תסמונת דב מורן – מיוחצ”נים ובוכים
קשה לשים את האצבע על המועד המדויק בו הפכה חלק גדול מהעיתונות מיחצ”נת ולא מסקרת, גרופית ולא מבקרת, מלקקת ולא נושכת. זה קרה בערך בזמן בו החלו להתקבל טלפונים מאנשים שתהו “כמה עולה לרשום כתבה”. ואולי בכלל הדבר נוגע לעליית אתרי הלייף סטייל הפועלים כאן במסווה של עיתונות כלכלית. נכון, הציבור הרחב תמיד לא אהב עיתונאים, אך ספק אם יש לו יד ורגל בתהליכים המאיינים את העיתונות.
דוגמה קטנה דווקא מהגולה: הוושינגטון פוסט, אחד העיתונים החשובים בעולם, הוא שותף תוכן של TechCrunch. אתר העיתון פירסם סקירות של טקראנץ’ על הכנס שלו, TechCrunch50. אירוע חשוב ומשפיע, לכל הדעות, אך טקראנץ’, לא בדיוק גוף עיתונאי, בוחר בעצמו את חברות הטכנולוגיה שיככבו באירוע. לא סביר שהוא יהיה זה שיסקר את האירוע עבור הפוסט.
בחזרה לאזובי הקיר. במחשבה שנייה, אולי עדיף שטקראנץ’ יסקר את האירועים שלו בעצמו אם האלטרנטיבה העיתונאית היא ידיעות רכילות בנוסח “כל הישראליות בלונדיניות?“. אגב, גלובס טועה במספר החברות הישראליות בטקראנץ’50 – תשע ולא שבע, אבל מי סופר.
בעבר ביקורת וספקנות נחשבו לתכונות טובות. היום הבונטון הוא להעלב ולתבוע מהמבקרים לשתוק ולפרגן. חוסר פרגון נחשבת לתכונה ישראלית מובהקת ומצדו השני של המטבע – חוסר יכולת לקבל ביקורת. אך חשוב להבדיל בין צרות עין, רכלנות לשמה והיטפלות לזוטות לבין ביקורת לגופו של עניין. האחרונה היא נשמת אפה של העיתונות ובאמצעותה היא מספקת שירות חשוב לציבור. ולא רק לו.
דב מורן לא אוהב ביקורת. האיש משכמו ומעלה, אין ספק, ומקומו בהיסטוריה של תעשיית ההיי טק כבר מובטח בזכות הדיסק און קי. עם זאת, עברו לא מעניק לו חסינות מביקורת. מותר לכתוב על מודו שהוא “השקעה מסוכנת בתחום רווי” או “מוצר שנולד מיושן”. אפשר גם לתהות מי יטרח לקנות מודו ולשלם על ג’אקטים בעידן של מכשירים רב תכליתיים שכבר כוללים טלפון, מצלמה, נגן ועוד. זו לא “ביקורת מרושעת” אלא שאלות לגיטימיות.
לא ברור למה מורן חושב שבחו”ל נפרשים בפניו שטיחים אדומים הכוללים פרסים וסיקור עיתונאי אוהד בעוד בארץ “מחכים לו בפינה”. תמוה למדי שהכתבים מאמצים את הפרנויה הזו כעובדה מוגמרת ולא כציטוט של המרואיין. מעבר על הכותרות הרבות שהוקדשו למודו בשבועות האחרונים (ותזכורת – עוד לפני שהמכשיר הראשון יוצר) מוכיח אחרת: ראיון אוהד עם דב מורן, מודו עומדת להשלים גיוס של 100 מיליון דולר, מודו תתחיל בייצור עוד חודשיים, עוד מודו תתחיל לייצר בעוד חודשיים, משרדי מודו יוקמו בכפר סבא, מורן מצפה למכירות של 100 מיליון דולרים ב-2009. שלל תקשורת חיובית ורק ידיעה אחת ביקורתית.
