המידע אודות חשיפת הדרכונים של המתנקשים וצילומי מצלמות אבטחת המידע שתעדו כל צעד ושעל של רוב המשתתפים בחיסול החל להרקם מזה שבוע ונחשף (בצעד נדיר) בתקשורת העולמית בימים האחרונים. בין ההערכות דובר על כ-17 חברי חוליה כאשר 11 מהם זוהו בוודאות ופרטיהם, צילומי הפנים שלהם, וייתכן שאפילו נתוניהם הביומטרים (על פי משטרת דובאי נלקחים מנוסעים נכנסים למדינה טביעות אצבע ורשתית) כבר עושים דרכם ממשטרת דובאי לרחבי העולם.

על פי חלק גדול מההערכות, יחידת "כידון" שבמוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים, אשר אמונה על הפעולות ה"מבצעיות", בהן סיום חייהם של אנשים מהסוג של מבחוח, היא החשודה העיקרית והמיידית בביצוע ההתנקשות. היחידה, על פי פרסומים עבר לא רשמיים, מונה כ-50 אנשי שטח.  אם כל ההערכות הללו נכונות, נראה שלפחות 11 מהם כבר לא יחזרו להסתובב חבושי שמלות ופיאות בשדות תעופה אקזוטיים. בגיליון "מעריב" שפורסם השבוע אף הגדילו לצאת בכותרת "עיתון בריטי: המבצע ‘שרף’ שליש מכידון".

אז מה עושים כש"נשרפים" חצי מסוכני השטח? מפרסמים מודעת דרושים באתר האינטרנט הרשמי של המוסד למודיעין ותפקידים מיוחדים:

אתר המוסד לא עדכן שום משרה מרשימת המשרות שלו מאז ה-14 בספטמבר 2009, אז פורסמו כל המשרות שיש לארגון להציע. מחוקר מודיעין כלכלי ועד אפסנאי. רק משרה אחת צורפה מאז, וליתר דיוק ממש בימים האחרונים לראש הטבלה: "תפקיד מבצעי" שדורש שפה זרה ברמת גבוהה, רקע חו"ל כיתרון ונכונות ליציאה לתקופות לחו"ל לאחר תקופת הכשרה.

ככל הנראה שמדובר בצירוף מקרים, אבל עדיין, אם יש סיכוי זעיר שלא, ואם יש איזה שהוא אינטרס שלא להוסיף עוד שבריר מטופש של מידע לערימת הראיות שהופכות בימים אלו לאצבעות מאשימות, זה לא הזמן לייצר עוד ראיה קלושה.

זזתי לחפש מודעות "מחפש דרכונים זרים במצב טוב, תמונה לא חובה- מרופא" ב-WinWin וחולצת "חבר שלי היה בדובאי וכל מה שקיבלתי זה את הפיאה הנוכרית הזאת".

פוסט מאת אפי פוקס

אפי פוקס, עורך דין. עוסק במשפט, טכנולוגיה, אינטרנט ומה שבינהם. אפשר לעקוב אחריו גם בטוויטר

אתר אינטרנט | LinkedIn | Facebook | Twitter

בישראל פעילים מאגרי מידע מגוונים בהן מאגר המידע נבו, דאטה חוק ומשפט, תקדין ועוד. בארצות הברית לדוגמא שולטים המאגרים Westlaw ו-LexisNexis ביד רמה על שוק אדיר ומשמש של מידע המשפטי. כך, בעידן האינטרנט, מאגרי המידע הפכו לכה רווחיים עד שגם חברות שעסקו עד כה במאגרים משפטיים, דוגמאת אלו שאוזכרו קודם, אף חדרו לשוק הוצאת הספרות המשפטית והחלו מתחרות גם בשוק הנייר הוותיק.

רגע רגע, חיפוש משוכלל? של מידע טקסטואלי? בתשלום?! אין איזו ענקית טכנולוגית שחרטה על דגלה את מלאכת החיפוש של המידע האנושי? אז זהו. לרוב, מלאכת החיפוש המשפטי אינה פשוטה כמו חיפוש בגוגל. המכשול הראשון הוא שלהבדיל מחיפוש טקסטואלי קלאסי פשוט המתבסס לכל היותר על האבחנה בין שדות גלויים ונסתרים בדף HTML, חיפוש משפטי מצריך לרוב חיתוכים נושאיים, מבוססי תאריך, צדדים, שופט, מילות מפתח, קישור לאזכורים, ספרות וציטוטים וצריך לאפשר הצלבה בין הפרמטרים הללו ואחרים. המכשול השני והברור הוא – השגת כתבי בתי המשפט בטווחי זמן רלוונטיים וארכובם אותם באופן שיאפשר ניתוח ברור של המידע לטובת חיפושים מורכבים. מאגרים משפטיים רבים מפעילים עובדים שפונים לבתי המשפט ולצדדים פיסית ומוודאים שההחלטות החשובות ברשותם.

עובדים אחרים, משפטנים במקצועם, דואגים לקטלג, לתקצר ולסמן את השדות בכל פסק, מה שהופך את הליך איתור המידע, ניתוחו, סקירתו והחיפוש בו, ליקר כל כך. ניסיונות להקים מאגרים משפטיים ומנועי חיפוש חופשיים עלו וירדו בישראל ובעולם, אך לא הצליחו להביא

כך זה היה במשך שנים. עד לפני כמה ימים.

גוגל scholar, הפאה האקדמאית של קונגלומורט החיפוש והמידע, הודיעה בשבוע שעבר כי מעתה, כל ההחלטות השיפוטיות בארה"ב מאורכבות וברות חיפוש במנוע החיפוש האקדמי. שכחו מהחיפוש הפשוט של גוגל, אלגוריתם החיפוש המשפטי מציג את פסקי הדין באופן גנרי, מאפשר לזהות אלו פסקי דין התייחסו לפסק הדין שמופיע ולגשת אליהם, ספרות שהתייחסה לפסקי הדין או שפסקי הדין התייחסו אליה וכל מקושר למקור, מה שהוא ספר יקושר לעמוד שמופיע ב-google books, מה שהוא מאמר, למאמר ב-scholar. למי שיגש לעמוד אפשרויות החיפוש המתקדמות צפוי לגלות כי ניתן לאתר פסקי דין על פי מדינות.

ראוי להודות כי אפשרויות חיפוש נוספות שקיימות במאגרים הוותיקים אמנם חסרות, אולם אין ספק כי גוגל הכניסה את הרגל לדלת. ולהבדיל ממחירי העתק שנגבו עד עתה מכל מי שרצה לאתר מידע משפטי- גוגל עושה את זה, כמו תמיד, בחינם. רק ימים יגידו מה תהיה ההשפעה הכלכלית של המהלך השקט של גוגל על תאגידי המידע הגדולים שעוסקים בארכוב וחיפוש מידע משפט בארה"ב. לדעתי לפחות, מדובר ברעידת אדמה באחד משווקי המידע החשובים והכלכליים ביותר בעולם.

