ועוד גילוי נאות: את הפוסט הזה הבטחתי לגל ממש מזמן (בעצם, גם לקוראי חורים ברשת), והוא שכב בטיוטות כמעט גמור, עד שבאה ההודעה על ההשקה המתוכננת של מערכת ההפעלה כרום ושלחה אותי לגמור אותו סוף סוף. אם כבר הזכרתי שאני לא גל (וגם לא אף אחד אחר מחברי המערכת של חורים ברשת) אז הנה קישור לבלוג האישי שלי.

מבוא כללי

במסגרת הביקורת של גלדוול (ראו את התייחסותי לביקורת כאן) על ספרו של אנדרסון מופיעה הפסקה הבאה המסבירה את הרקע הכללי לתזה המרכזית של אנדרסון

Anderson’s argument begins with a technological trend. The cost of the building blocks of all electronic activity—storage, processing, and bandwidth—has fallen so far that it is now approaching zero. In 1961, Anderson says, a single transistor was ten dollars. In 1963, it was five dollars. By 1968, it was one dollar. Today, Intel will sell you two billion transistors for eleven hundred dollars—meaning that the cost of a single transistor is now about .000055 cents.

הנתונים, יש להודות, נראים חד-משמעיים. כאלה שאין טעם להתווכח איתם, כאלה שמצביעים לכיוון הברור שאנדרסון פוסע בו.

מבוא אישי

במרכזו של הדוקטורט שלי עמד מה שפיזיקאים אוהבים לכנות "מודל צעצוע", ה"צעצועיות" של המודל המדובר אפשרה לי לנסות ולהסיק את התכונות של מערכות פיזיקליות מורכבות על-ידי פתרון משוואות עבור מערכות פשוטות בהרבה, למעשה פתרתי במפורש את המשוואות עבור מערכת חד-ממדית ואז עיבדתי את התוצאות כדי להסיק מהן את התכונות של מערכות דו-ממדיות ותלת-ממדיות. ועדיין נותרה בעיה: המערכת החד-ממדית המלאה היתה באורך אינסופי, ולכן המשוואות הכרוכות בה נותרו בלתי-פתירות. למזלי קיימת דרך ידועה להתקרב לגבול האינסופי של המערכת באמצעות סדרה נתונה של קירובים באורך סופי, לצערי ההתארכות של המודלים הסופיים האלה היא מעריכית (כל מודל סופי כזה כולל "אטומים" שמספרם כמספר תואם בסדרת פיבונאצ’י). לא אלאה אתכם בתיאור טכני נוסף של הבעיה ואקפוץ למסקנה.

כל השדרוגים בעוצמת החישוב שעמדה לרשותי הספיקו כדי שאוכל, בסיום הדוקטורט, להריץ את המודל שלי על שני שלבים נוספים באותה סדרת קירובים סופיים ביחס להרצות של תחילת הדרך. עבור חלק מהתכונות שני הצעדים האלה היו בדיוק מה שהייתי צריך כדי להסיק משהו על הגבול האינסופי, עבור תכונות אחרות יכולתי להסתפק גם בהרצה המקורית, ועבור תכונות אחרות גם התוספת הזו לא הצליחה לספק את התשובה.

לא רק לדוקטורנטים

אנדרסון, נדמה לי לפחות, מודע בהחלט לנקודת התורפה של התיאוריה שלו, ולכן את מאמר ההשקה של הספר ב-Wired ליווה האיור המגוחך הבא שנראה יותר כמו בדיחה לא מוצלחת ב-GraphJam מאשר כמו גרף שיש בו מידע אמיתי. גם אם נניח שיש אמת בתיאור הזה הוא עדיין לא אומר הרבה. גם אם 95% מהטרנזיסטורים ב-CPU שלכם לא עושים שום דבר משמעותי 95% מהזמן זה לא אומר שהמחשב שלכם לא יקרטע ממאמץ כשתנסו לערוך בו סרט שצולם ב-HD, או כשתשחקו בו משחק חדש שקניתם. לעזאזל, אפילו אם תפתחו כמה לשוניות מיותרות בפיירפוקס עמוס התוספים שלכם כבר תגרדו את תקרת יכולת העיבוד שלו.

