הביאה למצב שבו נגזר עלינו להיות חברים באינספור רשתות, שונות ומשונות, אם אנחנו רוצים להיות "בעניינים". הרשתות המתמחות היו אמורות לפשט את העניינים, כיוון שהן הציעו אינפורמציה מתוחמת ומוגדרת. אבל היום, כשמחפשים מידע, צריך קודם כל לדעת באיזו רשת לחפש. כמו כן, ההשתייכות הזו למספר רב של רשתות מעלה בעיות לא קלות: כיצד מוצאים/מתחברים עם אנשים ברשתות השונות? כיצד מנהלים "אישיות מפוצלת" על פני רשתות שונות? אם רוצים להעלות תמונות, למשל – לאן הכי כדאי להעלות אותן? לפליקר (אתר "מתמחה"), לפייסבוק או לטוויט-פיק? האם יש צורך לחבר את הטוויטר לפייסבוק ואת הפייסבוק ללינקדאין וכו’ וכו’?

מקור: The IMA Blog

ועוד לא נגענו בבעיה הגדולה מכולן, והרשו לנו לצטט את גל מור בפוסט שלו המוזכר לעיל (ההדגשה שלנו): "למי יש כח לפתוח עוד פרופיל ברשת חברתית נוספת"?

אינטרנט איחוד/מאוחד

לו, כמי שמגיע מעולם התקשורת הבין-אישית (inter-personal communication) וה-collaboration, כל העניין הזה מזכיר את המציאות בעולם התקשורת הפנים-ארגונית.

והנה, בהתאמה, דברי הימים של אמצעי התקשורת הפנים-ארגונית: פעם היה לנו טלפון (קווי, ושנות דור אחר-כך גם סלולרי). אחר-כך נוסף האימייל, ומאוחר יותר גם . כלי מסרים מידיים עומדים לרשותנו, במיוחד במקום העבודה, אפשרויות רבות ושונות לתקשורת. רבות ושונות כל-כך עד שנדמה לפעמים כי המבחר פוגע באיכות ובאפקטיביות.

הנה דוגמה מוחשית שהוא אוהב להשתמש בה: הוא מנסה להשיג אותה, אז הוא מתקשר אליה למשרד. אם היא לא נמצאת שם, הוא יכול להשאיר הודעה בתא הקולי. או לנסות את הסלולרי שלה. או לנסות במסנג’ר או לשלוח אימייל. מכאן יש אינסוף תסריטים אפשריים – היא יכולה לחזור אליו למשרד, אולי לסלולרי. היא יכולה לענות במייל או לעלות מולו בחזרה במסנג’ר. כאן, בעצם, מתחיל משחק של "חתול ועכבר", שלעתים מסתיים מהר ולעתים נמרח. מומחים לפסיכולוגיה ארגונית ותקשורת בין-אישית מכנים זאת "human latency" (עיכוב אנושי?), אותו עיכוב שנגרם כתוצאה מהשימוש שלנו בכלי תקשורת שונים והמעבר ההכרחי ביניהם.

כאב מעצבן אך הכרחי?  לא נכון. כדי לפתור את בעיית ריבוי אמצעי התקשורת המציאו את התקשורת המאוחדת (Unified Communications), כזו שמשלבת את כל האמצעים בפלטפורמה אחת, עם ממשק אחד. כך, למשל, הוא יכול לקבל לinbox- שלו את ההודעות מהתא הקולי, את השיחות בטלפון (קווי וסלולרי) שפספס, את השיחות במסנג’ר ושאר ירקות; הוא יכול לטלפן, לצ’וטט, לכתוב אימייל – והכל משם. אם יש לו מקום אחד לבדוק, ממשק אחד לעבוד איתו, אזי העיכוב הוא מינימלי והאפקטיביות מקסימלית

ה"סוד" הזה, של קשר בין הממשקים, בין אם מוגבל או מאוחד, מחלחל עם הזמן גם לרשתות החברתיות. כיום ניתן לעדכן, למשל, את הסטטוס בפייסבוק גם מרשתות חברתיות אחרות ולהיפך. ניתן להעלות תמונות לפליקר ואז לשתף אותן בפייסבוק או בטוויטר. היא במיוחד מחבבת את החיבור בין הטוויטר ל-blip.fm רשת חברתית מוזיקלית בה ניתן לנגן שירים ולאפשר לחברים לשמוע את מה שאתם מנגנים/שומעים ולהיפך ,וכל זאת באמצעות יו-טיוב ושירותי סטרימינג אחרים. השילוב של בליפ עם טוויטר מאפשר "להקדיש" שירים לחברים קבל-עם וטוויטר, לענות בטוויטר באמצעות שיר, לשתף את העוקבים בטוויטר בטעמך המוזיקלי ועוד. בכך, מנצלת בליפ את התקשורת הנוחה יחסית של טוויטר ויוצרת סינרגיה מנצחת.