פוסטים קשורים

• גוגל פון: טוב לשוק, רע לגוגל
• גוגל אומרת לא לצנזורה הסינית: למה זה חשוב לכולנו
• גוגל פון: גוגל זוממת להשתלט על הפרסום הנייד
• חדש במעבדות גוגל: ויזואליזציות של מידע ציבורי

פוסט מאת אפי פוקס

אפי פוקס, עורך דין. עוסק במשפט, טכנולוגיה, אינטרנט ומה שבינהם. אפשר לעקוב אחריו גם בטוויטר

אתר אינטרנט | LinkedIn | Facebook | Twitter

סיפור שהיה כך היה; משה הלוי, הידוע בכינויו "הלמו", מוכר בשל היותו בלוגר ותיק, דמות אינטרנט וכוכב של פרשיות מגוונות, אשר חלקן התגלגל לכדי חקירות משטרה, ודיונים בין כתלי בתי המשפט.

הלמו הסתכסך עם עופר שדות. בין השניים התעורר סכסוך שכלל שלל תכתובות, תגובות והאשמות הדדיות על פגיעה זה בזה בדרכים יצירתיות, בהן הפלת הבלוג של הלמו בתפוז, איומים, "הזמנת פיצות" אנונימיות וכו’.

יום בהיר אחד התאפסו חובותיו של שדות למדינה שנאמדו בגובה 7 מיליון ש"ח. מבדיקה שנערכה, התעורר חשד מיידי כי דובר בפריצה, אך שדות, שהיה כמובן החשוד המיידי, הסביר לחוקרי המשטרה כי אין לו יד בדבר וכי ראוי שיחקרו את הלמו.

בחקירתו של הלמו, הודה הלמו כי שילם באמצעות כרטיס אשראי ששולם מראש (Pre paid card) סכום של 4 שקלים לאחר ששינה את כתובת ה-URL כך שתתאים לתעודת הזהות של שדות, קישור שנמסר לו, לדבריו, על ידי שדות עצמו. הלמו הסביר זאת משום שרצה להפריך את טענותיו של שדות שאין הוא חייב כסף למדינה ולכן ביקש שתשלח אליו חשבונית על סך 4 שקלים שתאשר את עצם קיומו של החוב.

בשלב זה נחשפה עובדה מדהימה. בדיון בבית המשפט הוכיח הלמו כי במהלך אותה תקופה כל תשלום למרכז לגביית קנסות מחק את החוב כולו ללא קשר לגובה החוב. לדוגמה: אם היה אדם חייב 2,000 ש"ח בשל דו"חות תנועה, היה יכול הוא לסלוק 3 שקלים בכרטיס האשראי והמערכת הייתה מנכה את החוב כולו כאילו שולם. שגיאה זו הובילה בענייננו למחיקת חובותיו של שדות בסך 7 מיליון שקלים.

בפסק הדין מצטט השופט טננבוים את מומחי המחשבים שהובאו בתיק על עדויותם המזועזעות מהקלות שבה ניתן היה להערים על המערכת, ולהכנס לתדפיסי החיוב של כל אדם במדינת ישראל על ידי שינוי קל של כתובת ה-URL. בסופו של דבר, בית המשפט זיכה לחלוטין את הלמו מכל העבירות שהואשם בהם, וביקר ביקורת חריפה את המשטרה, שלה, כך ידוע, חשבון הולך ומתמשך מול הלמו.

ומה הקשר למאגר הביומטרי? המרכז לגביית קנסות אגרות והוצאות הוא המוקד המרכזי והיחידי של כל החובות שנאכפים על ידי המדינה. חובות בגין עבירות תנועה, קנסות פליליים, מנהליים, וכל תחום למעשה שמייצר חוב שאותו אוכפת המדינה. לשם המחשה, חובות בגובה מאות אלפי שקלים משולמים במרכז מידי יום, כך לפי העדויות שפורטו בפסק הדין.

נכון לשנת 2008, הגישה למידע אודות חובותיהם של כל אזרחי המדינה והיכולת לאפס את החובות הללו לא הייתה נחלתם של המחוננים בכישורי אבטחת מידע יוצאת דופן, אלא על ידי שינוי קל של תעודת הזהות בכתובת ה-URL ותשלום של שני שקלים. כל בר דעת, לא רק מומחים לאבטחת מידע, יתחלחלו ממחדל שכזה שלא התרחש בימים הראשונים של האינטרנט בישראל, אלא במוקד הסליקה המקוון הגדול ביותר בישראל, מוקד שהעביר מאות אלפי שקלים מידי יום. המידע במאגר הזה היה חשוף לכל אחד שהיה חמוש בתעודת הזהות של מי שרצה לברר אודותיו. בלי סיפורים סקסיים על עובדי מדינה מושחתים ובלי האקרים ואמצעי ריגול. סתם רשלנות.

אם לא היה מתרחש צירוף המקרים הנדיר הזה, שהוליד את הסיפור הקפקאי שתואר בפסק הדין, מסופקני אם לא הייתה מתפתחת בישראל (או שהתפתחה כבר) תעשיית "מחיקת חובות" ואיסוף מודיעין על חייבים. מאגרי משרד הפנים עברו כמטבע עובר לסוחר בין חוקרים פרטיים ושאר בעלי אינטרסים לפני שהפכו לנחלת הכלל באינטרנט. מידע ממאגרים פליליים, מאגרי המיסים וכל מאגר שניתן לדמיין זולג, בין אם בשל כשלי אבטחת מידע, או עובדי ציבור מושחתים. איננו יודעים על המאגרים הביטחוניים שזלגו, אם זלגו וכנראה שלא נדע לעולם על מה שלא נתפס ו/או לא פורסם. פסק הדין המשעשע הזה, שאמנם לא עוסק בנושא במישרין מוסיף לתובנה שאסור שתרד מסדר היום – גם המאגר הביומטרי ידלוף.

פוסטים קשורים

• שחר של יום ביומטרי חדש

פוסט מאת אפי פוקס

אפי פוקס, עורך דין. עוסק במשפט, טכנולוגיה, אינטרנט ומה שבינהם. אפשר לעקוב אחריו גם בטוויטר

אתר אינטרנט | LinkedIn | Facebook | Twitter

במהלך השבועיים האחרונים, עם השקת יצירת המופת Call of Duty: Modern Warfare 2, החליטה חטיבת ה-Xbox במיקרוסופט העולמית להפעיל גל נוסף של חסימות קונסולות XBOX ש"הותאמו" להפעיל משחקים צרובים. העילה הרשמית לחסימה, כמו לחסימות העבר, היא למנוע שירות חיבור לרשת הפנימית של   מיקרוסופט, המכונה בשם המפתיע Live, שהוא בפועל חיבור האינטרנט היחידי שאפשרי לקונוסלות ה-Xbox. הטיעון המשפטי, הוא שלמרות שאין איסור חוקי לכל אדם לעשות כרצונו במכשיר שרכש, מיקרוסופט לא תאפשר ל"פיראטים" שכאלה, שמריצים משחקים מועתקים, לקבל שירותים מתמשכים ממנה כגון החיבור לרשת האינטרנט. עד כאן, אעפס, כשר.

