עם זאת, מבט בתוכנית של הכנס גילה שיש בהחלט הרצאות ופאנלים שמעניינים אותי. לא מעניינים מספיק כדי לקמבן כרטיס בחינם, אבל מספיק כדי לרצות לראות אותם בשידור חי. לאחר שני כנסים נהדרים שנכחתי בהם בשבועות האחרונים – IMTC 2025, שהיה אירוע וירטואלי לגמרי, ו-TEDxTelAviv, ששודר בשידור חי באופן מלא ומרשים – כנראה שהתרגלתי לטוב, כי במקרה של הקום.וונשן לקח לי כמה דקות לאתר את המקום שבו משודר הכנס (לא הדף הראשי של הכנס, כמובן), רק כדי לגלות שהשידור החי הוא הכל חוץ מחי. טוב, יו נו, וידאו איז קום.פליקייטד.

במשך כמה דקות זכיתי לראות מופע פנטומימה של טל ברמן (בפאנל המוסיקה), עם frame rate של אחד לדקה ובלי אודיו, עד שהתייאשתי.                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                       שני משתתפים שרוצים להרוג אחד את השני עם סלולרי בגלל הוויפי האיטי

ניסיתי לעבור בין האולמות אבל איכות השידור (או יותר נכון, חוסר איכותו של השידור) היתה זהה בכל האולמות. הצצה קלילה בפיד הטוויטר של האירוע (תיכף אני אגיע גם לזה…) גילתה שכמו במקרה של האינטרנט האלחוטי שלא עבד במקום האירוע גם פה יש תמימות דעים – אי אפשר לצפות בשידור. אומרים שןווידאו סטרימינג זה הדבר באינטרנט היום, אבל בוועידת האינטרנט של ישראל 2010 לא היה סטרימינג, בקושי טפטוף. ייבוש רציני.

בלית ברירה פניתי אל מקור הידע היחידי שהיה זמין – טוויטר. הפיד של הקום.וונשן היה מרשים בהיקפו, אבל דל בתוכן. הסיבה הראשית לכך היא, כנראה, שלא היה חשבון טוויטר רשמי לכנס, שידווח על הפאנלים או ייתן תקציר של הדברים שנאמרו שם (דבר שנעשה בצורה נהדרת ב-TEDxTelAviv). פרט לכך, נראה שרוב המצייצים בכנס היו עסוקים רוב הזמן בלהתלונן ולהריץ קטעים (בצדק), כפי שמעיד הסיכום המצויץ של יובל דרור. כן, טוויטר יכול להיות כלי עזר נפלא בכנסים, אבל רק אם מישהו ימצא דרך לפלטר את הרעש או לחילופין ינהל את הפיד בצורה טובה יותר. אחרי הכל, סושיאל מדיה איז קום.פליקייטד.

וכאן אני מגיע לחלק המעניין/מפתיע/מעצבן ביותר בכנס, בתור מי שלא היה שם (כך שזה לא הבעיה עם הוויירלס, זה שלא היתה ארוחת צהרים או הקור המקפיא באולמות…) – כמי שהשתתף בפיד הקולקטיבי של הקום.וונשן (על-ידי ניצול, לרעה לעיתים, של ההאשטאג הרלוונטי). די מהר קיבלתי ריפליי מחשבון בשם @itweetlive בזו הלשון:

מהציוץ אפשר היה להבין ש: א) לאנשים האלה אין מושג מי אני ומה אני והם סתם "עלו" על השם שלי מהפיד של הקום.וונשן (לא קשה היה להבין שאני לא שם). ב) אין כל ערך בתגובה לציוץ הזה, כי מה ולמי תעזור התשובה עם מי אני נפגש אחרי הכנס (חוץ מלאשתי, אולי).

מבט בפרופיל של itweetlive גילה שמדובר כמובן ב"שירות", שתפקידו "לגדל את המותג שלך בטוויטר". הם "עוזרים למותגים להקשיב, להבין ולהיות מעורבים בשיחות". את זה, כמובן, הם עושים על-ידי פנייה בצורה אקראית לאנשים, מבלי באמת להקשיב או להבין (עובדה!) ולגבי ה"מעורבות" בשיחות – זה כנראה עניין של טרמינולוגיה.

