עקבו אחרי חורימבה

Twitter RSS חורים גם באייפון

עדכונים במייל

פוסטים אחרונים מהבלוג

חברים ממליצים

ויראלי

default icon

על כוחה של הבלוגוספירה, פרשת יצחק לאור והאונס לכאורה

אהבתם את הפוסט?

כמו בפרשות רבות אחרות, השורשים של פרשת יצחק לאור נטועים עמוק בתוך הבלוגוספירה. גם במקרה הנוכחי, מידע מסעיר נחשף לראשונה בבלוג, נידון, לאורך שבועיים, בבלוגים שונים, ורק לאחר מכן עולה ומתפרסם בתקשורת הממסדית.

לפני שבועיים נתקלתי בפוסט, שהרעיש את הבלוגוספרה. אשכר אלדן כהן פירסמה פוסט בבלוג "העוקץ" תחת הכותרת "על האונס" בשמה המלא. בפוסט היא תיארה "איש שמאל", "הומניסט", איש ספרות, שאנס אותה לפני 20 שנה. היא סיפרה על המקרה עצמו והתרעמה על כך, שהיא אחת מיני רבות. אף אחת מהמוטרדות, לאורך השנים, לא התלוננה עליו, על אף שהיה מטרידן סדרתי בכל המקומות בהם עבד.

[recent posts]

עברו יומיים, ונעמה כרמי פרסמה פוסט בבלוג שלה על קשר השתיקה והיא הרחיבה בנושא: 4331345767_4654f0fb0d "הוא מאושיות השמאל הרדיקלי ופיגורה ספרותית מוערכת… אין כמעט מי שמסתובב בחוגים האלה, שלא מכיר אישה שהוטרדה, ואף יותר, על ידו. כי לו מותר לעשות הכל. הוא הרי בצד הנכון של המתרס… את השם שלו עדיין חוששים לחשוף. כולם… זה קשה, אבל את הבלון הזה חייבים לפוצץ".

אחריה, פורסמו פוסטים רבים בבלוגוספרה המקומית:

  • חנה בית הלחמי – להיות הומניסט זה סיפור כיסוי מצוין.
  • יוסי גורביץ’- "מסתובבת בינינו אושיית שמאל רדיקלית, אקדמאי, משורר, שהשמועות על מעשים מגונים ואף אונס שביצע בנשים, בין השאר בנשים הכפופות לו, נלחשות כבר שני עשורים ויותר".
  • רונית ליברמנש – בפוסט על "אונס לייט" עודדה את המוטרדות להגיש תלונה במשטרה.
  • נמרוד אבישר – בפוסט מרעיש בפני עצמו: "אני מעולם לא הגשתי תלונה, עד שכבר היה מאוחר מדי. ואין יום שעובר בלי שמשקל האשמה הזה מתווסף גם הוא לצלבים האחרים שאני נושא עליי, בלי שאני חושש שאדם אחר נפגע מידיו של מי שפגע בי, פגיעה שיכולתי למנוע. יש לי שלל תירוצים – הייתי ילד, ובבגרותי ביליתי שנים בהדחקה – אולם אין לי מזור מן האשמה. ובכל זאת, אין בי די גאווה לחשוב שאני פסגת היכולת האנושית. היי, אפוא, טובה ממני. סיימי את גלותך. כולנו נהיה כאן, להקשיב לך. מרגע שתוגש תלונה, שמו יפורסם. מרגע שיפורסם שמו, נשים נוספות תתלוננה. בשובך מגלותך, תאירי לאחרות את הדרך. אנא."
  • יופי תירוש – כתבה על כך, שמדובר באדם מאושיות התרבות הישראלית, שמשמיע קול נוקב ומעשיר בסוגות כתיבה שונות ובבמות מגוונות. "בשל כך, הוא עטוף ברחמים מצד חוגיו, שיודעים וסולחים".
  • עידן לנדו – בישר שהקורבנות מתחילות לדבר.
  • אורית קמיר – החכימה את הבלוגוספרה עם רשמיה על ההתגברות על הבושה שבתקיפה המינית ואופן החשיפה הראוי.
  • ארנה קזין – כתבה על הקץ לשתיקת הנאנסות ותיארה את השתלשלות הדיונים בבלוגוספרה.
  • ארץ האמורי – כתב ב-תשכחו מהריבון ותתחילו לדבר, שחשוב שהמאשימות תעמודנה מאחורי דבריהן, כפי שעשתה אשכר אלדן כהן, או אורטל בן דיין, שפרסמה בבלוג "העוקץ" האשמות דומות נגד מרצה בכיר לסוציולוגיה (א’ מהחוג לסוציולוגיה).
  • מתי שמואלוף הביע תמיכה באשכר וסיפר, ש"לפני כשנה היא סיפרה לי על האונס וידעתי על הדברים שקורים סביבי גם מעדויות על הטרדה מאחרות".
  • ב-12 לפברואר, עדכנה נעמה כרמי בבלוג שלה, כי "רשימתה של אשכר והתגובות הנרחבות שעוררה ברשת, נתנו כוח לנפגעות אחרות והביאו לתוצאות: פניות של נשים נוספות שיש בידינו."
  • ב-15 בפברואר, 12 יום אחרי הגילוי הראשוני של אשכר, פרסם ערוץ 10, לראשונה, את שמו של הסופר: יצחק לאור. באייטם, בחדשות10, הסיפור כולו (העדויות החדשות בדבר ההטרדות המיניות) הוצג כ"תחקיר המקור". לא מצאתי שום אזכור לכך, שהתחקיר וההתעסקות בסיפור נובע מהגילוי ומהעיסוק האינטרנטי, ולמעשה, מהדיונים הנסערים בבלוגספירה.