אולם, דיווחים ממשתמשים שנחסמו חושפים שהפעם, לא הסתפקה הענקית מרדמונד בחסימת הגישה לשירות האינטרנט אלא יצאה, הלכה למעשה, למתקפה נגד בעלי הקונסולות המתואמות: הקונסולות נחסמו לשימוש מרחוק ו"סומנו" על ידי מיקרוסופט על לוח האם והכונן הקשיח. יתרה מזאת, גם תוכנות שלא הורדו באופן פיראטי נחסמו. כך לדוגמא, תוכנת המדיה סנטר שהופכת את קונסולת האקסבוקס לשרת מדיה ביתי חדלה מלעבוד, למרות שזו אינה נדרשת להתחבר לאינטרנט או רשת הלייב.

לבסוף, והחמור מכל, הכונן הפנימי של הקונסולה הוגדר כך שיפסיק לשמור מידע. משמע, כל משחק שמשוחק, בין אם הוא צרוב או לאו לא מסוגל לשמור משחקים או פעולות אחרות. מיקרוסופט אגב, אינה מסתירה דבר. בהודעות דוברות מסודרות מסבירים בכירי החברה שמדובר במלחמת חורמה בפיראטים, שהחסימה בלתי הפיכה. בפועל, על פי ההערכות, בין 600 אלף לכמיליון קונסולות Xbox הפכו, בין לילה – לכמעט בלתי שמישות. מספר חסר תקדים לכל הדיעות.

הפעולות האחרונות של מיקרוסופט מעלות קושיות משפטיות מרתקות, החל מגבולות האכיפה העצמית של הקניין הרוחני, עובר דרך שתיקתם של גורמי האכיפה בארה"ב, וכלה במידתיות והמתח בין החופש לעשות בקניינך כשלך, לרבות להתאימו אל מול היחסים עם הקונגלומורט שמכר לך אותו. מי יודע, אולי יום אחד ייכתב על כך מאמר משפט ארוך ומייגע.

בואו נחזור בזמן לכמה אירועים: לפני כשנה, אמזון "מחקה מרחוק" את הספר "1984" מאלפי מכשירי קינדל, לאחר שהתגלע סכסוך בינה לבין בעלי הזכויות בספר. משתמשים רבים, שהורידו את הספר לספר הדיגיטאלי, גילו כי הוא נמחק להם מהמכשיר באבחת הסתנכרות אחת. זכורות גם ההתראות וההתרעות של חלונות XP על חשיפת מערכת הפעלה "גנובה" שעלו לכל אלה שהתקינו כזו שלא הייתה מקורית.

לא ההתרעות של חלונות XP ולא מחיקת הספרים של אמזון פגעו משמעותית בכושרה של יחידת המחשב (המחשב, הקינדל) לבצע את פעולתה. ולא הייתה במעשים הללו משום ענישה כלשהיא. והינה, מיקרוסופט, ללא כל ספק, העלתה את המדרגה- מעתה, התאגיד שמספק את השירות למכשיר, לא רק שבולש אחר מה שעושים בו בעליו, לא רק שאוכף את זכויותיהם של אחרים (בעלי הספרים, בעלי המשחקים), אלא גם מעניש ומוציא לפועל.

התקדים של מיקרוסופט מתקשר גם לאייפון שלכם. דמיינו לעצמכם שבאחד מהסנכרונים שלכם לAppStore או ל-itunes של אפל, תוריד אחת מהתוכנות כלי לאיתור קבצי מוזיקה שהועתקו ללא זכות, או תוכנות כאלו ואחרות.

הכלי ידווח את פרטי המכשיר לאפל, ויורה על נעילת הפונקציות המרכזיות שלו, לרבות ההאזנה למוזיקה, והחיוג באמצעותו. דמיינו לעצמכם נגן DVD פשוט, שיידע לאבחן מתי הוכנס אליו סרט שהועתק ונצרב, ומשיגלה זאת, יפסיק לחלוטין לנגן כל דיסק שיוכנס אליו. מי יודע, אולי יום אחד גם יצרנית המכונית שלכם, בשיתוף האגודה למלחמה בתאונות הדרכים תגלה שעברתם את המהירות המותרת, ובתגובה לא תניע בבוקר למחרת. המשיכו עם הדוגמאות הללו עד שתגיעו לגבול האבסורד. תיאורטית, על פי תקדים ה-Xbox של מיקרוסופט, איתור מרחוק של טורנט של סדרה שהורדתם באחת מרשתות שיתוף הקבצים, יכול גם, תיאורטית, למנוע ממערכת ההפעלה שלכם לפעולה כשורה.

חשוב לי שהוויכוח האם ב"התאמת" קונסולות משחקים ומחשבים להפעלת משחקים שפוגעים בזכויות היוצרים של יצרניות המשחקים באמת פוגע באינטרס הציבורי יישאר לרגע בחוץ והייתי מציע לדלג עליו בטוקבקים שיבואו לטובה. הסוגיה שעולה כאן חיצונית לזה: מיקרוסופט, שאינני נמנה על שונאיה המסורתיים בדרך כלל, יצרה תקדים מסוכן להחריד, תקדים לפיו לא רק שהיא כופה את אכיפת הזכויות באופן פולשני על צרכניה, שהם-הם הבעלים של הקונסולה שרכשו, אלא שהיא גם השופטת, המענישה והמוציאה לפועל של עונשים, לא מידתיים כנגד מי שהעתיק משחקים. התקדים הזה מקרב בצעד אחד ענק את היום בו אפל תנעל את האייפון שלכם מרחוק בגלל קובץ מוזיקה שהעברתם אליו.

פוסטים קשורים

• של מי האייפון הזה לעזאזל?
• זמן האמת של טוויטר: מיקרוסופט וגוגל בעניין
• מבט הציפור של Bing: מיקרוסופט מצמצמת פער
• שת”פ תוכן בין מיקרוסופט לחורים ברשת בערוץ Windows 7

פוסט מאת אפי פוקס

אפי פוקס, עורך דין. עוסק במשפט, טכנולוגיה, אינטרנט ומה שבינהם. אפשר לעקוב אחריו גם בטוויטר

אתר אינטרנט | LinkedIn | Facebook | Twitter

כאן הייתה יכולה להיות פסקה ארוכה ומייגעת שתסביר שאין לחברת החדשות כל זכוית יוצרים על הקטע, גם הוא שודר בערוץ השני והכיל, בסופו, כמה שניות מהמהדורה. בהמשך הייתי מסביר שמקרים דומים, כמו במקרה של אורי גלר ופרינס, בהם ניסו גורמים להסיר סרטונים מבלי שהייתה להם הזכות לכך, מעלים עילת תביעה נגד הדורשים להסרה.

