לשחות עם הזרם: סטטוסים מצייצים ושוקו בשקית לדוגמה

תחרויות פייסבוק, כבר אמרנו, הן טיפשיות. נתקן: לא טיפשיות, בעלות ערך מוגבל, נקודתי. הרעשה כבדה על מטרות קטנות וחכמות. כמו צה”ל המסואב נגד הגרילה של החיזבאללה במלחמת לבנון המי יודע כמה. אם תשקיעו 10,000 דולר, סביר להניח שתקבלו 10,000 מעריצים. אך מה בכוונתכם לעשות עם המעריצים האלה? כיצד תפנו אליהם? איך ייצרו תועלת עבורם על מנת שישאירו אתכם בפיד? הבעיה היא שהרעשות כבדות הן שריד מעידן תקשורת ההמונים. הן לא מאפשרות להתמקד בפרטים, במנגנונים החברתיים שמאחדים אותנו.

כל זה מביא אותי לשוקו בשקית. כן, אותו שקיק פלסטיק מעוטר באיורים של תום וג’רי וגיבורי התקופה, שהפך עבור דור שלם לסמל החופש והקייטנות, לצד הלחמניה, ידידתה הטובה, שנים לפני הופעת קופסאות הקרטון. לדף שוקו בשקית יש כ-37,000 מעריצים בפייסבוק ואין לו פוסט אחד לרפואה. זהו מקרה קלאסי של קהילה ללא תוכן. העגל רוצה לינוק, אבל הפרה לא מניקה. שוקו, כמובן. זה אבסורד שחברות משקיעות הון באתרי אינטרנט שיווקיים שייזכו לביקורים של קהל אקראי בחסות גוגל, אך נעדרות מפייסבוק, המקום בו נמצאים אנשים באמת.

מה רוצים אותם 37,000 מעריצים? אין טעם לנסות למכור להם מארזי שוקו במבצע.או להמם אותם במסרים שיווקיים. כל אלה רק ירחיקו אותם. כל מה שצריך לעשות הוא לטפח קהילה באמצעות אינטראקציה טובה ותכנים מושכים. 

קהילות יכולות להתפתח בכל נושא, יודע כל שוכן פורומים. הרשת מאפשרת לאנשים להתאחד ולהתפלג סביב כל מטרה, נישתית ככל שתהיה – זה רק לטובה. לפעמים אתה ממשיך לבקר בפורום גינון שנים לאחר שנפטרת מכל צמחי הגינה שלך, רק משום שיש שם אנשים שאתה נהנה לדבר איתם. אז “התירוץ” חשוב פחות – העיקר לייצר עניין ומשיכה שיגרמו לאנשים להרגיש בנוח לחזור.

מחקר שפורסם לאחרונה הוכיח קשר ישיר בין עומק האינטראקציה שיש לאנשים כלפי מוצר או שירות מסוים במדיה חברתית לבין רכישה של אותו מוצר בעולם הפיזי. במילים אחרות, חברות שיצליחו להיות נוכחות בפידים של אנשים ייהנו מיתרון.

לא שזה טריוויאלי. לכן שטראוס המציאה את העליתים ועורכת תחרות אפיקומון בפרופיל של נמרוד, קאשי ושאר החברים ותפוצ’יפס הפך לסדרת אינטרנט. אלה יוזמות נכונות מצד המשווקים והן בוודאי מושכות קהל. עם זאת, התחושה, שלי לפחות, היא שבמקרים כאלה התוכן הוא רק תירוץ. זו יוזמה מחושבת היטב שכל תכליתה היא לפרסם או לשווק ואז התגובה האינסטינקטיבית שלי היא לדחות את ההצעה על הסף.

אנשים מודעים, שלא מגדירים עצמם צרכנים, לא יצפו בסדרה של תפוצ’יפס, טובה ככל שתהיה. ואני לא טוען שקרטשוק’ס לא מצחיקה מספיק (אני מסכים עם רז מצנע שזה מהלך נכון) או שהשם אינו Seo-wise. לא ולא, ואני בכלל לא בקהל היעד של הסדרה, אך אחרי הכל, אתם תצפו בסדרה שמפרסמת חתיכות של תפוחי אדמה. המוצר הוא במרכז.

