האם טוקבק יכול להרוג?

אני קורא את מאמרו של דן כספי, “גם טוקבק עלול להרוג“, בעקבות הפיגוע שפצע את פרופ’ זאב שטרנהל ומתקשה להבין.

כותב כספי: “ככל שהארוע חמור ביותר ומאיים על אושיות הדמוקרטיה והשיח הציבורי, חייבים להימנע מפרסום כותרות דרמטיות ומלהיטות יצרים, כגון ‘זהו סוף הדמוקרטיה’ או ‘זו הדרך להתפרקות הדמוקרטיה הישראלית’. שכן, חרף כל המשברים ומעבר להתרגשות הרגעית, הוכיחה הדמוקרטיה הישראלית חוסן מרשים”.

“זו הדרך לסוף הדמוקרטיה” – אלה מילים של שטרנהל עצמו. המאמר מעורר המחלוקת של שטרנהל, “מול ממשלה סהרורית“, פורסם בכלל ב-2001, לפני שהטוקבקים זכו למעמד הנוכחי שלהם בשיח הציבורי. ודאי שעוד לא היו אז טוקבקים באתר “הארץ”.

אז כתב שטרנהל: “לרבים בישראל, אולי אף לרוב המצביעים, אין ספק בדבר לגיטימיות ההתנגדות המזוינת בשטחים עצמם. אילו היתה בפלשתינאים מעט תבונה, הם היו מרכזים את מאבקם נגד ההתנחלויות, לא פוגעים בנשים ובילדים ונמנעים מירי על גילה, על נחל עוז ועל שדרות. כן היו נמנעים מהנחת מטענים בצדו המערבי של הקו הירוק. בדרך זו היו הפלשתינאים משרטטים בעצמם את פרופיל הפתרון שממילא יושג בעתיד: הקו הירוק המתוקן יהיה גבול בינלאומי, ושטחים יוחלפו כדי לפצות את הפלשתינאים על האדמות שכבר סופחו לישראל ואולי עוד יסופחו”.

אלה מילים מזעזעות. כל אדם מוסרי, ודאי עם השקפת עולם הנטועה בשמאל, לא יכול לטעון שיש חלקיק של לגיטימיות ברצח של משפחות, גברים, נשים וטף, לאחר שהתיישבו שם באישור ממשלת ישראל. ואפילו תהיה זו החלטה מעוותת, לא מוסרית ומפרה חוקים בין לאומיים בעיניו.

כותב כספי במידה רבה של צדק: “אילו זכה בשעתו המאמר של שטרנהל לעריכה מוקפדת יותר, ייתכן שהינו חוסכים תגובה מתלהמת ומייבשים את מקורות ההשראה של האלימות הפוליטית”. כלומר, כספי מטיל במרומז חלק מהאחריות להתהלמות הציבורית על שטנרהל עצמו ועורכיו ב”הארץ”. לא שזה מצדיק אלימות פיזית נגדו. שום דבר לא יכול להצדיק מעשה מטורף כזה.

אז איך משתלבים הטוקבקים בעניין זה? אמיל גרינצווייג נרצח ב-1983, יצחק רבין ב-1995. אם היו טוקבקים באותן שנים ספק אם הם היו גורמים להסלמה כלשהי באווירה הציבורית המתלהמת ממילא. ברוב מקרי האלימות הפוליטית המבצעים פעלו על דעת עצמם והם יחידים קנאים המשוכנעים בצדקתם. החממה הרעיונית ממנה הם שואבים ממילא לא נמצאת בתגובות לכתבות.

שואל כספי: “האם האלימות המילולית והווירטואלית מפיגה או מעצימה את האלימות הריאלית?” וגם עונה: “רק אפס סובלנות לאלימות מילולית תאפשר גם אפס סובלנות לאלימות פיזית”. אנחנו חיים במדינה של עצבים חשופים. הטונים עולים במהירות והווריד במצח מתפקע. במדינה בה צעקות הן הספורט הלאומי, דרישה לאפס סובלנות לאלימות מילולית היא גזירה שהציבור לא יכול לעמוד בה, בטוקבקים ובעולם הפיזי. ואין הכוונה להסתה לגזענות, לאלימות או לטרור על פי פירושן בחוק העונשין – אלה ודאי שאסור לקבל.

אך ניסיון להשתיק כל גילוי של אלימות מילולית רק יביא לכך שסיר הלחץ יתפוצץ הרבה יותר מהר. נכון ורצוי לדבוק בנוסחה של אפס סובלנות לאלימות פיזית. תקלל את אמא שלי כמה שאתה רוצה, בטוקבק או ברמזור, אך ברגע שתשלוף סכין ותחתוך – תשב בכלא 30 שנים עם עבודות פרך מצדי. מילים לא הורגות. אנשים עם אקדחים הורגים. כל ניסיון להטיל חלק מהאשמה על המילים יקל מהאחריות המוטלת על כתפיהם. >

"הרשת מתחילה לחשוב", כנס איגוד האינטרנט. הנחה לקוראי חורימבה בטלפון 03-9727406. קוד הנחה 875900

תגיות: הטוקבקיסטים, חופש ביטוי, עיתונות, עיתונות און ליין