twitter to the rescue

ולא סתם הזכרנו כאן את טוויטר. נדמה כי בקרב על המקום בו תאוחדנה הרשתות החברתיות, על הממשק "האחד", דווקא טוויטר, כמעט לא באשמתו, מוביל. טוויטר הפך, במין אבולוציה מוזרה שיוצריו כנראה לא צפו, למרכז האינפורציה של רובנו,זנחנו את קוראי הרסס : את ה-forward באימייל, את הצ’טים והפורומים – ועברנו לטוויטר. במקום לעקוב אחרי אינספור בלוגים, אנחנו עוקבים אחרי הבלוגרים עצמם. במקום לעקוב אחרי החברים שלנו באינספור רשתות, אנחנו עוקבים אחריהם רק בטוויטר .וכך הופך הטיים ליין של טוויטר לאסופת סטטוסים ולינקים. חלקם הגדול, אגב ,לתוך אותם אתרים ורשתות חברתיות. בשל אופיו ה"פתוח" של טוויטר, שמאפשר למשתמש ליצוק בו כל קונטקסט, הוא הפך להיות הפלטפורמה המובילה להפצת תכנים. צילמת תמונה? צייץ. כתבת פוסט?  צייצי. שמעתם שיר?  צייצו. קל ופשוט. אגב, כשאתה כבר מטריח את עצמך להיכנס לרשת החברתית האהובה עליך, אתה מגלה שכבר ראית הכל בטוויטר.

אז נכון שזה לא כזה פשוט – האינפורמציה בטוויטר הולכת יותר מדי מהר לאיבוד; לינקים ל"גנים סגורים" כמו פייסבוק לא יעבדו אם אתם לא חברים שם (ולפעמים חברים של המצייצ/ת עצמו); עודף האינפורמציה גורם לעתים קרובות ל"פספוס" של מידע חשוב. ובכל זאת, עד שלא יקום פה שירות אחר, או שמא זו תהיה רשת חברתית (עיינו ערך plaxo) שתציע אינטגרציה טובה יותר,one ring to rule them all , טוויטר זו האופציה היחידה להמשיך להיות חברותי, או שמא יש לומר חברתי, ועדיין להישאר בחיים.

היא והוא הם רומי מיקולינסקי, כותבת וחוקרת באקדמיה ומחוצה לה, משחקת בטוויטר בפרט ובמדיה חברתית בכלל למחייתה (ולהנאתה) בעברית ובאנגלית (ראו בלוג 1 ו- 2) ושגיא בן-צדף, שמחזיק בשלל בלוגים (בין היתר, בעברית ובאנגלית), מצייץ בטוויטר ולפרנסתו חוקר טכנולוגיות בחברת רדויז’ן. הם נפגשו בטוויטר, ויכתבו כאן בעיקר על טוויטר מפעם לפעם.

לפוסט הקודם של רומי ושגיא: של מי הציוצים האלה בכלל

>

הבלוגר ועורך-הדין (לאו דווקא בסדר הזה) יהונתן קלינגר, שאת דעתו המלומדת הוא והיא מכבדים מאוד, כתב בינואר בהקשר שונה אך דומה:

חופש הביטוי והזכות לקניין יחדיו הם שמרכיבים את זכויות היוצרים…
בעצם, שני הדינים שמגנים על ביטויים בישראל דורשים מקוריות ומשמעות.

קלינגר הביא שם גם מדבריו של השופט יעקב טירקל:

"המקוריות היא העיקר, ולא די בהשקעה של מאמץ, של זמן או של כישרון כדי להצדיק הגנת זכות יוצרים" (ע"א 2790/93,Eisenman נ’ קימרון, ההדגשה של קלינגר במקור)

אם כך, הרי שציוץ יהיה זכאי להגנת זכויות יוצרים אם הוא מקורי וכן בעל משמעות. היא והוא מסכימים כי גם אם רוב הציוצים אינם כאלה, ציוצים רבים עונים על שתי הדרישות. בדיוק כמו שאותו סיפור של המינגווי מקיים את המבחן הכפול אליבא דיהונתן קלינגר.