מה קורה כשהמוצר מעמיד את הגולשים במרכז. ולא רק זאת, אלא שהם המשווקים הטובים ביותר שלו מבלי לומר דבר פרסומת אחד אלא בזכות האטרקטיביות של התכנים שלהם? מבלבל? אחת הדוגמאות המוצלחות בעיני היא “סטטוסים מצייצים” של עדי ואבי לן, דף פייסבוק שמספק במה לעדכוני סטטוסים מוצלחים ברשתות חברתיות. כל גולש שיש לו סטטוס מדליק מוזמן להעלות אותו לקיר של הדף והמוצלחים שבהם מפורסמים מחדש על ידי מנהלי הדף.

נפרק את התהליך לחלקים:

1. דף פייסבוק מוכרז כבמה לעדכוני סטטוס מוצלחים, אשר הינם מגנטים של דיונים.

2. אנשים מפרסמים את הסטטוסים שלהם בדף עם שיוך לפרופיל האישי שלהם ובכך תורמים להפצת הדף בפייסבוק.

3. הנהלת הדף מפרסמת את הסטטוסים המוצלים ובכך תורמת להפצת תכנים אלה בשיוך לכותב ומקדמת את הדף ואותם.

4. בזכות רמת אינטראקציה גבוהה בדף, אנשים אחרים נחשפים לסטטוסים המצייצים ומצטרפים לדף.

התוצאה היא קהילה שמזינה את עצמה וחבריה עומדים במרכזה. יוזם הפעילות, לצורך העניין, הוא enabler, מאפשר, פלטפורמה בלבד ואינו עומד במרכז. אם כי זה יהיה תמים לחשוב שפעילות, כל פעילות, אינה מקדמת אינטרס כלשהו. במקרה הזה, המשרד של אבי ועדי לן, המתמחה ועוסק בתקשורת, מדיה חברתית ושיווק באינטרנט.

כך כתב לי אבי לן:

הפיד של פייסבוק הוא מכרה יהלומים עם הרבה מאוד זבל. מה שמרתק הוא שה"תרבות של הפיד" הולכת ומתהווה מול עינינו בקצב מסחרר. הכל משתנה. האופן שבו אנו בוחרים להציג את עצמנו בפני העולם, הנכונות שלנו לוותר יותר ויותר על הפרטיות כפי שהיכרנו אותה ולחיות בכלוב שקוף.
הסטטוסים והטוויטים בעיניי הם ז’אנר תרבותי שטרם קיבל את הכבוד הראוי לו. אני מוצא את זה מרתק ושווה תיעוד. אולי זאת עיתונאות, או חקר תרבות. משהו שבין האמירה האישית של הנושא/מושא עצמו, לבין העובדה שזה נאמר בפומבי, ולעובדה שזה לכד את עיני.

כל עדכון סטטוס הוא סוג של שיווק עצמי, גם אם השיווק היחיד הוא חוכמתו או מקוריותו של הכותב. כשאתה מעדכן סטטוס, אתה ממתג את עצמך. יש אנשים עם "קריירה" שלמה שחיה ונושמת בתוך הפיד.
הפוסט הראשון בסדרת סטטוסים מצייצים התחיל מהרצון להבליט ולהציף אמירות מרגשות במיוחד, או מצחיקות במיוחד, שבהן נתקלנו בפייסבוק ובטוויטר. אחר כך זה הפך להיות מיזם, שמטרתו היתה כמובן למתג, לבדל ולייחד את המשרד שלנו. יש לזה כבר תוצאות בשטח.

דברים מעניינים ונכונים, אם כי שוב מעוררים את התהיה מהם גבולות הגזרה בין העצמי למיתוג העצמי, בין כנות לשיווק, בין הצורך להתבטא לבין לשאת חן.

עוד דוגמה מוצלחת ליוזמה ששוחה עם הזרם הוא גלובוסמן, דף פייסבוק בו ישראלים השוהים ברחבי העולם משתפים תמונות וטיפים עם כל מעריצי הדף ובכך תורמים להם תכנים יפים ומידע מעשי. גלובוסמן הוא אתר טיפים למטיילים שיכול להרוויח בכמה מובנים מטיפוח קהילה שמפרסמת תכנים ומשתפת דרך פייסבוק.

אלה שתי דוגמאות בהם עסקים עושים שימוש נכון, ידידותי ונבון בפייסבוק. יכולים לחשוב על דוגמאות נוספות? גלו לנו.

>

"הרשת מתחילה לחשוב", כנס איגוד האינטרנט. הנחה לקוראי חורימבה בטלפון 03-9727406. קוד הנחה 875900

תגיות: Facebook, אבי לן, סטטוסים מצייצים, עדי לן, עסקים, פייסבוק, שוקו בשקית