כאשר המכתב בצילום נשלח לסבתא של אמא שלי לפני קרוב לשבעים שנה על ידי אחיה אני די בטוח שהוא לא חשב שבשנת 2009 אותו מכתב ישמר הן בפורמט האנלוגי המקורי בו נכתב ועל אחת כמה וכמה בפורמט דיגיטלי שכלל לא היה קיים אז. המכתב הזה, כמו אחרים שהמשפחה שלי שמרה לאורך השנים, מהווה חלק חשוב בהיסטוריה המשפחתית שלי ועוזר לספר סיפורים שעוברים מדור לדור. בתור ההיסטוריון המשפחתי שסרק צילומים ומכתבים בני קרוב למאה שנה אני חושב לא מעט על המורשת הכתובה והמצולמת שאנו משאירים לדורות הבאים. האם בעוד שבעים שנה הצאצאים שלנו יתחזקו את חשבון הפליקר עם הצילומים שלנו ויראו אותם באירועים משפחתיים? האם הם ישמרו את הבלוגים שלנו בבויידעם דיגיטלי בשביל הדורות הבאים כפי שאנו שמרנו מכתבים מתחילת המאה בקופסאות נעליים במשך שנים? אני בספק.

המדיה הדיגיטלית איפשרה בפעם הראשונה בהיסטוריה של האנושות ליצור, לשכפל ולהפיץ תכנים באופן שאי אפשר היה לדמיין בתקופה אנלוגית של סרט מגנטי, צלוליד ונייר. אנו שולחים לאנשים ומעלים לרשת צילומים, טקסטים, קטעי וידאו ומוזיקה בלחיצת עכבר והם מגיעים תוך שניות לאנשים בכל קצוות העולם. האופי הדיגיטלי של התכנים מאפשר לנו לאגור כמויות אדירות בצורה מקומית על גבי כוננים, דיוידי ובאינטרנט. היכולת הזאת ליצור ולצבור כמות בלתי נתפסת של מידע יוצרת לדעתי זילות אוטומטית של התכנים בצורה שלא היתה קיימת בתקופה האנלוגית של פיתוח תמונות מפילם, קניית קלטות וכתיבת מכתבים. המגבלות הפיזיות של צבירת חפצים והעלויות של הייצור שלהם גרמו לכך שבמשפחה ממוצעת היו כמה אלבומי תמונות (חתונה, תמונות משפחתיות ישנות מימי המנדט, טיול בר-מצווה בלונדון וכו’). היו כמה מדפים עם תקליטים, קלטות וידאו וקלסר או קופסת נעליים עם מכתבי אהבה שאבא שלח לאמא מהתעלה ב-1970 לצד מסמכי ההגירה של סבא מפולין.

המדיה הדיגיטלית מאפשרת לבני משפחה (בייחוד כאלה המרוחקים גאוגרפית) להיות עם יד על הדופק המשפחתי ולהתעדכן במה שקורה. מהתינוקות שנולדים, החתונות וימי ההולדת. ההפצה המהירה של תוכן מיידי מאפשרת להתעדכן בזמן אמת וזה מצוין אך מה תוחלת החיים של התוכן הזה? מה הערך שלו כאשר הוא נשלח כקובץ מצורף באימייל לרשימת תפוצה או מועלה לאלבום בפייסבוק? כאשר ההיסטוריה המשפחתית שלנו תועדה במדיה אנלוגית היא נשתמרה במשך עשרות ומאות שנים ועברה מדור לדור. כאשר אנו נתקלים בצילום ישן ומצהיב של אבות המשפחה משנת תרפ”ט אנו לא זקוקים למקודד כלשהו בשביל לראות אותו כשם שאנו לא צריכים לחפש גרסה של מעבד התמלילים המיתולוגי “איינשטיין” בשביל לקרוא מכתב שנכתב לפני מאה שנה, בהנחה שאנו מבינים את השפה בה הוא נכתב.

כאשר סרקתי צילומי משפחה ישנים לפני מספר שנים בכדי שלמשפחה יהיה עותק דיגיטלי שאפשר יהיה לחלק למי שמעוניין ולהקרין על המסך בסלון באירועים משפחתיים חשבתי על העתיד. חשבתי מה יהיה לשלושה-ארבעה דורות הבאים של המשפחה? האם יהיה להם אוסף של סידי רומים שהם בטח לא יוכלו להשתמש בהם כי למחשבים שלהם לא יהיה כונן או שבחשבון הגוגל שלהם תהיה ספרייה עם טרה-בייטים של צילומים משפחתיים שהם אף פעם לא יוכלו לעבור עליהם פשוט כי אין מספיק זמן וסבלנות בעולם? האם הם יעריכו את הטרה-בייטים הללו כשם שאנו מעריכים חתיכת נייר עליה מודפס צילום בשחור לבן? מה יהיו החפצים שיספרו את הסיפור של המשפחה שלהם?

אנחנו נמצאים בנקודת זמן מעניינת בה ישנו דור שנולד לתוך מציאות דיגיטלית ושניים-שלושה דורות שעבורם MP3 ו-JPG הם בגדר תחליף לחפצים שפעם היינו שומרים בארונות ובבויידעם. האם הנכדים שלנו ישמרו על חשבון הג’ימייל שלנו אחרי שנמות כמזכרת כשם שסבתא שלי שמרה את כל המכתבים שאבא שלה כתב לאשתו הטרייה מערבות רוסיה בשנות העשרים של המאה הקודמת? האם לחשבון הג’ימייל שלנו עם כל הגיגה בייטים של מיילים וספאמים יהיה ערך רגשי כלשהו עבורם? אני נוטה להאמין שלא, מעצם העובדה שמדובר בכמות מידע עצומה שמכילה הרבה מאוד זבל כי הרבה יותר קל לשלוח מייל עם משפט אחד מאשר לשלוח מכתב באורך חמישה דפים שמגיע ליעד שלו אחרי כמה שבועות במקרה הטוב.

המדיה הדיגיטלית עוזרת מאוד למשפחות לשמור על קשר בהווה אך אני תוהה עד כמה היא תאפשר להן לתעד את העבר בשביל הדורות הבאים. יותר קל לאבד חמישים טרה-בייט של צילומים משפחתיים בלחיצת כפתור או כתוצאה מוירוס מאשר לאבד אלבום תמונות פיזי שמונח בארון במשך חמישים שנה אצל סבא וסבתא. למרות הפסימיות, אני מאמין שהצורך האנושי להנחיל לדורות הבאים את הנראטיב המשפחתי יגרום לכך שתוכן דיגיטלי כן יעבור איכשהו מדור לדור וכי צילומים שמתעדים את החיים של משפחות לא יקברו בסרבר בסוף העולם ויתאיידו מהעולם והזכרון כאשר הסרבר הזה ינותק מהאינטרנט או יספוג חבטה כשיעבירו אותו לבניין חדש. אני מאוד מקווה.

עד כאן פוסט אורח של אמיר דותן מהבלוג “עיצוב שמיש”.  >