אבל אם הייתי מנתח משפטית את האירוע הדוחה זה הייתי מדלל את האמירה החשובה באמת: חדשות 2, רצו להעצים את כמות הכניסות לקטע הוידאו, שמעולם לא היה שלהם, בערוץ היו-טיוב המסחרי שלהם, על ידי הסרה של סרטונים של משתמשים אחרים.

המסקנה המקצועית מהמעשה היא שלא משנה שחברת החדשות מנהלת ערוץ ביו-טיוב, מעדכנת בטוויטר ועושה עם כל מיני דברים “מגניבים” במדיה החברתית- אם היא חושבת שהיא תתחרה באחד מקטעי הוידאו הכי אמוציונאליים ומבוקשים בישראל בשעות האחרונות על ידי הסרה של אותו הקטע, היא לא יודעת מה זה מדיה חברתית. לא רק שיו-טיוב חי על המדיה של הגולשים, אלא שגם ערוץ 2, ערוץ 10, ופינות כמו “הצינור” ושאר אייטימים ברשת משדרים ללא הרף קטעים שבבעלות (אמיתית) של יוצריהם בלי רשות ותוך צפצוף על זכותם.

המסקנה הערכית היא שחברת החדשות של ערוץ 2 מניחה שהוידאו של גלעד שליט בשבי הוא בבעלותה, ולא רק שהיא מתכוונת לנצל כל זוג עיניים שמחפש לראות את קטע הוידאו הזה כדי שיראה בערוץ הוידאו שלה, אלא שהיא מתכוונת למנוע מכם לראות את זה.

כעורך דין, זה מביך אותי. כבנאדם, זה מגעיל אותי.

פוסטים קשורים

• החמאס מבין את המדיה טוב מישראל
• של מי האייפון הזה לעזאזל?
• של מי הציוצים האלה בכלל?
• של מי הציוצים האלה? הזווית המשפטית

פוסט מאת אפי פוקס

אפי פוקס, עורך דין. עוסק במשפט, טכנולוגיה, אינטרנט ומה שבינהם. אפשר לעקוב אחריו גם בטוויטר

אתר אינטרנט | LinkedIn | Facebook | Twitter

“עצור, עצור, עצור” אמר מנכ”ל משופשף ורציני לאדם רציני אחר שהציג משהו בחדר ישיבות שישבתי בו, “אנחנו לא נוכל להתקדם אם לא תדבר בשפה של בני אדם”. הדובר פשוט לא הצליח להתקדם, הוא התקשה להמיר את המילים, שחלקן באמת תיארו פעילות מסוימת שחוסכת הרבה מילים אחרים ותפקדו כמשתנים מוסכמים, וחלקן באמת היו אינגלוש של מילים שאפשר לומר אותן בעברית.

הרי למיילים הרצוצים באנגלית בניב-תלאביבי כבר כולנו התרגלנו: היזם ישראלי, המפתח ישראלי, המשקיע ישראלי, כולם ישראלים בחברה (אולי המנקה ממזרח אירופה). אבל כולם כולם יתכתבו עם כולם באנגלית וישברו את הראש ואת הזמן בניסוח תכתובות מגומגמות. גם אני, על האנגלית הלא מקצועית שלי, הולך ונכנע לבושתי להתנהלות הזו. “ברומא תהיה רומאי, בישראל, תהיה אמריקאי.”

כשעוד לבשתי מדים, מידי כמה זמן, היינו מכינים בתוך היחידה “מילקוד”- קלף שבו היינו מחליפים מילים נפוצות במילים אחרות. הרבה יחידות אימצו את הרעיון. מעבר לבטחון הקשר והאפשרות לשוחח בחופשיות יחסית בסביבת אזרחים- זה היה מגניב. וזו הסיבה שכולם עשו את זה. עד מהרה, יחידות כה רבות עשו לעצמן מילקוד, עד שרעיון המילקוד הפך למלכוד. יחידות לא ידעו לדבר עם יחידות אחרות, והתגלו התנגשויות מילים שקיבלו ביחידות שונות משמעות אחרת. בסופו של דבר, יצאה הוראה ממפקדת החיל, להפסיק עם זה ודיי. ובא גואל על ישראל.

מה קרה? מישהו חשוב קבע שזה כבר לא מגניב כבר לומר “פעילות”? “סיבוב השקעה?”, “אבן דרך”, “להטמיע”, “לקשר”, “ממשק”, “חוויית משתמש”, “פיתוח”?
בימים בהם חברות ישראליות, ויזמים ישראליים בחברות זרות ממלאים את ראש הרשימה בתחרויות עולמיות וכותרות מדורי העסקים. נסו לדבר, לפחות כשאתם בארץ, בשכונה, בעברית. גוד דמט.

CC:by-nc-nd Tuaussi

פוסט מאת אפי פוקס

אפי פוקס, עורך דין. עוסק במשפט, טכנולוגיה, אינטרנט ומה שבינהם. אפשר לעקוב אחריו גם בטוויטר

אתר אינטרנט | LinkedIn | Facebook | Twitter

בהקשר זה, חשוב להבין את הנסיבות; בשנתיים האחרונות, נראה (לי לפחות) שכמות מזמי האינטרנט, מהמוצלחים עד ההזויים שבהם, הגיעה לגאות חסרת תקדים. עיתונאים ומתורגמנים הקימו חברות לעריכת ואספקת תוכן, סטודנטים למדעי המחשב בסמסטר הראשון לשנת לימודיהם הראשונה שפיתחו פלאגין פשוט או תוסף בסיסי ביותר פיזרו הבטחות שמחר ירכשו על ידי גוגל. אנשים עם ידע בסיסי ביותר ב-HTML הפכו למומחי קידום אתרים (SEO) ואיך אפשר בלי עשרות, אם לא מאות מומחי המדיה החברתית שהונחתו על אדמת ישראל הקטנה כמו בריגדה מוצנחת מארצות הניכר? כולם כולם, עקרות בית, פועלים עולים חדשים ווותיקים, והמוני בית ישראל ירדו אל המסיסיפי שזורם מהרצליה פיתוח עד לדרום תל אביב כדי ללקט את גרגרי הזהב שעל רוחב הפס המצ’וקמק שבלבנט.

cc: by-nc-sa Pete Prodoehl

במערב הפרוע הזה, יש רעיונות מדהימים ונותני שירותים מקצועיים, בעלי הכישורים והניסיון או המודל העסקי שיעניקו ללקוחותיהם ולמשקיעיהם ערך מוסף של ממש או רווח אמיתי. אך נדמה, שככל הזמן עובר, מדובר במחטים ספורות שנקברות תחת ערימת שחת הולכת וגדלה. הרי איך יכול לקוח לסנן את השירות ונותן השירות הנכון לו מבין כל “בוני האתרים” ו”יצרני המיתוג האישי” בשוק כה קטן ורווי? איך יכול יזם או משקיע לדעת שהוא אינו משקיע את זמנו, לילותיו וחלומיתיו לריק? הרי הכל כל כך טוב, וחביב, וכל ישראל חברים. ובכנסים? דבש. הכל דבש. כמה באז-וורדס, כמה כרטיסי ביקור, וכולם מאושרים. איך דודו טופז היה אומר? :”אמריקה”.