גבולות יכולת העיבוד של המחשבים הן בעיה גם למשתמש הפשוט, ולא רק למי שמנסה לקרב מערכת פיזיקלית אינסופית על המחשב שלו.

אם לחדד מעט את הנקודה, אנדרסון פותח את המאמר המדובר באנקדוטה שגם פותחת את הספר, ומציג את כרזת הפרסומת למחשב הביתי הראשון. הבעיה המרכזית שניצבה בפני המשווקים של אותו מחשב היתה העובדה שלאף אחד לא היה מושג איזה שימוש ביתי יכול להימצא לו. המחשב הביתי הראשון שווק, לפיכך, כמיועד לעקרות בית בעלות מטבח מצוייד היטב כשמטרתו לסייע לה בניהול כרטיסיות המתכונים שלה. מכאן מפליג אנדרסון לתאר את ההשתלשלות שבה הוזלה ומזעור של רכיבי המחשב מחד והחלטה אסטרטגית אמיצה "לבזבז" כוח חישוב יקר על משימה מטופשת לכאורה כמו ייצור ממשק גרפי ידידותי הובילו למגוון השימושים העצום של המחשב הביתי היום.

המסקנה של אנדרסון מהתהליך הזה היא שכוח חישוב הוא משאב שנמצא בשפע ולכן ראוי לבזבוז, המחיר שלו, כך אנדרסון, הולך ויורד, מתקרב לנקודה שבה הוא יהיה too cheap to meter’ to cheap to matter.

המסקנה שלי מהתיאור הזה היא הפוכה כמעט לחלוטין – לא משנה באיזה קצב תתקדם יכולת העיבוד תמיד יימצאו שימושים חדשים שיזדקקו ליכולת עיבוד מתקדמת אף יותר, והשימושים האלה, באופן טבעי ומתבקש, לא יינתנו בחינם.

גוגל כדוגמה: גוגל היא לא דוגמה

גוגל היא ככל הנראה הדוגמה הטובה ביותר לחברה שהצליחה כלכלית דרך מודל חינמי (אולי הדוגמה החשובה היחידה) אבל גוגל, אני חושש, היא לא דוגמא טובה.

ראשית צריך לנסות ולהבין מה המוצר שגוגל מחלקת לנו בחינם. גוגל מעבירה למחפש מידע מועט מאוד, עמוד התוצאות של גוגל היה נטען בשניות אחדות גם אם היינו משתמשים במודם של 2400 ביט לשנייה, כך שרוחב פס הוא לא ממש חלק מהמשוואה. גוגל אמנם מאחסנת על השרתים שלה עותקים שמורים של כל האתרים המאונדקסים אבל גם זה לא לב העניין, אפילו אם ההרד-דיסק הביתי יצמח לממדים מפלצתיים שיאפשרו לנו לשמור עליו עותק מכל אתר שיכול לעניין אותנו עדיין נתקשה לערוך עליו חיפוש ולהחזיר תוצאות ראויות כמו גוגל. גוגל, אם כך, נותנת לנו את יכולת העיבוד שלה. בחינם.

לכאורה יש כאן סתירה לטענה הבסיסית שלי. גוגל מחלקת בחינם את המשאב המרכזי שטענתי שבו כושל מודל החינם. בפועל, אני מבקש לטעון, גוגל היא לא דוגמה.

כי המשימה שאנחנו מציבים בפני גוגל היא אולי מסובכת, אבל היא מוגדרת היטב, ובעיקר מוגבלת. גוגל יכולה להסתמך על המוגבלות הזו ולהרשות לעצמה לבזבז כוח עיבוד עצום רק כדי להיות מוכנה מראש לרגע שבו אני אשלח לשרתים שלה בקשת חיפוש.