ייתכן כי העניין היה פחות ברור לו היה, למשל, כתב בעיתון מצטט את הציוצים בכתבה או טור, בדומה לדוגמה שנותן בפוסט שלו קלינגר. אבל כשמדובר בעיתון, המפרסם את הציוצים כלשונם ובמלואם, ציוצים של אנשים שאינם עובדים בעיתון, ועושה כל זאת כמובן למטרת רווח, ומבלי לבקש את רשותם או לתגמל אותם, נראה כי יש כאן הפרה בוטה של זכויות היוצרים של המצייצים. שהרי מה שונה בדיחה טובה מצייץ פלוני המופיעה בעמוד של טיים-אאוט מבדיחה אחרת של אחד מכתבי העיתון המופיעה באותו עמוד? הכתב, מיותר לציין, מקבל על בדיחתו תשלום ומאשר לעיתון להשתמש בה.

ובכלל, למי שייך הציוץ?

יתרה מזאת, גם עניין הפרטיות נפגע כאן. מי שמצייץ (או מפרסם פוסט בבלוג) יכול בכל רגע לסגור את החשבון שלו ולהעלים את יצירותיו. הוא יכול למחוק אותן, הוא יכול להפוך אותם לפרטיות. יש כאלה שאפילו "בונים" על כך שטוויטר עצמו "מאבד" טוויטים לאחר כמה ימים על מזבח זמן-האמת. אולם מרגע שעיתון מפרסם אותם הם נשארים לכאורה ברשות הרבים לנצח, והשליטה של המצייץ עליהם מתבטלת.  כך, למעשה, מוציא העיתון את הבעלות הפיזית על הציוץ מידיו של המצייץ ומעביר אותה אליו.

אגב, תנאי השימוש של טוויטר (ה-(TOS קובעים שמותר להציג את ציוציו של פלוני בפני משתמשים נוספים בשירותי טוויטר ובתוכנות ואתרים השייכים לצד שלישי. עם זאת, נשמרות למצייץ זכויותיו על התוכן, וטוויטר בלבד יכולה להשתמש בו, להעתיק אותו, לשחזר אותו, לעבד אותו ושאר ירקות. טוויטר אף מדגישה את העניין (ההדגשה שלנו):

This license is you authorizing us to make your Tweets available to the rest of the world and to let others do the same. But what’s yours is yours – you own your content.

יתר על כן, בעניין זכויות היוצרים, כתוב בתנאי השימוש במפורש כי טוויטר "מכבדת את ה-intellectual property של המצייצים" ו"מצפה ממשתמשים אחרים לעשות כן". טוויטר אף מצהירה:

We will respond to notices of alleged copyright infringement that comply with applicable law and are properly provided to us.

היא מוטרדת יותר מכך שהנזילה ממדיום למדיום יכולה להוציא דברים מהקשרם, וכך הופכת לצורמת מאוד. מה שמצחיק באונליין יכול להראות תלוש, פלצני, יומרני ובעיקר מנותק למתבונן מהצד. ואז, כשהציוץ מופיע לצד מחברו, העניין עלול לפגוע ביוצר המקורי, במיוחד שהציוצים מופיעים ללא הקשר, ללא זכר לשיחה שאולי קדמה לו או למצב הרוח בו נאמרו הדברים.

ואפשר להגדיל ולהוסיף: נניח שהוא מצייץ מחשבון שמקושר, בדרך זו או אחרת, למקום עבודתו, והוא אף עושה זאת על חשבון זמן העבודה בידיעת מעבידיו. יש משפטנים שסבורים שבמקרה כזה הציוצים הללו שייכים למקום העבודה, ומהווים למעשה חלק מה-Intellectual Property של החברה. במקרה כזה העיתון גוזל בפרסומו את ה-IP של החברה, ואף עושה בו שימוש למטרות רווח, ללא רשותה.

CC jm3. הפרינט רוצה גם (אבל לא רוצה לשלם)

השימוש של טיים אאוט בתכנים לא להם הוא, לדידה, לא רק ביטוי לזלזול בתוכן ובקושי של העיתונות הכתובה לשמור על הקצב של המתרחש באונליין, אלא גם ביטוי לתהליך של ביזוי תוכן שהעיתונות המודפסת והאלקטרונית עוברים. אי הרצון לשלם על תוכן מביא לירידת איכות התכנים ולהעסקת "זול" במקום "איכותי", וכך רוב הציבור הולך למקומות בהם השיחה "תוססת" ולאו דוקא "זולה" או ממוחזרת. בגלל זה "חם" בטוויטר עכשיו, בגלל זה "מעניין" כבר זמן רב בסצנת הבלוגים. בגלל זה אנשים יעדיפו לצייץ בחינם לחברים שלהם ולא לקבל שקל על זה, אבל לא רוצים לראות את הציוצים שלהם מופיעים בעיתון.