התשובה לאמריקניזציה של הזנב שהארוך שהתפתח בתוך התעשייה המקומית הקטנה, בעיני לפחות, היא ביקורת ישראלית ישנה וטובה. ביקורת שאני מתגעגע אליה. ביקורת בונה או קוטלת, סאטירית או עניינית, לא נעימה או מעודנת, אבל ביקורת שתישמע בקול רם, באזניי מושא הביקורת ומחוצה לו. מעולם לא שמעתי, בשום כנס, מפגש עם משקיע, או על דפי בלוג ועיתון ביקורת שמסקנתה אחת: “הרעיון הזה? פשוט לא”. פשוטו כמשמעו. אמירות ניטרלאיות נמצא למכביר. היחידי שמצליח לעשות את זה, מהאינטרסים ברורים משלו, הוא דווקא אמריקאי אחד שעושה את זה בחו”ל, מייקל ארינגטון. לא מזמן שאלתי אדם רציני וחשוב מדוע לא אמר את האמת המרה לאדם חסר ניסיון שבא אליו לפגישה כשאמתחתו רעיון אווילי להחריד ובעיניו ניצוץ. הוא השיב לי שהוא נתן פידבקים קורקטיים לבעיות שברעיון שלו ולא רצה להעליב את הבחור ובכך לשרוף את קשריו עם היזם, “לך תדע” הוא הוסיף, “עם מה הוא יבוא אליי בעתיד”. הדבר מאפיין את העיתונות הטכנולוגית, את הבלוגוספירה, והכי חשוב- את היועצים (האמיתיים).

בפועל, אין הבדל, בעיני לפחות, בין אישים מכובדים שמקבלים את הזכות לייעץ להשקעות במיליוני דולרים לבלוגרים קטנים שסיפרו לי שלא יכתבו ביקורת רעה על טלפון סלולרי שקיבלו “כדי שלא יפסיקו לשלוח להם”. מתוקף האמון שנותן בכם הלקוח שלכם כיועצים, או האמון שהקוראים שלכם נותנים בכם כפובליציסטים, נגזר המוניטין שלכם, נגזרת המקצועיות שלכם. גם בלי כללי אתיקה אפשר להיות בני אדם. אמרו אמת. אמרו את כולה. המנעו מלרכך, לשתוק או להעלים את מה שמצפים מכם לומר כי “זה רע לעסקים”.

אז תנשמו עמוק ואל תתביישו לומר ללקוחות שלכם ולאלו שבאים לבקש את דעתכם, בפגישה, בכנס או בשיחת חולין: “לא אדוני, למרות שאני יועץ בתחום, מדיה חברתית יכולה לעשות לערך המותג שלך רק רע.” “לא גבירתי, למרות שאני יכול לרכוש 50% מהרעיון שלך בשקל ותשעים, אני יודע שהוצאת סכומים נכבדים על מוק-אפ מרשים אבל המיזם שלך פשוט לא רלוונטי ולהערכתי יכשל עד מהרה”. “לא ילד, למרות שאשמח לגבות ממך שלושים אלף ש”ח על רישום פטנט- שחרר את התוסף החמוד שלך ברישיון קוד פתוח כי זה יעשה לך טוב יותר מכמה גרושים שאולי תראה ממנו”. “ולא סמנכ”ל נכבד, למרות שגם אני מסוגל לרשום את החשבון שלך לשירותי-עדר בטוויטר בחמש דקות, כמו חברות שעשו מזה ביזנס מהפכני כביכול- אל תעיז “לקנות עוקבים לפי קילו בטוויטר” כי אלא אם אתה מאמין שלשקר זו מדיניות מוצהרת של החברה שלך- זו תהיה השגיאה החמורה ביותר שאתה יכול לעשות לנוכחות של חברה שלך ברשת.”

עדכון: עדכון: לאחר ששוחתי עם עו”ד יאיר אולמרט, החלטתי להסיר את הקישור בפוסט לאתר של חברת פינס140 שהופיע בתחתית הפוסט. זאת בעיקר מאחר והדיון שהתפתח סביב הקישור והחברה לא היה רלוונטי מעיקרו לתוכן הפוסט או למטרתו ומחטיא את מטרתו. עו”ד אולמרט אף ביקש להבהיר כי המידע שידוע אודות פעילות החברה ושעליו התבססתי בקישור אליה חלקי ואינו משקף את מלוא פעילותה.

עומר פרצ’יק מגיב: “ביקורת הורסת, ביקורת בונה“

פוסט מאת אפי פוקס

אפי פוקס, עורך דין. עוסק במשפט, טכנולוגיה, אינטרנט ומה שבינהם. אפשר לעקוב אחריו גם בטוויטר

אתר אינטרנט | LinkedIn | Facebook | Twitter

המסקנות הברורות מן הדו”ח אינן מפתיעות. מצב חופש הביטוי וחופש המידע ברשת בסביבת צפון אפריקה והמזרח התיכון החמיר דרמטית בשנים האחרונות. אם עד לפני מספר שנים, נתפסה הרשת כאלטרנטיבה עדכנית פרועה ומבוזרת לאמצעי התקשורת המסורתיים הנתונים לרוב להשגחה דקדקנית של רוב ממשלות העולם (עיתונות, טלוויזיה ושירותי טלפוניה), הרי שרוב המדינות במזה”ת, הצליחו לגשר על הפערים הדיגיטלים ובאמצעות טכנולוגיות מערביות עדכניות – לייעל את החסימה הניטור והצנזורה של תכנים שמגיעים אל תושביהן. כך, מגלה המחקר, אפילו ממשלת חמאס הענייה בעזה, שמנהלת את ישיבותיה לאור נרות, הצליחה למצוא את המשאבים לחסום אתרי פורנוגרפיה ואתרי היכרות בפני תושביה.

הדו”ח מציין כי אחת התופעות המדאיגות היא ההחרפה בצנזורה הפוליטית במדינות הסביבה. בדיקות העלו כי מדינות האיזור מפעילות כלים לניטור וחסימת מידע אודות המשפחות השולטות באותן מדינות. אף מדינות שנחשבות למתונות יחסית, מצנזרות באופן שיטתי ביקורת ציבורית אודות פעילות השלטונות והמנהיגים הפוליטיים העומדים בראשם. בין המדינות שאובחנו כפועלות בצורה זו ניתן למצוא את סוריה, בחריין, קטאר, ירדן, איחוד האמירויות, ערב הסעודית, מרוקו, לוב וטוניס.