בטרם היות החינם

כדאי לזכור שבמובנים רבים מהפכת החינם הנוכחית היא לא יותר משידור חוזר של מהפכות קודמות. מהפכות שבאו בכל פעם שחל שינוי עמוק באמצעי ההפצה של תרבות. אולמות הקונצרטים ההמוניים הפכו את ההאזנה למוזיקה מנחלתם של אצילים שיכלו להחזיק תזמורת פרטית ומלחין חצר למשהו שנמצא בהישג ידה של הבורגנות, ואחר כך הגיעה היכולת להקליט מוזיקה ופתחה את אפשרות ההאזנה גם בפני המעמדות הנמוכים יותר. מהפכות כאלה אפשר לשרטט גם לגבי האופן שבו האנושות צרכה סיפורים – ממספר סיפורים דרך רכישה של ספר ועד להאזנה לתסכית רדיו או צפייה בתכנית טלוויזיה.

אבל המהפכות האלה כללו בתוכן גם אלמנט משמעותי של ויתור. את מספר הסיפורים יכולת לעצור, לשאול אותו שאלה, לגרום לו לסטות לנתיב לא צפוי ולא מתוכנן. מרגע שעברנו לצריכה של עותקים משוכפלים של מוצרים תרבותיים ויתרנו, הלכה למעשה, על ההדדיות שהיתה חלק משמעותי מהצריכה התרבותית. קיבלנו דמוקרטיזציה של הגישה לתרבות אבל בתמורה ויתרנו במידה רבה על הצד הדמוקרטי של יצירת התרבות.

מהפכת החינם הנוכחית, אם נצמצם אותה להקשר הזה היא עוד צעד באותו כיוון. כל עוד נסתפק בצריכה של מוצרי תרבות משוכפלים (קובצי מוזיקה, וידאו או טקסט) המהפכה הזו אכן מובילה לכיוון שאליו מצביע אנדרסון. כאשר רוחב הפס של חיבור האינטרנט הביתי מספיק לסטרימינג של סרט באיכות HD היכולת להמשיך ולגבות כסף על הסרט הזה נעשית אנכרוניסטית.

WoW, איזה אבסורד

אם גוגל היא הדוגמה הבולטת ביותר להצלחה של מודל חינם, הרי ש-World of Warcraft מהווה את הדוגמה הטובה ביותר למקום שבו ההגיון החינמי נשבר. יש ל-WoW לא מעט מתחרים חינמיים, ועדיין מאות אלפי מנויים שמחים לשלם סכומים מכובדים מידי חודש על הזכות לשחק בעולם דמיוני.

לא שיחקתי מעולם ב-WoW אבל חלק ניכר מהקסם שלו, אני מרשה לעצמי לשער, ומהיכולת שלו להמשיך ולגבור על מתחרים חינמיים, הוא בעובדה שאנשי Blizzard מקפידים להימצא בחזית בכל הנוגע ליכולות העיבוד שהם מקצים לעולם המשחק. כשיגיע הדור הבא של מעבדים מישהו יוכל אולי לייצר את החוויה הנוכחית של WoW ולחלק אותה בחינם כשהוא מסתסך על רווח מפרסומות ומוצרים נלווים, אבל ב-Blizzard ימשיכו לגבות כסף ובמקביל יעשירו את החוויה של השחקנים שלהם.

את אותו תהליך אפשר למתוח גם לתחומים אחרים. רוחב הפס ויכולת האחסון יאפשרו לנו לצרוך בחינם מוצרי תרבות משוכפלים, כוח העיבוד יאפשר לנו לחזור ולהיות חלק מתהליך היצירה של התרבות שלנו במקום צרכנים פסיביים.

(לקריאה נוספת על הכיוונים האפשריים שבהם יצעד הייצור התרבותי: שני פוסטים ותיקים מהבלוג האישי שלי: מדיום, מסר ומדיום, מסר, דוגמאות)

העתיד יעונן חלקית

אבל אולי, למרות הכל, גוגל היא כן דוגמה.

