על החירות: חיבוריות רציפה משחררת, לא ממכרת

הפוסט הזה דרש זמן עיכול, של מצות בעיקר, אך גם של החיבור בין חג החירות למשמעות של החופש בעידן דיגיטלי ומחובר תמיד. הלודיטים החדשים מטילים ספק בכך שטכנולוגיות אינטרנט מקדמות את האנושות למקום טוב יותר וטוענים שבמובנים רבים מצבנו לפני האינטרנט היה טוב יותר. ז’ארון לניאר וניקולס קאר הם בין הדוברים הבולטים האחרונים.

לניאר כותב בספרו You Are Not a Gadget: A Manifesto נגד הווב 2.0, שמעודד חירות בין מחשבים אך לא בין אנשים ומעדיף את את אהדת הקולקטיב על פני ביטוי אישי. לדעתו, הווב 2.0 מייצג דור חדש של ילדים שיש להם תפישה מאוד מצומצמת בנוגע ליכולותיו של אדם. יש גם תומכים לאמונה הזו בישראל. ירדן לוינסקי למשל שחושב בנושא דומה שהאינטרנט יהרוס את חייהם של מיליונים.

בעיני, פוסטים הרואים ברשת כביש המוביל את האנושות לתהום הם היסטריים ולא מאוזנים יותר מראשוני הטכנופילים שרצים לעמוד בכל תור, להצטייד בכל מכשיר ולהתנסות בכל שירות מבלי לגבש דעה ביקורתית.

אין שום מקום לפנאטיות בכל כיוון. אם אין לכם צורך להשתמש ב-Foursquare או אמצעי צ’ק אין אחר, אל תהיו שם. פייסבוק נראה לכם כמו בזבוז זמן, טוויטר יוצר רושם של הרבה אינפורמציה מיותרת? ממש לא חייבים, אך במצב של לא “להיות שם” ולחשוב שכל מי שנמצא “שם” עושה טעות חמורה יש לא מעט פטרונות וגם אולי פספוס כתוצאה מחוסר יכולת להבחין בניואנסים בתוך כל המכלול המכונה “מדיה חברתית”.

ראוי לשאול לגבי כל המצאה מהי תכליתה. איזו בעיה היא מבקשת לפתור. האם היא אמצעי משופר למטרה לא משופרת (Henry David Thoreau)? מי ירוויח ומי יפסיד? האם ההמצאה תרכז כח או תבזר אותו? האם היא תעודד ערך עצמי או תגרע ממנו? האם היא תעזור לנו לחיות חיים מעניינים ומשמעותיים יותר?

התשובות לשאלות אלה ביחס לרשת ולמדיה חברתית הן מורכבות. כן, גוגל, פייסבוק ואחרות ירוויחו הון מההתערטלות הפומבית שלנו ברשתות חברתיות, כן, חשיפת מידע אישי מזוהה תחשוף את פרטינו לעיני משווקים ואחים גדולים למיניהם, כן, יש הרבה אשליה ביחד המקוון הזה כאשר לעתים קרובות איש איש למחשבו ולבדו, אחרי הכל. כן, יש לנו הרבה מה להפסיד, אך גם המון מה להרוויח.

האם שלושה אנשים שיושבים בבית קפה וכל אחד מהם שקוע בסמארטפון שלו הם מנותקים מהמציאות או להפך – מחוברים אליה יותר? האם אפשר “להיות” בכמה מקומות בו זמנית באופן מנטאלי, האם חלוקת הקשב וריבוי הערוצים טובה או רעה לנו? לרוב השאלות האלה אין תשובות פשוטות, לחלקן אין עדיין תשובה כלל.

השיח הקוטבי הזה ביחס לרשת צפוי להתחדד ולהתעצם בחודשים והשנים הקרובות, ככל שהחיבוריות תחדור למרחב הנייד ותשתלט על חלק גדול אף יותר של זמננו ומעשינו.

בימים האחרונים חשבתי על אלדוס האקסלי (“עולם חדש ואמיץ”) והאזהרה שלו לאמריקה (1958). האקסלי, אולי הניאו לודיט הראשון ואחד המבריקים שבהם, דיבר על שימוש בטכנולוגיה כדרך לנמנם את ההמון ולהפוך אותו לצייתן וכנוע, אפקט דומה שיש לסימום המוני (האקסלי התנסה ב-LSD).

האקסלי ציטט את ג’פרסון שאמר שמחיר החופש הוא עירנות מתמדת. האקסלי, פוסטמן, מרקוזה ורבים אחרים צדקו בוודאי ביחס לטלוויזיה, מדיום הקולע את משתמשיו במצב של נמנום נוח. הווב מעיר, אם רק תרשו לו.

 

הווב הוא ללא ספק המרחב השיווקי-מסחרי המשמעותי ביותר בהיסטוריה, אך גם מרחב אנושי חדש, המספק לאנשים יכולות שלא היו להם בעבר. כאשר הם לומדים להשתמש בכלים האלה בתבונה, הם כבר לא כל כך חסרי אונים מול תאגידים מורשעים ומזימות לסימום חברתי, מדומיינות או אמיתיות. בין ימי הזוהר של ימי הרדיו והטלוויזיה לעידן האון ליין המשתלט, לי אין ספק שלא הייתי מחליף את החירות שמספקת התקופה הנוכחית המרתקת באף אחת אחרת. ומה אתכם, חופשיים יותר היום ביחס לעבר, עבורכם הסנפת האון ליין התמידית מחברת או מנתקת?

>

"הרשת מתחילה לחשוב", כנס איגוד האינטרנט. הנחה לקוראי חורימבה בטלפון 03-9727406. קוד הנחה 875900

תגיות: הלודיטים החדשים, חופש, חירות, לניאר, רשתות חברתיות