חורים ברשת

בניגוד לימי הבועה בראשית המילניום, חברות ישראליות אינן בחזית של ה-Web 2.0, מילות הקוד המתייחסות לדור של פלטפורמות תוכן גולשים שקמו לפני כחמש שנים והחלו לשנות בהדרגה את האופן בו רבים מאיתנו משתמשים ברשת.

ישראלים נחשבים יצורים מאוד חברותיים, לעתים יותר מדי, ואין ספק שהטכנולוגיה הישראלית היא מתקדמת. אז איך זה שאנחנו לא רואים חברות ווב 2.0 ישראליות שהפכו לסיפורי הצלחה יוצאי דופן כמו מירביליס בעשור הקודם? הנה כמה הסברים אפשריים בתוספת תקווה לעתיד.

בועה 1.0 ו-Web 2.0

בניגוד לסברה המקובלת, עידן ה-Web 1.0 לא התמקד באתרים, לפחות לא בישראל. הרכישה המשמעותית ביותר הייתה של ICQ. התוכנה הייתה חברתית, אך הפעילות הקהילתית לא התמקדה באתר ורוב משתמשי השירות ניגשו אליו דרך התוכנה בלבד.

הרכישה המשמעותית השנייה הייתה של כרומטיס, שנמכרה עבור סכום אגדי של 4.7 מיליארד דולרים (במניות). במקרה הזה המוצר היה חומרה, ללא כל תכונות חברתיות. נרשמו עוד הישגים ישראליים מרשימים, אך אף אחד מהם לא היה באתר אינטרנט.

לאחר התפוצצות הבועה, האינטרנט התבגר: רוב העולם המערבי התחבר לרשת ותשתית הפס הפכה רחבה. אלה סיפקו בסיס ליישומי ווב חדשים, רובם חברתיים – ה-Web 2.0 המוכר לנו. חברות ישראליות נדחקו לשוליים של הטרנד החדש. אף לא אחד מהכלים החברתיים המובילים, פייסבוק, טוויטר, לינקדאין, יוטיוב וויקיפדיה, הוא ישראלי. גם אם נרחיב את המבט לרשימת 50 המובילים, לא נמצא שם ישראלים.

למה?

באופן כללי, ישראלים הם אנשים חברותיים ומביעים את עצמם בצורה ישירה ולא פורמלית. במקרים רבים, גישה זו נחשבת גסה. האם הבוטות הישראלית או מחסום תרבותי הם החסם להצלחת טכנולוגיות ישראליות בווב 2.0? האם חוסר היכולת שלנו להבין מנגנונים אנושיים עדינים המניעים קהל בכלים חברתיים הוא הגורם כאן? תיאוריה נחמדה, אך דומה שאין די בהסבר זה.

חברותיות באינטרנט אינה עוסקת במפגשים פנים מול פנים עם חברים ותיקים. היא נוגעת לבנייה של ממשקים ידידותיים ומזמיני שיחה. ייתכן שהגישה הישירה והסגנון הבוטה של הישראלים מוצלח כאשר מדובר בחומרה, אך לא כשעסקינן באתרים נעימים ונוצצים? כלומר, מדובר כאן בהרבה לייף סטייל ופסיכולוגיה, והרבה פחות בטכנולוגיה.

הצלחה של אתר חברתי אינה תלויה רק בטכנולוגיה אלא גם בנוכחות הפיזית של החברה מחוץ לרשת. במקרים רבים, חברות ישראליות רחוקות מנוכחות חיונית בעמק הסיליקון. הנה עדות אחת.

אייל הרצוג, מייסד אתר הווידאו Metacafe, אמר שהחברה שלו נפגעה מההחלטה לפתוח סניף בעמק הסיליקון בשלב מאוחר מדי. היא פתחה נציגות בפאלו אלטו לאחר שלוש שנות פעילות. בזמן הזה החברה הייתה יכולה ליהנות מהקרבה לאנשים שמובילים את התעשייה, לדבריו.

Metacafe הצליחה יפה. אך האם הייתה הופכת למובילה בתחומה אילו הייתה צומחת בעמק הסיליקון? קשה לומר.

באתר TheWadi אנו שואפים לגשר על הפער בין חברות ישראליות החסרות לעתים נוכחות בעמק לעולם החדש ולהקל עליהן להפיץ את בשורתן. בין השאר, באמצעות מדיה חברתית, שהופכת כלי יעיל במיוחד לקרב בין חברות לאנשים ולהפוך את הכפר הגלובלי לסמטה קטנה.

Web 3.0 נראה עדיין רחוק. הרשת הסמנטית מרגשת בעיקר גיקים היום והיא רחוקה עדיין מיישום מסחרי אמיתי. אנחנו נמצאים היום בעידן ה-Web 2.5, כשה-Web 2.0 כבר התבגר, אך הוא עדיין מתפתח ומאפשר הרבה חדשנות חדשה. צ’ט רולט היא הדוגמה האחרונה. זו הזדמנות חדשה עבור טכנולוגיות אינטרנט ישראליות.

נשמח לשמוע מה אתם חושבים. מהן הסיבות לכך שטכנולוגיות ישראליות נשארו בשולי מהפכת ה-Web 2.0? האם אתם מזהים הצלחה ישראלית קרובה?

גילוי נאות: הכותב עבד בעבר בחברת Metcafe.

הפוסט פורסם במקור ב-TheWadi, בלוג ואינדקס של חברות טכנולוגיה ישראליות באנגלית.

>