מדינות כגון סודאן, טוניס, תימן וממשלת עזה שהוזכרה קודם, חוסמות אתרים שפוגעים “במוסר הציבורי” – בהם אתרים אודות הומוסקסואליות, עירום, הימורים, אלכוהול, סמים ואתרים המפקפקים באמיתותו של הזרם האיסלאמי השולט באותה מדינה. חלק מהמדינות שהוזכרו קודם החלו לחסום לאחרונה אף כלי רשת שנחשבו נייטראליים בעבר, כגון מנועי תרגום, מנועי חיפוש ושירותים שנועדו להבטיח פרטיות גולשים. על מנת לסכל ניסיות מעקף של אמצעי החסימה הפעילים.

בעוד שישראל לא אוזכרה, מסיבות חיוביות במסקנות הדו”ח האיזורי, הפרק אודות ישראל מצייר את מדינת ישראל לא רק כאי בודד בתוך אוקיינוס עכור שעולה על גדותיו, אלא כבעלת פוטנציאל סיכון פנימי שגדל משמעותית בשנה האחרונה. ישראל מתוארת אמנם כדמוקרטיה ליברלית שאיננה מפעילה בפועל אמצעים לצנזור תוכן גולשים בענייני מוסר, דיעות פוליטיות, ביקורת, ותפיסת המשטר.

יחד עם זאת, אין מקום להתרווח על כורסת המחשב: הפרק על ישראל איננו מתעלם מעננים שחורים המאיבים על עתידו של חופש הביטוי והמידע ברשת הישראלית. הצעות חוק קיצוניות, מן הסוג שפותח לרוב את תיבת הפנדורה של החסימה, לתמיכה בקרב מחוקקים ובממשל. לדוגמה, למרות מאבק מתמשך, הצעת החוק סינון אתרים, (המכונה 892), נתמכה על ידי שר התקשורת שאז, עברה ברוב גורף במליאת כנסת ישראל כשהובאה להצבעה. חברי הכנסת שהצביעו בעד החוק לא נמנו על מיעוט המוכר כקיצוני, דתי או שמרן והסיבה היחידה שמנעה את חקיקתו של החוק נבעה בסופו של דבר בשל הליך פרוצדוראלי. הצעות חוק אחרות שעסקו בחסימת תוכן ברשת, שלא הגיעו לסף מתמקדם, לא אוזכרו. אולם בשנים האחרונות, מספרן הלך וגדל.

אם כי אין התייחסות מפורשת לכך בדו”ח הנוכחי, נראה כי חלק לא מבוטל מהמדינות שמפעילות או חשודות בצנזורה פוליטית, אידיולוגית ואישית ברשת החלו את פעילותן דווקא תחת קידום אינטרסים בעניין המוסר הציבורי. כך, בשם המנדט השקט שמעניק לעיתים הציבור בנוגע לחסימת פורנוגרפיה ותכנים שנויים במחלוקת, מסוגלות מדינות את התשתית הטכנולוגית, המוסרית ובעיקר את האדישות הציבורית הנדרשת כדי להפעיל צנזורה, מעקב והשתקה. מדינת ישראל, כאמור, נעמדה על שפת התהום המסוכנת הזו במהלך השנה האחרונה. לכן, תהיה זו טעות רבתי להתרפק על הדו”ח הנוכחי מבלי להשתמש בו כנורת אזהרה לעתיד אפל ומסוכן. עתיד שהיינו קרובים אליו במהלך השנה האחרונה יותר מאי פעם.

גילוי נאות: המחבר השתתף בניסוח ועדכון הפרק אודות ישראל במסגרת פעילות ONI.

הסכנה טרם חלפה. התמונה של digital_stability מופצת ברישיון Creative Commons

פוסטים קשורים

• גוגל אומרת לא לצנזורה הסינית: למה זה חשוב לכולנו
• האם האינטרנט היא אישה?
• תרגיל מחשבתי: מה תעשו ביום בו האינטרנט ימות?
• WIcafe: אספרסו-בר, קניון קרית אונו

פוסט מאת אפי פוקס

אפי פוקס, עורך דין. עוסק במשפט, טכנולוגיה, אינטרנט ומה שבינהם. אפשר לעקוב אחריו גם בטוויטר

אתר אינטרנט | LinkedIn | Facebook | Twitter

לפני הכל, גילוי נאות: את הנטבוק הראשון שלי, Asus EEE pc 900, הזמנתי ישירות מהמפעל בהונג קונג לפני למעלה משנה וחצי, והייתי אחד הראשונים בעולם, והישראלי הראשון, עד כמה שהיה ידוע לי, ששם את ידו על המכשיר. כשקיבלתי אותו, מספר בלוגרים ועיתונאים ביקשו ממני לסקר אותו, שכן הוא היה המחשב הראשון שבאמת הצליח להכניס מידה של עוצמה בפחות מ-900 גרם. (אחרי הכל, 20 ג’יגה של כונן קשיח DDS ו-1 ג’יגה של ראם במעבד של 1000 מה”צ, לא היה דבר פשוט לפני שנתיים).

לאחר שהתקנתי עליו אובונוטו רימיקס (בלי שום ידע לינוקס מקדים), אופן אופיס ושאר תוכנות נפלאות מעולם הקוד הפתוח, הוא הפך, בפועל, למחשב העיקרי שלי. עדיין, אוחזי המשקולות היוקרתיות סרבו בתוקף לקבל אותי כאדם שאוחז במחשב נייד. שכן, הוא לא יכול היה לעמוד בדרישות הביצועים ההזויות של מוצרי מיקרוסופט.

הבעיה היא, שהביטוי “צעצוע”, נשמע עד היום, בלי בסיס ובלי הצדקה. כמו אותו דוד ששאל אותי: “מה זה המחשב הקטן הזה? זה הטוויטר שלך?”.
“מהם השימושים שלך במחשב הנייד?” שאלתי את הספקנים. הכנים שבינהם הודו ואמרו, שמשקולת הפלסטיק הברזל והסיליקון היקרה והכבדה שלהם משמשת אותם בשבעים אחוזים מהזמן בגלישת באמצעות הדפדפן ותוכנות מסרים מיידיים, שלושים האחוזים שנותרו הוקדשו לאופיס של מיקרוסופט, צפייה בסרטים, ואחוז בודד ממש שיחק (במשחקים שלא דרשו כרטיס מסך אימתני) בנייד שלו. “מה עוד אתה צריך?”, שאלתי. דומיה.