אולי זה רק אני, אבל דברים כאלה מעצבנים אותי. אני מאוד אוהב לתקשר עם אנשים בטוויטר, ואני נוהג גם להגיב לאנשים שאני עוקב אחריהם וגם לאנשים שפונים אליי, בין אם הם עוקבים שלי ובין אם לאו. אבל אם יש משהו שמרגיז אותי זה ההזנייה של ה@ריפליי של טוויטר לטובת הגדלת נפח התקשורת. בעיניי זה סוג של ספאם, למרות שהתגובה שלי בזו הלשון קצת עצבנה את האנשים מ-itweetlive. מבדיקה לא מקיפה שעשיתי, חלק מהאנשים התעצבנו גם כן; חלק אחר ענה סוג של תגובה, שבדרך כלל לא שירתה את הפיד בשום צורה פרט להגדלת היקפו.

אני אוהב לבחון את הפיד שלי במדד של יחס אות לרעש, שלקוח מתחומי ההתעסקות שלי בעבודה. שיחות "חולין" או ריפלייז ללא טעם בפיד של כנס ממלאים אותו ברעש ומספקים כמות מוגבלת, אם לא בלתי קיימת, של ערך. כל עוד כנסים משתמשים בדרך הקלה של #האשטאג רלוונטי בטוויטר ותו לא, היכולת לנצל את הפיד הזה ולמלא אותו ברעש נוחה, נוחה מדי, והופכת את כל עניין ה"שיחה סביב הכנס" למגוחך ואף מטריד.

ניסיתי להבין מה הרגיז אותי בריפליי שקיבלתי. אני חושב שאני יכול לדמות את העניין לשיחות טלפון כדי להפוך את העניין לנגיש יותר, לפשוט יותר. לו היה מתקשר אליי מישהו ואומר לי שהוא שמע עליי בדרך כלשהי ומעוניין לשמוע את דעתי על נושא מסוים, רוב הסיכויים שהייתי עונה לו יפה וברצינות. לעומת זאת, אם היה מתקשר מישהו ואומר שהוא קרא שאני הולך לכנס כלשהו ורוצה לדעת מה אני עושה אחרי הכנס, זה היה מרגיז אותי מאוד.

יאמרו מי שיאמרו שגם ככה אנחנו חולקים את חיינו עם העולם בטוויטר, ומוותרים על הפרטיות שלנו בחפץ לב בדרך. ועדיין – את התוכן שאני "דוחף" לרשת אני חושף בהנאה רבה וללא בעיה. לנסות "לדחוף" אותי לתוך הרשת, בצורה חצי-אוטומטית ומבלי באמת להתעניין או להתייחס לעניין ברצינות, זה בעיניי התנהגות בוטה ולא מקצועית. פרטיות – הבנתם עד עכשיו – איז קום.פלייקטד.

אגב, לא התפלאתי שמדובר בשירות ישראלי. השתתפתי בלא מעט כנסים בחו"ל, ובלא מעט פידים מבוססי האשטאג, ומעולם לא נתקלתי בסוג כזה של תגובה. אינני יודע אם זה השירות שנותנת החברה או שמא מדובר בתפעול לקוי של השירות, אבל לא ככה מעוררים שיחה או מנהלים דיון. יתרה מזאת, ניתן להתווכח אם כשהתכנים בכנס מעניינים האם יש צורך כלל ב"מנהל" או "מעורר" שכזה. אבל את זה אני משאיר כבר למומחי המדיה החברתית. אני בסך-הכל משתמש.

>

את הציוץ הזה קראתי, בצירוף מקרים מעניין, בזמן שקראתי מאמר מעניין מ-physog.com תחת הכותרת "הבעת פנים שווה אלף מלים". מדענים מה-Max Planck Institue for Biological Cybernetics שבגרמניה מצאו שאנחנו מסוגלים לזהות הבעות פנים בתנועה (לדוגמה, בסרט) בצורה טובה לאין שיעור מאשר בתמונה דוממת.

המאמר מתיישב מצוין עם הניסיון האישי שלי מעולם שיחות הוועידה בוידאו (video conferencing), שמביאות אל הצד המרוחק הבעות פנים, מחוות ותנועות גוף, ומציעות לפיכך חוויה עשירה ועמוקה יותר מכל שיחת טלפון או מייל.