אכיפה – שם קבורה הציפור

ובכל זאת, כפי שקלינגר מציין ברשימה שלו המוזכרת לעיל, גם אם ניתן להוכיח כי לציוצים קיימת הגנת זכויות יוצרים, הרי שעניין האכיפה הוא בעייתי מאוד. הוא והיא נאלצים בלית ברירה להסכים איתו. ופה בדיוק טמון הכלב (או הציפור במקרה זה): קשה להאמין שעיתון במדינה אחרת יפרסם ציוצים של מישהו בלי לשאול אותו, גם אם העניין נופל בתחום ה"אפור" של זכויות יוצרים. בישראל , מדינת ה"אני עושה מה שבא לי עד שיתבעו אותי ונראה אותך תובע אותי", עיתון כמו טיים-אאוט מרשה לעצמו ליהנות מהספק, לנצל את האכיפה הבעייתית ולעשות רווח על חשבון כשרונם של אחרים (עם קרדיט, עם כל הכבוד, לא הולכים למכולת), תוך ניצול העובדה שאף אחד עדיין לא מבין את הטוויטר הזה.
היו שקראו להוא, שהתלונן כאמור על הפגיעה בזכויות היוצרים של המצייצים (ולא ספציפית שלו, באמת…), לעשות מעשה ולתבוע את העיתון. הוא, לשמחתכם ולצערו, ניחן בפה גדול אבל בלב טוב ומלחמות הן ממנו והלאה.

ייתכן שכשהמדיום הטוויטרי יתפתח ויזכה ללגיטימציה לה זוכים היום לדוגמה הבלוגים (זולת אולי אצל נחום ברנע), ירגישו עורכי טיים אאוט רעד קל בכנפיים לפני שימהרו לגזול את יצירותיהם של מיטב צייצנינו. ואולי לא.

ואולי יקום עורך-דין או סתם צייצן מן השורה וייקח את העניין לפתחו של בית משפט, כדי ללמד את כלי התקשורת משהו על טוויטר וזכויות יוצרים. ואולי לא.

כפי שחתם זאת קלינגר – אין תשובות קלות.

היא והוא הם רומי מיקולינסקי, כותבת וחוקרת באקדמיה ומחוצה לה, משחקת בטוויטר בפרט ובמדיה חברתית בכלל למחייתה (ולהנאתה) בעברית ובאנגלית (ראו בלוג 1 ו- 2) ושגיא בן-צדף, שמחזיק בשלל בלוגים (בין היתר, בעברית ובאנגלית), מצייץ בטוויטר ולפרנסתו חוקר טכנולוגיות בחברת רדויז’ן. הם נפגשו בטוויטר, ויכתבו כאן בעיקר על טוויטר מפעם לפעם.

[ad#alljobs] >

קהילת הטוויטר המקומית קיבלה את היוזמה ברגשות מעורבים. היו כאלה שהוחמאו, שהרי (כמעט) כל מצייץ מחכה בקוצר רוח ל-15 דקות של תהילה. אחרים הופתעו. ויש אפילו כאלו שזה עצבן אותם. למשל, הוא.

זה לא שהוא באמת ציפה לקבל תמורה על פרסום ציוצו בעיתון, אך הוא הופתע מהחוצפה. הוא, צייצן כבד ובעל שני בלוגים (לפחות), חשב שזכויות היוצרים שלו נפגעו. חשב וחשב, כתב והתייעץ, שאל את ההיא וקיבל תשובות חלקיות, חלקיות מדי.

פוסטים – כן, ציוצים – לא

יאמרו המסנגרים, והם כבר התבטאו בעניין במהלך הסערה-זוטא שפרצה בעקבות ציוציו של ההוא, שציוצים הם עניין ציבורי. כל אחד יכול לכתוב, כל אחד יכול לקרוא, כל אחד יכול להשתמש (לרטווט, למשל). הם הרי מתפרסמים ב"אתר" של טוויטר, והרי זה כאילו עלית על שרפרף בהייד פארק, נשאת נאום ואז ביקשת למנוע את השימוש בו.

CC Wallyg

מצד שני, אומרים המקטרגים, ואנחנו ביניהם, גם פוסטים בבלוג הם כאלה. כל אחד יכול לכתוב, כל אחד יכול לקרוא, כל אחד יכול להשתמש (לצטט, אפילו להעתיק). גם בלוגים מתפרסמים באתר זה או אחר (ישראבלוג, רשימות). אם מחר יחליט עיתון מסוים להביא במלואו פוסט של כותב זה או אחר, בלא לשאול לרשותו או להציע לו תגמול, גם אז יאמרו המסנגרים כי הכל תקין?