בשביל לא להפוך את הדיון ל”כן / לא לינוקס” (והתשובה היא כן, כשאפשר), אציג את האולטרה נייד החדש שמלווה אותי מזה יותר מחודש: Sony Vaio P. המקלדת של המכשיר מלאה, הוא מריץ חלונות 7 בצורה משביעת רצון, מציג סרטי HD עם רזולוציית מסך של 1800 על 800, 80 ג’יגה כונן קשיח, 2 ג’יגה RAM, עם כפתור בוט-כפול למי שרוצה להפעיל אותו רק לצפיה בוידאו, תמונות, מוזיקה וגלישה במעטפת לינוקס דקה תוך 16 שניות. יש לו קישוריות מלאה, (בלוטות’ ווואי פיי 5 מגה-הרץ), ויציאות מלאות בפלאג נפרד.

אז נכון, הוא לא יריץ משחקים כבדים, המסך שלו מזערי (דמיינו שלוש פעמים את מסך האייפון לרוחב), והסוללה שמגיעה איתו מספיקה לשעתיים של עבודה (רכשתי סוללה ל-4 שעות עבודה בנפרד). אבל המקלדת של המחשב הזה גדולה בידיוק כמו באחיו השמנמנים והכבדים והוא שוקל רק 600 גרם. (תנו לי לכתוב את זה שוב: 600 גרם עם מקלדת בגודל מלא) ואצבעות התותחן השמנות שלי מקלידות עליו במהירות.

ביצועים? בכיף: הפוסט הזה נכתב במצב העבודה שלי השגרתי שלי מהיום: מקלדת ועכבר אלחוטיים ומסך מחשב ענק (37 אינץ’) מחוברים אליו, שלושה מסמכי וורד נוספים פתוחים במקביל, אאוטלוק (כן, אאוטלוק!) פתוח, דפדפן כרום עם חמישה טאבים פתוחים, ואני שומע מוזיקה מאחד מהאתרים האהובים עליי. (בל נדבר על גוגל דסקטופ גדוש בתוספים, אנטיוירוס, בבילון, סקייפ ושאר ירקות זוללות משאבים שרצים במקביל). והכל עובד באופן משביע רצון לגמרי.

אבל “זה עדיין פיצי, איך אפשר לעבוד על זה? זה לא גומר לך את העיניים?” אומרים אלו שאינם שונים מהאמריקאים השמנים האלו שנוסעים בהאמר למינימרק שנמצא במרחק הליכה כדי לרכוש מארז גלידה מוגדל וצוחקים על ההוא שנוסע באופניים. בפועל, מחשב ברמת גימור פחותה, אם כי בביצועים גדולים פי כמה, של חברת מותג כמו Lenovo, יעלה לצרכן המצוי מעל 6000 שקלים, הוא ישקול למעלה משני קילוגרמים, אלא אם תשקיעו עוד כמה אלפי שקלים לסדרת X של IBM, ואכן יספק ביצועים גבוהים מהנטבוק הממוצע.

המחשב שלי, שהוא הנטבוק הכי יקר שקיים היום בשוק, ובמחיר השקה מופרז של סוני עלה כ-3600 ש”ח, (דגמים ממותגים קצת פחות מוכרים ויותר כבדים ניתן למצוא בפחות מ-1500 ש”ח). אבל השורה התחתונה, – והכי חשוב- הוא ישמש בידיוק לאותם שימושים של הנטבוק שלי באותם ביצועים. יתרה מזאת, ברוב המקרים, לא יודו המקטרגים, הם יבחרו שלא “להסחב עם הנייד” שלהם מטעמי נוחות, בעוד שאני שם את שלי בכיס האחורי של הג’ינס (מבנה ייחודי לדגם הספציפי שלי, מודה) ויוצא.

ועכשיו, לטענת “אנשים לא צריכים ללכת עם שלושה מחשבים בכיס” שהעלה גל מור. אני אוסיף ואומר, ארבעה וחמישה. לחלק גדול מקוראינו (ובתקווה שלא) יש (1) מחשב נייח בבית, (2) מחשב נייח במשרד, (3) מחשב נייד לתנועה, (4?) סמארטפון (שאני מסרב בתוקף להכיר בו כמחשב לעניין עסקי, אבל ניחא), וגל מכניס לתמונה את הנטבוק כאלמנט חמישי. במקרה שלי, הנטבוק החליף את כולם. הותרתי מסך ואמצעי קלט בבית ובעבודה (עכבר ומקלדת) ואת המחשב המתיישן אותי החבאתי בסלון שישרת אותי כשרת קבצים, מדיה סנטר, ומכונת P2P (על לינוקס כמובן).

לא אבוש ואודה שאבא שלי, שגם השתמש בביטוי “צעצוע מיותר”, בתיאור הנטבוק הקודם שלי, ראה איך בחודשיים שביליתי בסין הצלחתי לעבוד, לדבר בטלפון ובוידאו צ’אט יומיומית עם הבית, להעלות את התמונות שצילמתי ולגבות אותן, לפרסם פוסטים ולמלא את כל המאוואים שלי ב-900 הגרם החלשים האלה. לשמחתי, לקראת סוף הטיול, הוא ביקש שאתן לו את המחשב הישן ואקנה לי את הסוני חדש. מיותר לציין שבימים אלו, אחי, אדם לא טכנולוגי בעליל, מטפס על הרי אירופה וסופר כל גרם מיותר בתרמילו, נושא את המחשב הזה על גבו.

בסופו של דבר, האבחנה הצרכנית והשימוש דומה לבעית האגו במכשירי התנועה: אם נתעלם לרגע מרכיב הבטיחות, נהגים מבוגרים, שאחת לשנה מסיעים אדם נוסף מלבדם ולא יוצאים מתחומי ת”א רבתי- מתעקשים לרכוש ג’יפים גדולים ומנקרי עיניים בעוד שאופנוע חדיש ונוח, או רכב קטן ימלאו את אותו הייעוד בצורה זולה ונוחה “כי הם לא מסוג האנשים שיסעו על טוסטוס”.

בשורה התחתונה: אנשים עם לפטופים גדולים, כבדים ויקרים, נתקעים עם מחשב שהוא יותר מחשב ממה שהם צריכים ופחות נייד ממה שהם צריכים, רק בגלל שהם לא “יחזיקו צעצוע”.

פוסט מאת אפי פוקס

אפי פוקס, עורך דין. עוסק במשפט, טכנולוגיה, אינטרנט ומה שבינהם. אפשר לעקוב אחריו גם בטוויטר

אתר אינטרנט | LinkedIn | Facebook | Twitter

שלום לגולשי ynet. הפוסטים הבאים עשויים לעניין בחזרה לסינקלייר ספקטרום
תמונות משפחתיות דיגיטליות: מסט פסימי לעתיד
המסע אל הנייד: רשמים אישיים

מי ששירת פעם בבסיס צאלים בוודאי נתקל בבדואים הרכובים על ג’יפי מרצדס יוקרתיים ושמסיעים בתוכם חציר ועיזים לאוהל שטמון בתוך שטח אש מדברי. הנוקיה N97 שקיבלתי מיורוקום, לא שונה במהותו מהג’יפים הללו אך גם בג’יפ של נוקיה, יש עז, עז לא קטנה.