איך יכולות שתי עובדות החיים הסותרות האלה לחיות זו לצד זו בעולם שלי? איך זה שלמרות שאני מתפעל על בסיס יומי מכמה עשירים הם אמצעי התקשורת הויזואלית (visual communications) שעומדים לרשותנו, נראה שאני מבזבז חלק לא מבוטל מזמני בכתיבת אס.אמ.אסים במקום להתקשר לאנשים, אי-מיילים קצרים במקום פגישות וטוויטים במקום פוסטים ארוכים בבלוג?

אני חושב שאנחנו פשוט בוחנים פה שתי חוויות שונות לגמרי, ושתיהן הפכו לחשובות ביותר בנוף האישי והמקצועי שלנו: מצד אחד, להישאר במרכז העניינים, למרות השטף הבלתי-פוסק של המידע; מצד שני, שיתוף פעולה (collaboration) באמצעים אפקטיביים ובעלי משמעות עם חברים, עמיתים ואחרים.

2009 הייתה השנה שבה "המסר הוא המסר", אם לצטט את המאמר המדובר מהניו יורק מגזין על ברק אובמה והשימוש שהממשל שלו עושה במדיה חברתית. זו היתה שנה שבה זרם המידע הנפלא בזמן-אמת שיכנע את כולנו שככה ייראה העתיד, אבל באותה מידה הוכיח לנו שאנחנו מתקרבים לנקודה שבה לא נוכל עוד להתמודד איתו.

הפתרון הפשוט, כך נראה, הוא לנסות ולמזער את שטף המידע לפי העיקרון הידוע "Keep It Simple and Short" (KISS): פוסטים קצרים (שאני מנסה נורא לכתוב אבל לא מצליח…), הודעות מיקרו-בלוגינג, שורות תחתונות קצרות ופשוטות, אפילו URLים קצרים.

וכך זה נראה פתאום כמו בזבוז של זמן לנהל שיחת טלפון במקום שבו אימייל קצר יותר ממספק. ואם אפשר לפתור את העניין בשתי שורות במסנג’ר או באס.אמ.אס, אפילו יותר טוב. ואם אתה מוצא את עצמך סוגר את היום בלי שניהלת אפילו שיחה אחת עם מישהו, ובכל זאת הצלחת לעשות את כל מה שהיית צריך, אל תופתע – זו המאה ה-21, בייבי. קיס קיס.

שוק עבודה גלובלי

מהצד השני של חיינו שיתוף פעולה הופך להיות הכרח. כולם מסכימים שהאינטרנט הפך את העולם לכפר גלובלי גדול, אבל כדי לרתום את הכוח הזה צריך דרכים יעילות כדי לתקשר עם אחרים ולשתף פעולה איתם.

גוגל, קודם כל עם חבילת ה-Docs שלהם ולאחרונה עם אב-הטיפוס של Wave, הוכיחו שאנשים יכולים לשתף פעולה בהצלחה ללא קרבה פיסית. היכולת לערוך ביחד מסמך, לשתף מחשבות, לחלוק קטעי וידאו ותמונות, לתקשר באמצעות וידאו – כל אלה הופכים את העולם לא רק לכפר גלובלי אלא לשוק עבודה גלובלי.

נראה כי כולם עמלים על כלים שיאפשר לשתף פעולה טוב יותר, קרוב ככל האפשר לשיתוף פעולה "פיסי" ואף יותר טוב מכך. ענקיות כמו מיקרוסופט וסיסקו, יצרניות הוידאו קופנרנס, חברות האלקטרוניקה הגדולות, סטארט-אפים מבטיחים, ועוד ועוד. אני יכול לנחש שהטרנד הזה ימשיך גם לעשור הבא, עד לנקודה שבה קרבה פיסית תיחשב מיותרת.

דוגמה למערכת המאפשרת שיחת ועידה ושיתוף מסמכים וצ’ט של חברת רדויז’ן

וכך, למרות שהם די מנוגדים בטבעם, יש הרבה אמת בשני הרעיונות שהביאו אותי לכתוב את הפוסט הזה. ככל שיש לנו יותר אפשרויות של כלי תקשורת, כך יש יותר אפשרויות ליצור מגע. ה"סוד" הוא לדעת באיזה מהכלים להשתמש ואיך. בשפה מקצועית זה נקרא "תקשורת אפקטיבית", אבל זה כנראה נושא לפוסט אחר.