לא גוגל של מנוע החיפוש והפרסומות הקונטקסטואליות, אלא דווקא גוגל הלא מאוד ברורה ומגובשת עדיין של מערכת ההפעלה  כרום. מערכת ההפעלה כרום, כמייצגת הבולטת של מגמת "מחשוב הענן" היא בדיוק התשובה למצב שאנדרסון שוגה בתיאורו. הנחת היסוד שלה היא שרוחב פס ונפח  אחסון הם אכן זולים עד כאב, נטבוק זעיר יעמוד בכל הדרישות שתוכלו לדמיין בשני התחומים האלה. אבל המרוץ אחרי יכולת העיבוד הוא משימה סיזיפית ואינסופית. הגיע הזמן, אם כן, להוציא את המשתמש הפשוט מהמרוץ הבלתי-אפשרי הזה. העתיד, אם אני מבין נכון את הכיוון שגוגל מצביעה עליו יושתת על הרעיון שהמחשב הביתי שלנו יוותר מראש על היומרה להתחרות ביכולת העיבוד של חוות שרתים יעודיות, ויסתפק בקבלה ושליחה של המידע הרלוונטי למי שבאמת בנוי להתמודד עם הצרכים המשתנים והתופחים של עיבוד. בעתיד הזה נהיה פטורים מהטקס התלת-שנתי של הצורך להחליף את המחשב הביתי. יבוא הקץ לרגעים המשפילים שבו המשחק החדש שקנינו לילד מסרב לרוץ כראוי על מחשב שנקנה לפני שנה בסך הכל במיטב כספנו, אבל בתמורה נשלם לא מעט כסף כדי שבמקום אחר (הענן) ימשיכו לעמוד לרשותנו בכל רגע שנזדקק להם מיטב האלגוריתמים והמעבדים.

הסתייגות קצרה לסיום

מודלים של כלכלת חינם קיימים כבר היום, במידה רבה התקיימו מאז ומעולם. אין בפוסט הזה משום ערעור עליהם. נמשיך לקבל לא מעט מוצרים בחינם או במחיר מופחת בתמורה לחשיפה לפרסום (ממש כמו עיתוני נייר), נמשיך לקבל מתנות על קנייה של מוצרים מסויימים (ממש כמו בקופה של הסופרמרקט) ועוד כהנה וכהנה דוגמאות. אלה, כאמור, תמיד היו כאן, ואין להם כמעט קשר להנחות היסוד של אנדרסון ולתהליך הגדול שאותו מתיימר לנבא.

התראות על פוסטים חדשים בחורים ברשת – מעכשיו גם דרך המסנג’ר.

>

פוסטים קשורים

• שלוש הערות על מערכת ההפעלה של גוגל
• גוגל נגד מיקרוסופט: התוכנית הנסתרת של גוגל
• גוגל חודרת לשוק המידע המשפטי
• איך גוגל מתכוונת להשתלט על שוק הספרים העתידי

פוסט מאת שחר

שחר הוא כותב הבלוג "תודעה כוזבת - "החיים מתוך הביצה העכורה

אתר אינטרנט | LinkedIn | Facebook | Twitter

הקדמה אישית קלה

כשלמדתי מדעי המחשב בתואר ראשון (כחוג משני בלבד) הרגשתי מרומה. אחרי הקנייה של כישורי תכנות בסיסיים ושל בסיס מתמטי ראוי עברנו לקורסים תיאורטיים במימוש אלגוריתמים. כצעיר נסער שחלם בינה מלאכותית ומציאות וירטואלית התאכזבתי מהעיסוק האובססיבי והקטנוני כל כך בוריאציות מורכבות עם הבדלים מינוריים במיון וחיפוש של נתונים. האינטרנט, ראוי לציין, היה אז בגדר שמועה שחלחלה אלינו במהלך הלימודים.

אבל אז הגיע המפץ הגדול של האינטרנט (להבדיל מהתפוצצות הבועה של האינטרנט שתגיע קצת אחר כך) ופתאום התברר עד כמה חשובים כל האלגוריתמים האפרוריים האלה.