האם ייתכן שמבול הידיעות הזה קשור לגיוס המתמהמה? לא יכול להיות. יותר מתמיד מורגש חסרונה של עיתונות אמיתית המספרת את הסיפור שמאחורי הסיפור, מעניינת ולא מלטפת. לא עיתונות של גורואים אלא עיתונות לאנשים. בהשאלה מהפוליטיקה, התפישה של תפקיד עיתונות כמגנה על נשואיה (משפט האתרוג הידוע של אברמוביץ’) התגלתה כהרסנית, הן בעקבות מה שנחשף בדיעבד על ראש הממשלה הקודם והן לגבי הנוכחי. אילו ביצעה העיתונות את תפקידה ייתכן שחלק מהאירועים המצערים היו נחסכים. גם בטכנולוגיה, עיתונות טובה יכולה לשרת את התעשיה ולא באופן שמקובל היום, כאשר עיקר תפקידה מסתכם בהמלכת מלכים ותלייתם בכיכר העיר אחרי שבוע. >
גל מור הוא הכותב הראשי והבעלים של "חורים ברשת". במקביל, גל מייעץ בתחום אסטרטגיות אינטרנט, מאפיין ממשקים ושירותים וכותב טורים בכלי תקשורת מובילים.
15.09.2008 בשעה 13:38
מה שמעניין כאן זאת הדימיון הרב בין המודו והדיסק-און-קי.
שניהם כביכול יצאו מיושנים אבל אלגנטיים בדרך הפעלתם,
אבל בעוד הראשון מתאים ליציאה אוניברסלית שקיימת בכל מחשב
השני מנסה להמציא יציאה כזאת יש מאין למכשירים סלולריים.
הראשון מציע פתרון אלגנטי לבעיה סבוכה שמעסיקה משתמשים ביתיים ותעשייתים, ואילו השני נותן פתרון לבעיה דמיונית שקיימת רק במוחם הקודח של חובבי גאדג’טים מקצועיים.
15.09.2008 בשעה 15:21
[...] הרגע אצל מור את “תסמונת דב מורן – מיוחצ”נים ובוכים”, ואני מסכים שיש בעיה רצינית עם אתיקה עיתונאית וכל [...]
15.09.2008 בשעה 15:22
דוגברט, פרסמתי על זה הרגע פוסט בבלוג שלי. למודו יש סיבות אחרות להצליח בשוק ממה שאתה חושב…
15.09.2008 בשעה 15:45
צריך רק להודות שמודו נראה כמו הנסיון הישראלי הקרוב ביותר להצליח מכל השלושה.
אני חושב שיש משהו מאוד מלהיב ומאוד חסר ביזם ישראלי (עם רקורד, וכנראה איש מרשים) שמתכנן משהו *כ”כ* גבוה. בחיי הקצרים מזמן לא ראיתי פרוייקטים באמת שאפתניים שקורים בארץ. אפשר גם לחפור הרבה על ה”וואקום המנהיגותי” שיש כאן, והנה יש פה משהו נוצץ וחיובי (וציוני במקצת) שיכול להיות מאוד שראוי להדגיש ולא רק לספר למה זה הולך להיכשל.
15.09.2008 בשעה 16:14
עירא, לינק יהיה נחמד.
אורן, אין מניעה שהמודו יצלח ואם זה יקרה – נפלא. וממש לא חסרות כתבות שציינו לטובה את מודו. ראה הקישורים למעלה. הביקורת לא מספרת “למה זה הולך להיכשל” אלא להעלות נקודות שעלולות לגרום למוצר לא להצליח.
15.09.2008 בשעה 17:01
קודם כל, הלוואי והמודו יצליח. לא שזה ישפיע איך שהוא עלי או על מישהו ממכרי אבל בכל זאת, אשמח לראות הצלחה ישראלית. מכאן ועד למצעדי ההערצה לדב מורן ופמפום הכתבות על החברה גם שאין שום דבר חדש לכתוב (ובטח שלא מוצר) הדרך עוד רחוקה.
במיוחד במקרה מודו אפשר להבחין בהבדל העצום בין ייצור כתבות לעיתונאות אמיתית. אני לא מתפלא שהכתבות יוצאות כך כששולחים איזה פרילנסר בן 26 שישמח לקבל משרה בסטארט אפ לראיין איש מצליח ומרשים כמו מורן.
קשה לי לראות איך “כתב” שכזה ישאל אותו משהו כמו “למה אתה חושב שמישהו יהיה מעוניין לטלפן ממסגרת התמונות שלו?” או חס וחלילה שאלות כמו איפה המוצר ייוצר, באיזה עלות ועם מי הוא מתחרה.
לעומת זאת, הרבה יותר קל להוסיף כמה מילים על ההודעה לעתונות של היחצן (הכנראה מאוד מוצלח) או לכתוב על הגיגים שובינסטים על אחת המהנדסות.