>

יחסיי עם עולם הסושיאל מדיה דו-קוטביים. הם נובעים מכך שאני, בהיבט הפרטי-אישי, אוהב את העולם הזה, בעיקר בגזרת הטוויטר שלו, ונהנה לחלוק עם העולם את חיי, הגיגיי, טעמי המוסיקלי ושאר ירקות. מאידך, בהיבט המקצועי, אני משתמש בסושיאל מדיה, גם כאן בעיקר דרך טוויטר, כדי להפיץ מסרים ודעות, מאמרים וחדשות, חוויות ואירועים מהעולם המקצועי שלי, כולל “הודעות מטעם” של החברה שבה אני עובד.

בשל יחסיי הסכיזופרניים האלה אני חבר של/עוקב אחרי שני סוגים שונים לגמרי של “משתמשים”: מצד אחד, חברים שלי (ברמה כזו או אחרת) ואנשים שחולקים עמי את עולמי האישי או מעניינים אותי בהיבט הפרטי-אישי. מצד שני, חברות, ארגונים ואנשים שמשתייכים לעולמי המקצועי. עם זאת, מעודד פיצול אישיות ככל שיהיה, האופי הזה של התנהלותי בעולם המדיה החברתית מוגדר היטב ובנוי על גבול ברור אצלי, גם לגבי עצמי וגם לגבי אלו שאני עוקב אחריהם – ברור לחלוטין מה “מקצועי” ומה “אישי”, מי כזה ומי כזה, מה אני מחפש אצל אלה ומה אצל אלה.

CC Beth Rankin

גרילה מרקטינג או גורילה מרקטינג?

והנה, בזמן האחרון, קורה משהו שמערער את ההגדרות והגבולות של העולם שלי. וזה קורה דווקא כאן, בישראל, מה שבינינו לא אמור כל-כך להפתיע. הרי כאן, בביצה המקומית, כולם מכירים את כולם, ולכן מושג ה”חבר” מיטשטש לחלוטין, 6 דרגות של הפרדה מצטמצמות ל-3, והאנשים שאיתם אתה שותה בלילה משלמים לך את החשבונות בבוקר. תוסיפו לזה את החדשנות, התעוזה והחוצפה של “אומת הסטארט-אפ” הישראלית, וקיבלתם את הלהיט החדש – סושיאל גרילה מרקטינג (שם זמני), הרעה החולה של הסושיאל מדיה.

ישבו להם יחד מומחי המדיה החברתית, מומחי הפרסום והשיווק, מומחי הגרילה מרקטינג והנדסו להם פלא גנטי, וכה אמרו: ניקח אנשים “פרטיים”, לא עובדים-של, לא אנשים-מטעם, אפילו לא שכירי-חרב, אנשים כמוני וכמוך, ונשלח אותם להפיץ את המסר במקומנו, כמובן תמורת טובות הנאה כאלה ואחרות. ולפני שהספקת לומר פייסבוק, קמו חבריך והיכו אותך בשוטי הפרסום הסמוי-כאילו. אלה חברים אלה?

ואז הגרילה הופך לגורילה. אני מוצא את עצמי מביט בפיד שלי ולא מאמין. נדמה שכל אחד מנסה למכור לי משהו: זה רוצה שאני אצביע לחברה ההיא בתחרות הזו; ההיא ממליצה שאהיה fan של העניין הזה; אלה רוצים שאני אקנה, אחרים רוצים שאני אמכור, ואולי אצטרף לזה, ולמה שלא אגיע לאירוע המדובר. הצילו. מי לקח לי את טוויטר והפך אותו לגרסה האובר-ספאמית של פייסבוק?

חברתי זה מלשון “חָבֵר”, לא “חֵברָה”

תרשו לי לקחת את העניין הזה ולהשליך ממנו לעולם החברתי האמיתי, האוף-לייני. את/ה יושב עם חברים בפאב, שותים בירה ואז הם מתחילים לנג’ס לך. “למה שלא תקנה את הטלפון הזה? אני קצת עוזר בשיווק שלו”; “למה שלא תבוא למסיבה ההיא? אני מכיר את המארגנים”; “למה שלא תצטרף אלינו לקבוצת התמיכה בביטוח לאומי לברמניות. זה אחלה מטרה”. מה היית עושה? במקרה הטוב, מרגיש נבוך, אולי אפילו לא בנוח. במקרה הרע, שופך עליהם את הבירה ובורח מהמקום.