יחד עם אותו מפץ גדול נוצר צורך דחוף במתכנתים, ויחד עם הצורך הזה גם שינוי עמוק למדי בהגדרת הדרישות ממתכנת. שינוי שאני מבקש לתהות קצת לגבי ההשלכות שלו כאן.

דיסקליימר קצרצר

השאלה העומדת בבסיס הפוסט הזה עלתה בראשי בעודי מגלגל בו טיוטה לפוסט אחר לחלוטין על מודל החינם של כריס אנדרסון (במהרה בקרוב בימינו אנו) והתחדדה עם הקריאה בפוסט המצויין של אלכסנדרוביץ’. לפני שאציג אותה אני חייב להתוודות שהיכרותי עם תחום התכנות ופיתוח האתרים היא שטחית למדי, מתבססת על שיחות חטופות ועל נסיונות אמיצים אך נואשים וכושלים לנבור בקרבי הקוד של כמה תוספים בבלוג שלי. בהחלט ייתכן שאני טועה בתחושת הבטן שלי ואשמח לשמוע על כך בתגובות.

הזמנה לדיון

בואו ניקח את וורדפרס כמשל.

MySQL אני משוכנע בלב שלם, ממומש בצורה חכמה ויעילה להפליא.

גם וורדפרס אני נוטה (ורוצה) להאמין נכתבה כך שתשתמש בפונקציות של MySQL בצורה חכמה.

אבל אז מגיעים התוספים.

(מקור: Wikimedia Commons)

כל מי שביקש אי-פעם לשכלל מעט את בלוג הוורדפרס העצמאי שלו נתקל ברשימה האינסופית כמעט של תוספים העומדים לבחירתו. התוספים האלה, באופן טבעי, נכתבו על-ידי משתמשי וורדפרס אחרים, כדי לממש מגוון פונקציות שאינן קיימות בהתקנת הוורדפרס הבסיסית. חלקם, יש להניח, נכתבו בתשומת לב ותוך הקפדה על מימוש יעיל. אחרים מומשו בצורה נאיבית. בלוג וורדפרס ממוצע אינו מכיל יותר מכמה מאות רשומות, ולכן גם גישה נאיבית מאוד למימוש האלגוריתם של תוסף תתבטא בזמן ריצה זניח כמעט עבור הקורא שממתין לטעינה של הבלוג על המסך שלו.

אבל אם ניקח את שבריר זמן העיבוד המיותר הזה שנוצר בגלל מימוש נאיבי ונכפול אותו במספר הטעינות של אותו בלוג ואז במספר הבלוגים שמשתמשים באותו תוסף נקבל בזבוז מפחיד של כוח עיבוד, בזבוז שיתבטא בסופו של דבר, למשל, במותם המואץ של שרתים, ובפליטה מוגברת של חום לסביבה.

מה שנכון לגבי וורדפרס ותוספיה נכון באותה מידה לגבי פייסבוק ואפליקציות חיצוניות, נכון לגבי הרבה מאוד אתרים קטנים ובינוניים שפותחו על-ידי דור של מתכנתים שאולי יודע היטב להתמודד עם תאימות לשלוש גירסאות שונות של ארבעה דפדפנים אבל עבורו מלים כמו סיבוכיות הן מסתורין בתוך חידה אפופת תעלומה.

אני לא בטוח, כאמור, שהתיאור שנתתי כאן הוא מדוייק. בהחלט יכול להיות שהוא מוגזם.

גם אם הוא נכון קשה לי לראות דרך לצאת מהמלכוד שהוא מסמן.

אבל כמו שכבר אמרתי זו רק הזמנה לדיון.

קדימה.