נראה כי ההבדל (ציוץ בטוויטר-לא, פוסט בבלוג-כן) נובע מהיחס לציוצים בטוויטר בכלל, טכנולוגיה חדשה יחסית שעדיין לא התאקלמה בבית ספרנו. מי שאינו מבין בטוויטר (ולא רק הוא) נוטה לחשוב שמדובר בשירות שמאפשר לאנשים "לדווח מה הם עושים" ותו לא. על אף שטוויטר עצמו מציג את עצמו פעמים רבות כשכזה (מה שמוכיח שיוצריו מוכשרים אך לגמרי לא מבינים את המפלצת אותה יצרו, כפי שמוכיח פיאסקו הריטוויט), טוויטר הפך מזמן לפלטפורמה בה נעזרים אנשים כדי להפיץ את דעותיהם ואף את יצירותיהם.

על מקוריות, בקצרה

כן, יצירות. וכי יש דרישת מינימום תווים בכדי שרשימה כלשהי תיחשב ליצירה? ארנסט המינגווי טען בזמנו כי הסיפור הטוב ביותר שכתב היה בן שש מילים ("למכירה: נעלי תינוקות. מעולם לא ננעלו"). גם הסופר אאוגוסטו מונטרוסו חתום על סיפור קצרצר ("כשהוא קם בבוקר הדינוזאור עוד היה שם"). שתי דוגמאות אלו מוכיחות שגם מילים ספורות יכולות לעורר את הדמיון, להפעיל את הרגש ולהזיז כמה גלגלים בתוך הראש. שירת הייקו גם היא יכולה לשרת כדוגמא לאיכותם של תכנים באורך מינימלי. כתובות גרפיטי נחשבות פעמים רבות ליצירה, ספרותית או לא, אבל בעלת ערך.

CC saul.davis

אגב, לאחרונה – לאור הצלחתם המסחרית של סיפורים קצרצרים המופצים בסלולר ביפן, כמו במדינות נוספות בעולם בהן יש תרבות קריאה ותרבות סלולרית מפותחות, מנסים כמה מטובי סופרינו להרוויח (!!!) מסיפורים קצרצרים עם מגבלת תווים דומה לטוויטר. האם מישהו רוצה להתווכח עם המוציא לאור "קצרצר", שמחשיב עצמו כהוצאת ספרים מסוג חדש, שתכניו אינם יצירות?

טענה נוספת שהושמעה בהקשר של הציוצים היא ש"אי אפשר להרוויח מטוויטים", ולכן אין כאן פגיעה ממשית במצייצים. גם כאן לא ברור לנו ההבדל בין תוכן שנכתב בבלוג, שנחשב לכזה שאפשר להרוויח ממנו (ועובדה שנושא הפרו-בלוגרים מעניין רבים וטובים), לבין תוכן שנכתב כציוץ. נניח ויבחר מצייץ זה או אחר לפתוח אתר, שם יציג את ציוציו לצד פרסומות כאלה ואחרות – האם יש הבדל אמיתי ביכולתו להתפרנס מכך לעומת אתר דומה המכיל פוסטים?

בהקשר זה כדאי להזכיר את המצייץ המוכשר ג’סטין האלפרם, המוכר יותר בכינויו בטוויטר @shitmydadsays, שזכה לחתום על עסקאות, להוציא ספר ולהפיק סדרה עבור CBS על בסיס ציוציו. מעניין מה היה קורה אם טיים-אאוט היה מביא את ציוציו של אותו האלפרם, בלי לבקש את רשותו, או חמור מכך את רשות אלו שרכשו את הזכויות עליהם.

אז מה דעתכם? זה בסדר להעתיק ציוצים? בפוסט הבא: הזווית המשפטית

היא והוא הם רומי מיקולינסקי, כותבת וחוקרת באקדמיה ומחוצה לה, משחקת בטוויטר בפרט ובמדיה חברתית בכלל למחייתה (ולהנאתה) בעברית ובאנגלית (ראו בלוג 1 ו- 2) ושגיא בן-צדף, שמחזיק בשלל בלוגים (בין היתר, בעברית ובאנגלית), מצייץ בטוויטר ולפרנסתו חוקר טכנולוגיות בחברת רדויז’ן. הם נפגשו בטוויטר, ויכתבו כאן בעיקר על טוויטר מפעם לפעם.

[ad#alljobs]

>