אני זוכר שעופר, חברי הטוב, חזר מהטיול הגדול שלו במזרח עם חולצה משעשעת (ראו לעיל) שנשאה את הכיתוב: “NO rickshaws, NO hashish, NO tigerbalm, NO change money, NO one rupee, NO problem!”. למי שלא היה במזרח, ולא מבין את הומור המטיילים המערבי, אסביר בקצרה שכל העניינים המפורטים כאן הם ההצקות הקבועות של המקומיים כלפי המטיילים. וכמו שכל העניין הזה הופך את הטיול האותנטי לחוויה מעיקה וממוסחרת, כך גם מה שקורה בטוויטר הופך את כל החוויה המופלאה שהייתה לי עד היום לקצת עולם שלישי.

ברור לי שכאן מגיע הקטע שבו אתם מסבירים לי שאני נאיבי, לא מבין איך העולם מתנהל ובכלל – בסוף מישהו צריך לשלם את החשבונות. אה, וגם אין סיכוי שאני הופך ככה ליועץ מדיה חברתית. ובכן, אני אחיה עם זה. כי אני באמת חושב שהיופי של כל העניין הוא בתמימות שלו, ביכולת שלנו להתחבר לאנשים שאנחנו מכירים, בין אם במציאות ובין רק דרך האינטרנט, ולחלוק איתם את חיינו, דעותינו, טעמנו, יצירותינו. זה מה שאני אוהב בטוויטר, זו הסיבה שאני אוהב הרבה פחות את פייסבוק. זה מה שקסום בעיניי ביו-טיוב (שלא מרוויח ואולי גם לא ירוויח כסף אמיתי לעולם, ועדיין הפך לבית השני של כולנו), וזה מה שאף פעם לא סבלתי באתרים הצעקניים ומלאי הבאנרים בעברית.

אין לי בעיה עם שיווק, באמת. גם אני מתעסק בזה. אין לי בעיה שהאתר הזה, שאותו אני מחבב מאוד ולכן כותב בו, עושה שיתופי פעולה עם גופים מסחריים ומפרסם גם “תוכן מטעם”. אבל הגבולות ברורים: אתה יודע מתי מדובר בטקסט אישי ומתי בטקסט מטעם גוף כזה או אחר. אצלי בטוויטר, למשל, קורה אותו הדבר: אף אחד לא יבלבל את התכנים שאני מפיץ הנוגעים לחברה שלי (וזוכים גם להאשטאג המתאים) עם דעותיי האישיות.

שקיפות, גילוי נאות, מידתיות

וכך אני מצפה מכולם – שקיפות, גילוי נאות, והכי חשוב מידתיות. כי אם אתם הולכים להפציץ אותי בתוכן שיווקי, אתם כנראה לא באמת חברים שלי, ואני לא רוצה להיות חבר שלכם או לעקוב אחריכם. אפילו אם אתם חברים שלי, ברמה כזו או אחרת, במציאות. כמו שאני לא אהיה “חבר” של חברה מסחרית (אף פעם לא הבנתי את העניין הזה…), אני לא רוצה להיות חבר שלכם.

כשהגבול לא ברור, כשחבר נהיה מוכר, כשאין מידתיות, אז הפיד שלי נראה כאילו לכל אחד יש משהו למכור חוץ ממני ומיחידי סגולה נטולי אג’נדה, ולא כיף לי. ואם לא כיף לי, לא בא לי לפתוח את הטוויטר הזה בכלל. ואם לא בא לי לפתוח את טוויטר בכלל, אני לא אקרא ולא אגיב ובטח לא אצטרף לכל הפעילויות השונות והמשונות שלשמן שיסיתם בי את החברים שלי.

אז בחייאת רבאק, תעיפו את הידיים המשווקות שלכם מהטוויטר שלי.

עוד בנושא: 10 טיפים לאנטי סושיאל מדיה קונסלטנטננסס

>