(שחר כותב בדרך כלל בבלוג “תודעה כוזבת“, טוב, לא כל כך בדרך כלל לאחרונה, אבל בעקרון) >

פוסט מאת שחר

שחר הוא כותב הבלוג "תודעה כוזבת - "החיים מתוך הביצה העכורה

אתר אינטרנט | LinkedIn | Facebook | Twitter

לפני ימים אחדים נחתה בתיבת האימייל שלי הודעה שגרתית לכאורה מטוויטר על תוספת של עוד עוקב לחשבון שלי. אני נוטה לרפרף על ההודעות האלה, לבדוק אם העוקב החדש הוא מישהו מוכר שלא ידעתי על חשבון הטוויטר שלו, מישהו שיכול לעניין אותי לעקוב אחריו. ברוב המקרים ברור שהמעקב פיקטיבי, תוצאה של איזו מילה בציוצים שלי שנקלטה בחיפוש או סתם חלק מנסיון של איזה גוף מסחרי להוכיח את יכולתו להיות מגניב ולהשתלב בכל הקטע המסעיר והדינמי של “מדיה חברתית”. אבל למרות שכבר הורגלתי בכגון אלה הפעם הרגשתי, לרגע קצר, שאיזה גבול נחצה. הנה ההודעה שקיבלתי:

תנועת קדימה (KadimaParty) is now following your updates on Twitter.

A little information about תנועת קדימה:

397 followers
109 updates
following 1125 people

ל”תנועת קדימה” אין, כמובן, שום עניין לעקוב אחרי הציוצים שלי. אין לה, סביר להניח, שום עניין לעקוב גם אחרי רוב מוחלט של 1125 האנשים שאחריהם היא טרחה לעקוב באותו רגע. יש לה, אולי, עניין למשוך אליה עוקבים. אבל הדרך היחידה, נכון לעכשיו, שבה המערכת של טוויטר מאפשרת לה לנסות ולמשוך עוקבים היא על-ידי ההטרדה המטופשת הזו שבה היא נאלצת להעמיד פנים.

כל זה לא חדש, ולא היתי טורח לכתוב עליו אלמלא כמה אירועים שהגיעו בהמשך ישיר.

לא השליתי את עצמי לרגע. ידעתי שלא נבחרתי בקפידה על-ידי מי שמנהל את חשבון הטוויטר של ‘קדימה’, ובדקות שבאו אחרי אותה הודעת מעקב הפכה העקיבה של “קדימה” לנושא לכמה ציוצים מבודחים-זועמים בין חבורת שמאלנים. למותר לציין שתנועת “קדימה” שרק התחילה לעקוב (לכאורה לפחות) אחרי כל אותם שמאלנים לא התערבה בדיון ולא טרחה להגיב על הטענות שהועלו בו.

קצת אחר כך כבש נושא אחר את זרם הציוצים שלי: דיונים במפגשי טוויטר (Tweetups) לרבות איזו שמועה מסתורית על מפגש סודי. מצאתי את עצמי תוהה איך קורה שטוויטר נמצא כרגע בשלב החדירה המוזר הזה שבו מצד אחד עוד קיימת בו תחושת קהילה חזקה מספיק בין המאמצים המוקדמים ולכן יש טעם לדבר על מפגשים שכאלה (אף אחד לא יציע היום מפגש של בעלי חשבון פייסבוק, למשל) כאשר מצד שני כבר ברור ל”תנועת קדימה” שיש טעם לשלם למישהו כדי שינהל עבורה חשבון טוויטר ויעקוב באופן פיקטיבי אחרי המוני משתמשים.

כדי להדגיש את המתח הזה שבו שרוי האגף הישראלי בטוויטר צייצתי כך

Wondering if @kadimaparty will attend next #tweetup?

בניגוד לציוצים הקודמים שעסקו ב”קדימה” זה כלל גם התייחסות ישירה לחשבון שלה בטוויטר ולכן משך את תשומת לבם של מפעילי החשבון. כך, למרבה הפלא, בין עדכון על התכנסות מועצת “קדימה” לבין הודעה על נאומים שנשלחו על-ידי הציבור צייצה “תנועת קדימה” גם את זה

@shahar_0 רצינו מאוד בפעם האחרונה, אבל היה מלא עבודה. מסרנו התנצלות ליעל, ונקווה לבוא להבא..