16.09.2008 בשעה 8:07
אני מבין את דב, העיתונות בארץ כסחיסתית במידה שלא תאמן. יחסית לשרי אריסון וארקדי גאידמק דב מורן יצא בזול, אבל עדיין הזובור הציבורי שמקבל כל מי שמצליח ממש לא נעים.
זה לא רק העיתונות אלא החברה כולה. בתור אחד שבנה חברה מאפס ודי הצליח אני יכול להגיד לכם שזה לא כל-כך נעים. אנשים לא מפרגנים.
לדב מורן מגיע המון כבוד. אין הרבה יזמים ישראלים שהצליחו לבנות חברה ברמה של אם סיסטמס ולהעסיק מאות משפחות במקום כיפי. זה לא אומר שאי אפשר לשאול שאלות קשות, אבל עדיין – כבוד!
16.09.2008 בשעה 10:02
גל, כל מילה שלך בסלע.
שנינו יודעים שהתקשורת מאז ומתמיד עסקה בהמלכת מלכים ותלייתם בחוצות העיר כדי להמליך מלך חדש, וגם העיתונות הכלכלית חוטאת בכך.
כמות האי דיוקים שאפשר למצוא בכתבות (ואין זה משנה אם הן מפרגנות או לא לצורך העניין), היא מביכה – גם עבור מושא הראיון וגם עבור הכתב.
ולגבי דב מורן, אני יכולה להבין למה הוא לא אוהב ביקורת של עיתונים בארץ. כנראה שהעין הצרה משפיעה גם על הכתיבה בסופו של דבר. אישית אני חושבת שהוא איש עם רקורד מספיק מרשים בשביל להוריד בפניו את הכובע ולהתגאות ביחסי הציבור שהוא עושה לנו החוצה. אם יצליח מודו ואם לא, זו כבר לא צרכיה להיות הבעיה של התקשורת הישראלית.
16.09.2008 בשעה 14:12
בני וקאנדי, אם יש לדב מורן טענות ספציפיות על כתבות בהן נעשו טעויות שיתכבד ויגיד מה הן.
האשמות כלליות על “חוסר פרגון”, או “זובור”, הן אינן רלוונטיות, כאשר מדובר בביקורת, וגם לא ממש נכונות כפי שהראה גל בקישורים.
16.09.2008 בשעה 17:12
גל,
כל הכתבות שפורסמו על דב מורן (לפחות בדה מרקר), הן בחזקת ניוז. כלומר קרה משהו עם החברה וצריך לדווח עליו. זה שונה מכתבות תחקיר. מטורים. מפרשנות. וכו’. כולן היו במקום. אלו לא כתבות חיוביות או שליליות. אלא ידיעות ניוז. אני בטוח שאתה מכיר את ההבדל. מה שכן, מה שיותר מתבקש הוא יותר טורים מהסוג שפורסמו בכלכליסט. יכול להיות שלא פרסמתי משהו דומה (טור שעוסק רק בביקורתיות של מודו), אבל תמיד בכל ראיון, גם האחרון, הצפנו והעמדנו את מורן בפני אותן ביקורות ושאלות. לומר שהעיתונות הפכה לגרופית זה מושך רייטינג. מה לעשות שזו לא המציאות. שאלתי את השאלות. גם הקשות. בחיי, אבל כנראה שתמיד זה יצטייר למישהו שזה “כ”מלטף או רך” מדי. אפשר גם להתווכח כמה כתבות/ידיעות צריך לכתוב על מודו כשעוד אין מוצר. אולי עדיף לא לכתוב על זה בכלל או להוריד את המינון. יכול להיות. זו שאלה שאני שואל גם את עצמי. מה שכן, בתחרות העזה שיש היות בעיתונות הכלכלית, כל ניוז שאני זורק החוצה (נאמר שמודו משלימה את גיוס 100 מ’ ד’) – נמצא יום למחרת בידיעות אחרונות/כלכליסט/גלובס/ווינט/ וכו’. זה גם שיקול , אבל אני מודה שאין לי תשובה ברורה בעניין. גם לי לפעמים זה מרגיש “יותר מדי”. חוץ מזה, אני קורא את הפוסט על המלכת מלכים והיעדר ביקורתיות, ואומר לך שאפשר לומר גם לא מעט על הסיקור הטכנולוגי בוויינט בהקשר זה, אך זה סתם יצטייר כמתריס וצדקני.
גיא
16.09.2008 בשעה 17:58
[...] לרגע את הציניות ותראו כמה זה יפה כשעיתון מאוהב, איזו רגישות ענוגה ומעיינות של פיוטיות זה מוציא [...]