אך לצערנו, ישנה מגמה נוספת ממנה אנו אמורים לחשוש, שהיא משתמשים המנסים לכפות פעילות אנטי-חברתית. הנה שתי דוגמאות:

1. בפברואר 2009, הכירה פייסבוק לעולם את כפתור ה-’Like’ ("אהבתי"), שהקל על  משתמשים להודיע שהם אוהבים משהו מסוים: סטטוס, תמונה, קישור וכו’. כהרף עין החלו כולם להשתמש בכפתור ו"אהבו" דברים, במקום לכתוב תגובות ארוכות בשירשורים ארוכים. "לאהוב" משהו היתה גם פעולה קלה יותר, כשהיא דורשת קליק יחיד של העכבר ועל ידי כך הגדילה את מספר המשתתפים בפעולה ואת כמות ההשתתפות שלהם. כפתור ה"אהבתי" היה דבר טוב והחלטה נבונה מצד פייסבוק.

   לאחרונה, נשמעים יותר ויותר קולות הקוראים ליצור כפתור נוסף – ‘Dislike’ ("שנאתי"). המשתמשים מרגישים שמכיוון שכעת יש להם יכולת פשוטה להבהיר לחבריהם שהם אוהבים משהו מסוים שאותו חבר תרם לשיחה, עליהם להיות מסוגלים באותה פשטות גם להבהיר את חוסר שביעות רצונם ממנו ולהרתיע אותו מלהמשיך בפעילות שכזו.

   בהקבלה מעולם הפלטפורמה החברתית לעולם הקשרים הבינאישיים, שימוש בכפתור "שנאתי" שכזה יקביל למשלוח מסר לאדם אחר שהבדיחה שלו מטומטמת או שהוא מכוער. פנים אל פנים, אדם נורמלי יגיד זאת רק לקרובי משפחתו או לחבריו הקרובים, וגם אז יסייג לפעמים את האמירה כאילו נאמרה בצחוק כדי לא לפגוע ברגשותיו של האחר. בגלל שהתקשורת ברשתות חברתיות אינה מתנהלת פנים אל פנים – הרבה יותר קל להיות אנטי-חברתי ברשת.

   פעולה מקובלת חברתית במקרה זה, שבו אין אדם רוצה להיות חשוף לדברים בהם אין לו עניין, יכולה להיות שימוש בפונקציונאליות ה-’Hide’ ("הסתר"). כאשר מתעלם אדם מאותם העדכונים בהם אינו חפץ, לא יהיה האדם ממנו יתעלם מודע לעצם ההתעלמות ולכן לא יפגע, שלא כמו התעלמות בעולם האמיתי.

2. הצורה בה עובדים משתמשי טוויטר עם השירות פתוחה לפירושים רבים ושונים. דבר אחד שניתן להסכים עליו באופן גורף הוא שלעקוב אחרי אדם אומר שאכפת לך ממה שאותו אדם כותב. אקסיומה זו מובילה את רוב המשתמשים החדשים בטוויטר למסקנה המוטעית שככל שתשיג יותר עוקבים, כך יגדלו האמון בך, ההשפעה שלך וחשיבותך ברשת.

   אחת מהצורות בה משתמשים רבים מנסים לנפח את מספר העוקבים שלהם היא באמצעות המנהג הבזוי של Auto-Follow-Back ("הידוד מעקב אוטומטי"). ההגיון מאחורי שיטה זו: אליס עוקבת אחרי בוב, מחכה שבוב יעקוב אחריה בתמורה ומפסיקה לעקוב אחריו אם לא הידד בוב את המעקב אחרי זמן קצוב מראש. שיטה זו מאמצים משתמשים רבים, דבר הגורר עבור המשתמש התמים מטח בלתי פוסק של הודעות על מעקב מצד משתמשים (המייצגים אנשים, מוצרים או גופים) אשר בינם לבינו אין קשר.

   מנהג זה ומטח ההודעות הלא רצויות הנוצר ממנו על משתמשים תמימים הוא ספאם לכל דבר ועניין, פעילות המוכרת כאחת מהאנטי-חברתיות ביותר ברשת.

   דוגמאות אלו באות להמחיש לנו את המגמה של משתמשים המעוניינים להוסיף יכולות אנטי-חברתיות לפלטפורמה חברתית.

   על רשתות חברתיות, מצדן, אסור לעולם להרשות לעצמן להיות זרז לפעילות אנטי-חברתית. על הפעילות האנטי-חברתית (כגון החבאת משתמשים, דיווח עליהם או על פעולותיהם כפוגעניות) ברשת להישאר כסוד משותף למשתמש המדווח ולפלטפורמה. "הלשנה", המקבילה החברתית של דיווח על משתמש פוגעני, היא פעילות אותה לא רואה החברה בעין יפה.

   פייסבוק מנסה להמנע מלהיות זרז שכזה על ידי הפיכת כל הפעילות החיוביות-חברתית לפתוחות ומפורסמות יותר (לדוגמה, ה-"News Feed" אשר מפרסם תוכן עליו מתבצעת פעילות חיובית רבה) ובאותה העת השארת הפעולות השליליות-חברתית על בסיס של אינטראקציה אישית בין המשתמש לנציגי הפלטפורמה (כגון דיווח על תמונה פוגענית).

   טוויטר, לעומת זאת, מפגרת הרחק מאחורי פייסבוק. ניתן לראות זאת למשל בחוסר במסנני תוכן (כגון החבאת תוכן לא מעניין) וביכולת המשתמשים לראות מי הפסיק לעקוב אחריהם ומתי.

   כלל אצבע זה אותו הצגתי לא חל רק על רשתות חברתיות וממשיך להיות מושם גם על כל פלטפורמה השמה לעצמה מטרה להיות "חברתית". גם משחקים בעלי פן חברתי מצייתים לכלל זה. לדוגמא, פארמוויל, אשר בזמן כתיבת פוסט זה הוא המשחק הפופולרי ביותר והגדל בקצב המהיר ביותר בפייסבוק, פועל על פי עקרונות אלו גם הוא: לשחקנים מוצעת כמות גדולה מאוד של פעילויות חיוביות-חברתית לבחור מהן, כגון משלוח מתנות לחבריהם, לקיחת חיות שחבריהם העמידו לאימוץ, עזרה בחוות אחרות ואפילו, בטווח הארוך, תחרות מי יהיה בעל מספר הנקודות הגבוה ביותר בתוך הקבוצה החברתית המצומצמת שלהם. מצד שני, אין שום פעולה שלילית-חברתית במשחק: שחקנים לא יכולים לגנוב דבר, לבלגן את החוות של חבריהם או בכלל לעשות כל פעולה פוגענית אחרת.

   על פלטפורמות חברתיות לאפשר למשתמש לשדר בצורה קלה ואינטואיטיבית פעולות חיוביות-חברתית ולהקשות על שידור פעולות שליליות-חברתית. הקפדה על מסגרת זו תאפשר לפלטפורמה לקטוף ביתר קלות את פירות השפעתה הפסיכולוגית והסוציולוגית על המשתמשים.

הפוסט פורסם במקור באנגלית בבלוג של עומר ון קלוטן.

>