לו הייתי איזה מומחה לפרסום גרילה ויראלי במדיה חברתית בהחלט יכול להיות שהייתי מתמוגג מהיכולת של “תנועת קדימה” להפגין הומור עצמי ולהשתלב בצורה נאותה בשיח הקהילתי. כיוון שאין לי יומרות של ממש בתחום נהול נוכחות רשת של גופים גדולים בקהילות מקוונות ויחסי ציבור דיגיטליים מצאתי את עצמי מתנועע באי-נחת לנוכח הציוץ הזה.

מי שמנהל את חשבון הטוויטר של “תנועת קדימה” כפי שעולה, ולא במפתיע, מן הציוץ הזה, הוא חלק אינטגרלי מאותה קהילה מצומצמת יחסית, הוא הרי יודע מייד במה מדובר ואף יודע בפני מי להתנצל. אבל הלצה שהיתה מתקבלת בהבנה מחשבון ערוץ הטכנולוגיה של נענע10 למשל נשמעת צורמת מאוד כשהיא באה מהחשבון של המפלגה הגדולה ביותר בכנסת.

טוב ש”תנועת קדימה” רוצה להפגין נוכחות בטוויטר, אבל ראוי לזכור שגם שם היא מפלגה גדולה עם יומרות שלטוניות הרבה לפני שהיא חלק מהרוח הקהילתית שעוד נושבת בין ציוצים.

(עידוק שם לב לא מזמן לכשל דומה בחשבון הטוויטר של חדשות ערוץ 2 בפרשת דודו טופז)

שחר כותב בדרך כלל בבלוג “תודעה כוזבת”

* כותרת הפוסט היא לא יותר מתירוץ קלוש לאמבד את השיר הזה, כמובן.

>

פוסט מאת שחר

שחר הוא כותב הבלוג "תודעה כוזבת - "החיים מתוך הביצה העכורה

אתר אינטרנט | LinkedIn | Facebook | Twitter

לו הייתי מספר לכם שב-1999 התפרסם במגזין יוקרתי מאמר שנפתח באנקדוטה מעניינת על הדינמיקה שבה הפך ספר צנוע לרב-מכר בזכות הפצה ויראלית, ושכותרת המשנה של אותו מאמר היתה “How the Information Age could blow away the blockbuster” ועוסק בהמשך באופן הקיצוני שבו מערכת ההמלצות של אמזון יכולה לשנות את שוק הספרות, סביר להניח שהייתם אומרים “1999? אתה בטוח? וואו, איך שהזמן רץ”, מתוך אמונה שמהמאמר המדובר הוא “The Long Tail” של כריס אנדרסון שצמח מאוחר יותר לממדי ספר והפך לאחד המניפסטים הבולטים של הכלכלה החדשה.

אלא שהמאמר המדובר פורסם דווקא על-ידי גלדוול בניו יורקר, והפך מאוחר יותר לפרק בתוך “The Tipping Point” עוד מניפסט בעייתי מעט של אותו עידן חדש. המאמר של אנדרסון, למי שמתעקש, פורסם חמש שנים אחר כך, ב-2004. גלדוול, נדמה לי, לא סלח מאז לעצמו (על שהחמיץ את ההזדמנות לפתח את אותו מאמר בכיוון של אנדרסון) ובעיקר לאנדרסון (על שידע לנצל את הרגע).

בשנת 2006, כשיצא לאור ספרו של אנדרסון פרסם גלדוול מאמר נרחב בניו יורקר שגרם לי להרים גבה לא אחת במהלך קריאתו, גם בשל מה שנתפס בעיניי כסוג של עיוורון מוסרי (אחד הליקויים החמורים של אנדרסון לטעמי) וגם בשל התפתלות מיותרת ומוזרה סביב טבען של פונקציות התפלגות הסתברותיות. המונח The Long Tail אמנם נעדר מהמהאמר ההוא אבל גלדוול חוזר בו שוב ושוב אל המושג המתמטי הותיק והמקובל יותר של חוקי חזקה (Power Laws) שמתאר את גרף הזנב הארוך המפורסם של אנדרסון. תוך כדי אקרובטיקה לשונית ומתמטית תמוהה מדגיש גלדוול דווקא את מה שנתפס כהיפוכו של מודל הזנב הארוך – הדומיננטיות של המעטים (להיטים) בחוקי חזקה.

