אי אפשר להשתיק שיחות: שיטת השושו הובסה

חופש, על ויקיפדיה, מקור הידע האנושי, הוא מושג מופשט המתאר העדר אילוצים ואפשרויות פעולה בלתי מוגבלות. על פי ההגדרה הזו, רוב בני האדם, אלא אם כן הם צ’אק נוריס, אינם חופשיים. על כן, חופש הוא תמיד מושג יחסי ולא מוחלט.

על פי הדו”ח האחרון של “עיתונאים ללא גבולות”, מצב חופש העיתונות בישראל טוב יחסית לאיראן, טורקמניסטן וסין, אויבות האינטרנט, כמו גם ביחס לרוב המדינות סביבנו. השאלה היא אם זה מספיק, בהתחשב בפגיעה הנמשכת בחופש הביטוי כאן, לעתים קרובות עם חותם של בתי המשפט ולפעמים במהלכי חקיקה. לא במקרה אין אזכור לחופש העיתונות בחקיקה הישראלית. החופש הזה אינו מובן מאליו, לא כאן, בארץ מצב החירום הנמשך לנצח.

רבים מאיתנו לא מעזים להתבטא בחופשיות, אם מחשש לעונש או מתוך רצון להיות אנשים נורמטיביים ושומרי חוק. העניין הוא שקשה להיות אזרח נורמטיבי במדינה לא נורמטיבית כי התוצאה היא היפוך יוצרות: פועל יוצא משתיקתכם אתם תורמים לאנומליה, לטירוף. זכותכם להתבטא. אך אם תתבטאו, לעתים קרובות תסתבכו, אם בגלל חשיפתכם לאפקט העדר המכונה גם “דעת הרוב”, שיתמוך בתמימות רבה בכל מהלך המוגדר פטריוטי.

נהוג לראות את הישראלים כאנשים דעתניים, יוזמים, חופשיים. בפועל, גבולות השיח הם לרוב הפוני של נינט. לפני שנים לא רבות הייתה מתכנסת ועדת העורכים, הגוף לתיאום בין התקשורת הכתובה והמשודרת בישראל לבין גורמי הביטחון במדינה, שהיו מעבירים לתקשורת מידע בתמורה להבטחה לא לפרסם אותו. ברוב המקרים זו הייתה עסקה רעה לציבור שכן העיתונים הגדולים קיימו ממילא צנזורה מרצון והמידע שנמסר להם כבל אותם גם במקרים בהם לא היה ברור עוד שהימנעות מפרסום משרתת את “טובת המדינה”. זה היה גוף שהבטיח שהמונופול על המידע יישאר בידי המדינה.

פרשת קו 300 הוכיחה שפטריוטיזם עלול להיות מקלטם של בכירים שסרחו ולחפות על מעשים שהקשר ביניהם לבין טובת המדינה הוא קלוש. במקרה ההוא, החלטת עיתון “חדשות” לעקוף את הוראות הצנזורה הייתה מעשה פטריוטי ואילו הצנזורה הצבאית ניסתה לחפות על מעשים שפגעו בחוסן המוסרי של המדינה, כרסום שבטווח ארוך מסוכן יותר מכל סוד שעלול להיחשף “ולעזור לאויב”.

למרות שסגירת עיתון נראית היום מופרכת, רובנו ככולנו בישראל לא חופשיים באופן מוחלט, אם בשל מגבלות צנזורה עצמית שאנחנו משיתים על עצמנו או בשל פחד לשאת בתוצאות הלא נעימות שכרוכות לא פעם בפרסום המידע, בין אם הן במישור החברתי או החוקי. אם אכן עיתונאי נאלץ לגלות לבריטניה מחשש שיבולע לו על ידי השלטונות, זו לא החירות שניתן לייחל לה בחג החירות.

אז למה אני אופטימי. בגלל ששיטת השושו הובסה. משום שכל קורא יכול להבין בדיוק למה אני מתכוון, אם בזכות ידע מוקדם או לאחר חיפוש פשוט בגוגל. בזכות העובדה שהמידע התפשט ברשת, חלקיקי מידע הופצו בטוויטר, עדכוני סטטוס מרומזים בפייסבוק שהפנו לבלוגים באנגלית, נדבך נוסף לנדבך ובסופו של דבר יצרו אדוות שגרמו לעיתון הגדול במדינה לפרסם ידיעה מרומזת ובעקבותיו הופיעו פרסומים בעיתונות הבינלאומית.

העובדה שכה רבים דנים בינם לבין עצמם, בערוצים אינטימיים, בספיחי הפרשה, הוכיחה שצווי איסור פרסום הם הטיזרים האולטימטיביים. אי אפשר לאסור על שיחות באמצעות צווים של בתי המשפט. אנשים מדברים, פעם הם שוחחו ברחוב והיום השיחות מתנהלות ברשת. אפשר לנסות להשפיע על השיחה, לעצב אותה, לכוונה, אך לא להשתיקה. הדיון יהיה נוקב, אך יתקיים.

מותר להיות אופטימיים, על אף שהרשת היא מעוז החופש האחרון. במדינה בה עיתונים אינם נועזים מספיק לנקוט בצעדים שתכליתם עיצוב מחדש של גבולות השיח הציבורי, קומץ בלוגרים עושים זאת במקומם ובעקבותיהם גם יוסי מלמן, חבר מערכת “הארץ” וזוכה “פרס סוקולוב” כותב “אני פחדן”. היכן הוא כותב את הדברים? בבלוג האישי שלו בקפה דה מארקר ולא ב”הארץ”. אך תגובתו של מלמן היא בהחלט לא בגדר “מעט מדי –מאוחר מדי”. לדברים המתפרסמים בבלוגים ולמדיה חברתית יש השפעה, כפי שמוכיח הקו הישר שמוליך בין אותם בלוגרים לבין הפרסום המרומז השבוע בידיעות אחרונות ובין אותם פרסומים בארץ לפרסומים בחו”ל.

באמצעות אגרגרציה והפצת מידע שהיה ידוע להם לעיני ציבור קוראים מצומצם, אותם בלוגרים ופעילים במדיה חברתית עשו עבודה עיתונאית לכל דבר שבסופו של דבר השפיעה על כלי תקשורת גדולים וחזקים מהם. רוצה לומר, אין צורך ביותר מקומץ בלוגרים הנקראים על ידי קומץ כדי להניע תהליך של חשיפה ולהתחיל דיון ציבורי שיתחולל כאן בכל מקרה וכל ניסיון לעכב אותו נידון לכישלון.

>

תגיות: איסור פרסום, צנזורה