חייבים להודות, מבחינת מפרט חומרה, מדובר באחד מאמצעי התקשורת הניידים החזקים, הארגונומיים והנוחים שהחזקתי. קישוריות מלאה וחזקה, מקלדת נוחה לשימוש, מצלמה מפתיעה בתוצאותיה הן בווידאו והן באודיו, ונפח זיכרון פנימי מרשים. העיצוב והאסטתיות של המכשיר מרשימה (למעט העובדה שהדימיון שלו לאחיו הנכה הנוקיה 5800 מפחיתה מהייחודיות שלו, לאלו שזה חשוב להם)  גם הרמקולים, האוזניות ותצוגת הווידאו לא נופלות מהסטנדרט הגבוהה ביותר בשוק כיום. בקיצור, ג’יפ של מרצדס.

את המשך הביקורת יש לחלק לחלק לשני סוגים של קוראים: אוהבי ה-N95, ואלו שלא. כמו ג’יפ יוקרתי וחדיש שהותקנו בו כיסאות פלסטיק שבורים והגה עץ שמנוני, מערכת ההפעלה של ה-97 פשוט לוקחת את הציפייה האדירה מהמפרט לאכזבה רבתי. אוהבי ה-N95 ישמחו לגלות שכמעט דבר לא השתנה בממשק מבחינה חוויית המשתמש. אלו שלא התנסו או שלא אהבו את הממשק של סימביאן- צפויים להתאכזב רבתי.

מדובר בממשק לא מזמין, לא נוח, מלא במסכים, תתי מסכים ותתי-תתי אפשרויות שדורשות גלילה, לחיצה, חזרה, הגדרות מסורבלות ושאר ירקות. שכחו מאנימציות מעבר, אפקטים ותחושה נקייה. אם הייתי זה שמזער את מפרט החומרה האימתני הזה בצורה כה מרשימה צריך הייתי מגלגל עיתון ומכה נמרצות את המנהל שהחליט להתקין עליו את מערכת ההפעלה הנכה והלא נעימה הזו.

מילה על מסך המגע של נוקיה. מסך המגע הפשטני של ה-N97 (כמו ב8500), עושה בעיני לפחות, יותר נזק מתועלת. כמו שאבא שלי תמיד אומר: “או שתעשה את זה כמו שצריך, או שאל תעשה”. נוקיה הבינו את המגניבות והשימושיות האינסופית שהוכיחה אפל במסך מגע על מכשיר סלולרי. הבינה, ולא יישמה. מסך המגע דורש לחיצות מאוד מדוייקת וחזקות, אינו מצליח לשקף תנועה כמעט בכלל ואל תעיזו לדבר שימושים מתקדמים כמו מולטי טאץ’ (יותר מאצבע אחת). לרגע נדמה, שעט הפלסטיק המעוצב שקיומו שהודגש עוד עם פתיחת המארז הוכנס כמסקנה מאוחרת מידי.

מגניבות. אינני מחובבי אפל, ואת האייפון שלי קיבלתי כמתנה בהפתעה למרות שסירבתי בתוקף להפרד מהנוקיה הישן והאמין שלי. אני לרוב מתעב מכשירים טרנדיים ויקרים שנרכשים כסמל סטטוס ממכשיר שימושי. אבל האייפון, על כל נכויותיו, לרבות ההתנהגות האגרסיבית של אפל בשיווקו וניהולו וחמת הזעם שיש לי איתו בשגרה – הוא מגניב. את הדבר ההפוך לגמרי ניתן לומר אודות ה-N97. לא האפליקציות (שאינן) להורדה, לא הפונקציות הקיימות במכשיר (ולא, ווידג’ט מרשים של פייסבוק לא יתקן את זה) ולא המקלדת הכל כך נדרשת לא מפצות על מערכת ההפעלה שנתקעה אי שם בשנת 2000.

כדי לחזק את הביקורת שלי, נתתי לזוגתי, שבשגרה מחזיקה מכשיר N95, את המכשיר לשימוש יומיומי. אחרי שלושה ימים של תסכול בהבנת המסכים וההגדרות היא התחילה להתלהב, להקליד במרץ על המקלדת ולהעזר בעט כדי לנווט ביעלות בין המסכים השונים. המסקנה שלה הייתה שזה מכשיר יוצא מן הכלל כי הוא מילא את כל מה שהיה חסר לה ב-N95 ההולך ומתיישן. וזה בדיוק מסכם את המכשיר.

בסופו של יום, ה-N97 הוא מכשיר רציני עם מפרט טכני שלא ניתן למצוא כמעט באף מכשיר סלולרי חכם היום. הוא יציב, מהיר, עם המקלדת שכולם חיכו לה ולוקח, על הנייר, את כל המתחרים בסיבוב. יחד עם זאת, התחושה היא שנוקיה עדיין לא הצליחה לשבור את המחסום של חווית המשתמש שמשקלה הולך וגדל. חווית המשתמש ולא רק מאפייני החומרה, היא זו שהופכת את הטלפונים שיושבים באותה קטגוריית מחיר ויוקרה של ה-N97, כגון האייפון ו הPalm Pre הבא עלינו לטובה, ממכשירי טלפון עם תוספות נחמדות לאמצעי מדיה ותקשורת יומיומי ששיחת טלפון היא אחת מהאפשרויות בהן. לא, נוקיה, עדיין אין (97) את זה כאן.

מילה על הקמפיין של יורוקום וגילוי נאות: יורוקום השיקה את המכשיר באמצעות משחק השקה שמפורט באתר שהוקדש לכך. ללא קשר לטעם האישי שלי בפרסום, אני חייב להחמיא ולפרגן למי שיזם וניהל את הקמפיין הזה מהצד הזה של המקלדת: לא התחייבתי, לא התבקשתי ולא נרמז לי לכתוב ביקורת על המכשיר ועל איזו ציפייה שתהיה טובה (עכשיו כשקוראים אותה, אני מבין גם למה). כתבתי כי בחרתי. בתור אחד שקיבל כמה הזמנות כאלה בעבר – אין הדבר בנאלי כלל. ישנם גורמי יח”צ שנוטים לעקוץ, גם אם לא לומר באופן ישיר: “תכתוב, וכדאי שזה יהיה טוב”. לא הבנתי מי עשה את זה מבחינת יחסי ציבור ופרסום מאחורי הקלעים, אבל מגיעה לו מילה טובה. המכשיר, מיותר לציין, יוחזר ליורוקום (אלא אם זוגתי תרצה לרכוש אותו מהם).

פוסטים קשורים

• Gravity – תוכנה שראויה לכסף שלכם

פוסט מאת אפי פוקס

אפי פוקס, עורך דין. עוסק במשפט, טכנולוגיה, אינטרנט ומה שבינהם. אפשר לעקוב אחריו גם בטוויטר

אתר אינטרנט | LinkedIn | Facebook | Twitter