במבט לאחור נראה לי שההתעקשות של גלדוול לעסוק בחוקי חזקה היתה פתיחה של מאבק אישי בין שני הגורואים, מאבק שצף אל פני השטח עכשיו כשגלדוול קיבל את הזכות לבקר את ספרו החדש של אנדרסון.

כפי שהיטיבו לאבחן כמה מהמגיבים הראשונים על הפולמוס המתהווה – קל להתבלבל בין אנדרסון לבין גלדוול, במבחן קריאה עיוורת סביר להניח שתוכלו לשייך טקסט של האחד דווקא לשני. שניהם מתהדרים ברקע טכנולוגי שאמור להעניק סמכות פסאודו-מדעית לאבחנות התרבותיות שלהם. שניהם מצטיינים בשזירה של אנקדוטות לכדי מצג-שווא של תזה קוהרנטית, ושניהם, אולי מעל הכל, כבר הפכו לכוכבי-על שיכולים להרשות לעצמם לגבות סכומי עתק על הרצאות בהן ימחזרו שוב ושוב את אותן אבחנות***.

גלדוול, חשוב לציין, עושה עבודה מצויינת בהפרכת התזה העיקרית של אנדרסון, אולי מצויינת מידי. קריאה בביקורת של גלדוול, בצד כמה מחמאות חלקיות לסגנון האנדרסוני מעלה את המסקנה לפיה אנדרסון שוגה לחלוטין. חשוב לשמוע ביקורות כאלה, אבל הרעיונות של אנדרסון, כאמור, ראויים לדיון ביקורתי מעמיק יותר.

אנדרסון הגיב לביקורת של גלדוול בהערה עוקצנית בטוויטר שלו

Malcolm Gladwell New Yorker review of Free now out. You can read it for free; I guess he wouldn’t approve.

ומאוחר יותר בפוסט מורחב בבלוג שלו. הבלוג של גלדוול אמנם רדום מעט לאחרונה, אבל שווה לעקוב אחריו בקרוב, כמו שציינו The Shadow Editors ב-The Awl

. This review is sort of like one digital avatar space-battling another, also.
It’s like War of the Speaker’s Bureaus.

הולך להיות כאן מעניין, הכינו את קוראי הרסס שלכם.

שחר, בלוג: תודעה כוזבת.

* וכבר הוא עומד, באופן משעשע מכדי להיות מקרי, במרכזה של שערורית פלגיאריזם – ציטוטים נרחבים מויקיפדיה מופיעים בו כאילו הם חלק מהטקסט ובלי מראה מקום (והנה ההסבר של אנדרסון)

** יש לי נטייה לנצל כל הזדמנות שבה יוצא לי להזכיר את גלדוול כדי להפנות שוב ליצירת המופת העיתונאית שלו על קטשופ.

*** אם ההערה הזו נקראת כמרירה משהו אתם צודקים, אבל יש לה לפחות צד משמעותי אחד. כשאנדרסון מדבר על שוק מוזיקה שיתבסס על חלוקה חינמית של הקלטות ורווח מהופעות חיות כדאי לעצור לרגע ולהרהר ברקע שממנו הוא נושא את הבשורה הזו. יצא לי להיות בלא מעט הופעות ש”המודל העסקי” שלהן היה הנסיון הנואש של חברי הלהקה למכור דיסקים (וחולצות, נניח) לקהל, אחרי שמועדון ההופעות כבר שלשל לקופתו את רוב ההכנסות ממכירת כרטיסים. >

פוסט מאת שחר

שחר הוא כותב הבלוג "תודעה כוזבת - "החיים מתוך הביצה העכורה

אתר אינטרנט | LinkedIn | Facebook | Twitter