גל, אני לא טוען שיש דברים חשובים והרי גורל (לבן) וזוטות זניחות (שחור). יש הרבה גוונים באמצע, ואני יודע שתסכים איתי. אני גם לא טוען שכל מה שאיננו חשוב ביותר העיסוק בו הינו בזבוז זמן. פשוט, הפעם ראשונה ששמעתי על נושא הקמפיין המתואר היתה בפוסט שלך וקצת הופתעתי ממה שנראה ככמות הזמן והאנרגיה שהשקעת בנושא, בוא נאמר לאור הרושם שיש לי עלייך.
זה הכל. נא לקחת בפרופורציה. תגובות בבלוג הן דבר שאפשר להוציא במהירות ובקלות וקיבלת פה מעיין תגובה ראשונית שלי

ועוד לגבי הסרטון, שאותו ראיתי רק בעקבות הפוסט שלך:

1.סה”כ אחלה סרטון – משעשע ועשוי טוב. הרעיון שמוצג בו משעשע, ובעצם אולי לא כל כך, ופה אם תרצה המיוחדות שלו: בו בזמן שהוא משעשע, הרעיון של לתת את הילדים בסיטואציות שונות ל”הורים מחליפים”, אולי גם לא פחות עצוב, כי יש בו לא מעט מן האמת ולכן הוא עצוב – ההתנגשות של ההורות עם הגשמת העצמי המודגשת בדורנו, עם הצלחה בקריירה, וכו. יותר מכך, אני חושב שמשאלה נסתרת של הרבה הורים בני זמננו היא לממש אפשרויות כמו שמתוארות בסרטון. ברור שזוהי משאלה אינפנטילית משהו, לא בוגרת, ולא משהו שאני רוצה להאמין שמישהו באמת יכול להאמין שהיא יכולה להתקיים, אבל, האם יכול להיות שחלק מהרעש-געש שהקמפיין העלה נובע מהוצאה מהארון של משאלה כמוסה שכזו שבתוך כל הורה נחשבת ללא לגיטימית?… (שהרי ילדינו הם הדבר המתוק בעולם, מביא רק שמחה וכו’ וכו’). רעיון מעניין בעיניי, שיכול להסביר את הרעש היחסי שהסרטון יצר.
2.נכון שעכשיו כבר לא חוכמה להגיד אבל ברור שהקמפיין מבויים – המשחק שם שקוף, הרעיון אבסורדי ומוצג כאילו במקצועיות. חביב מאוד.
3.שאלות אתיות שהקמפיין מעלה? בוודאי, זה בהחלט מעניין, וזה כבר ניתוח ברמה אחרת. אפשר גם להעלות תובנות מעניינות על התרבות שלנו (למשל ההשערה שהעליתי למעלה לגבי הרעש שנוצר). מבלי להכנס לדיון מעמיק בו נגיד שחברות מסחריות, בעידן שלנו, בחברה שלנו, הדבר האחרון שאני מצפה מהן (לצערי) הוא לגילוי נאות, כמובן אם אין מדובר בכיסוי תחת משפטי, שכן הכלל היחידי כמעט השולט בעולמנו ובחברתנו, שוב לצערי, (ואני קצת מכליל כאן) הוא – money talks and bullshit walks. אין שום דבר אחר מלבד ההצלחה המסחרית והאישית של כל אחד מפרטי החברה שלנו. שאלות אתיות או אחרות מלבד מיקסום ההצלחה נועדו רק לשרת את המטרה שהוזכרה, לא יותר. לכן סרטונים כאלו ואף בוטים יותר, אחזית עיניים, שיווק באמצעות ספאם ועוד ועוד כשרים. למה לא? (ובאמת ראוי לקיים דיון בכל אחד מהנושאים האלו, אני לא בהכרח שולל הכל).
4.ועוד דבר קטן לגבי כל המגיבים המעריכים את מידת נפיצותו של הקמפיין הזה – קצת צניעות – רשמיכם מחבריכם ושות (או לחילופין העובדה שלא שמעתם עליו ממקורות אחרים מלבד בלוג זה) אינם מהווים מדגם סטטיסטי שיכול בברור להעיד על מגמה כלשהי של מידת חשיפת הציבור לקמפיין.

מקבל את התיקון שלך, בהחלט סביר להניח שהיו כמה דיונים אמיתיים. אני מאמין שלעומת הדיונים המזויפים, מספרם קטן. אבל כאמור, זה לא משנה למפרסם, מבחינתו זו הצלחה. למרות שבסביבת האינטרנט נגרם נזק ללקוח (מישהו אמר בריזר?).

1. זה רץ במסנג’רים ובמיילים, אנשים העבירו את זה.

3. אני מניח שאצל הרבה הורים לילדים, הפגישה עם הרעיון בוודאי הובילה להירהור קטן (גם אם לחמש שניות ולא צריך יותר מזה) של “אני בחיים לא!” מה שמוביל ל”אני הורה טוב אכפת לי מהילדים שלי” – ובוודאי זו המעורבות הרגשית שהלקוח מעונין בה בנוגע לקמפיין זה.

2. אני מאמין שאנשים מתווכחים בפורומים. מצד שני, עדיין קשה לי להאמין שקיימים “אנשי אינטרנט” שיודעים לציין כל מיני מונחים פלצנים אבל לא חוו על בשרם את הדינמיקה האמוציונלית של הפורומים ה”אמיתיים” ברשת, אלו שקמפיינים כאלו מכוונים אליהם.

גם באנרים זה זה לא משהו “מקורי”, אבל עדיין יש כאלו שלפעמים מצליחים להפיק קמפיין באנרים מוצלח. אין צורך שבכל פעם הפורמט ידהים בחדשנותו אם הקריאייטיב והביצוע טובים מספיק כדי ליצור אפקטיביות.

2. אה כן, ובאמת מישהו מאמין לזה שאנשים “מתווכחים” בפורומים? אני באמת צריך להעביר כאן סדנה מקוונת בניהול זהויות סמויות ברשת?

3. ובדיוק קלעת בול לנקודה: המדדים של המפרסם. אם הוא יחזור ללקוח שלו ויאמר לו – היה כך וכך באזזז וזו הצלחה, הוא עשה את שלו. בסופו של יום, יש יותר אנשים מחוץ לאינטרנט מאשר בתוכו ולכן לא משנה עד כמה באינטרנט הלקוח יהיה שנוא, המפרסם הצליח והלקוח יהיה מרוצה.

4. טוויסטד זו החברה הכי מפגרת שפועלת בתחום. רגע תיקון, מעסיקה את האנשים הכי מפגרים. אלה שיציעו לך למשל לכתוב בבלוג שלך מאמר נגד וואינט למרות שאתה עובד וואינט כי הם מספיק מפגרים כדי לא לבדוק את זה. מצד שני, זה שהם מפגרים מוציא את כל השאר טוב.