יש לתת את הקרדיט המלא לאשכר והבלוג "העוקץ". לפי מיטב הבנתי והשכל הישר, בזכות הצעד שלהם ובזכות שאר הכותבים בבלוגוספרה, החלו תחקירני "המקור" לעסוק בנושא ולאסוף עדויות מנשים. לטענת נסלי ברדה, מדובר בלפחות 4 נשים, שכבר מסכימות לחשוף את סיפורן האישי.

זו, לטעמי, דוגמה חיה להתפתחות של סיפור מרעיש, שנובע מהבלוגוספרה (על שלל יתרונותיה) ומגיע אל המדיה המסורתית, המיינסטרימית, שעליה, למעשה, "נכפה" שלא להתעלם יותר מהמקרה הבעייתי (מכך שישנן האשמות, לכאורה, כנגד יצחק לאור).

ראוי לעצור ולחשוב, מדוע סיפור ההטרדות (לכאורה) של המשורר מהשמאל נשמר בסוד, על אף שרבים מהמעגל סביבו הם בעלי נגישות לתקשורת או עובדים בתקשורת, ומדוע פריצת המידע נוצרה בבלוגוספרה ולא במקום אחר. ההסברים יכולים להיות, שעיתונאים נתונים ללחצים רבים, שאינם קיימים בבלוגוספרה, ושהבלוגוספרה מאפשרת דמוקרטיזציה של פרסום התבטאויות באופן שעוקף את רוב המחסומים, ומתיר פרסום סקופים במהירות רבה ועם כל הפרטים העסיסיים. כמעט תמיד, פוסט בבלוג (שאינו מכוון לרצות קהל, הכולל עורכים, מוציאים לאור, מפרסמים ועוד) ייחשב לאישי, אמיתי וכן.

אפשר להזכיר, ששני חוקרים מארה"ב (Drezner, Farrel, 2004), מצאו, כי המבנה המקושר של הבלוגוספרה, מקל על נושאים וטיעונים מעניינים למצוא את דרכם לאתרי מפתח ולעיתונאים המסורתיים. לדעתי, כך היה במקרה דנן. העובדה, כי ולווט אנדרגראונד, בלוגרית בולטת, שאותה קוראים רבים מאנשי התקשורת בארץ, כתבה על הפוסט של אשכר (תחת הכותרת "בלוגלנד"), יכלה לתרום למעבר מעיסוק בבלוגים לעיסוק במדיה אחרים.

הסיטואציה הזו מתאימה גם לממצאיה של לביא-דינור (2007), כי מרבית העיתונאים הישראלים קוראים בלוגים ואף נעזרים בהם בעבודתם לאיתור ידיעות חדשותיות. ניתן לומר גם, שהמקרה "מתכתב" עם טענתם של Tumber ו-Waisbord (2004), ש"כתוצאה מחופשיות חסרת ההגבלות של המדיה החדשה, נפתחו ‘שערי הסף’ לרמיזות, רכילות, שמועות ואספקטים שערורייתיים אחרים, שלא היו עוברים ‘את הסף’ בעידן העיתונות הישנה, וכי המדיה החדשה נותנת הרבה יותר הזדמנויות לפריצת סקנדלים".

אצפה הערב בתוכנית "המקור" ואני מקווה שיינתן בה הקרדיט המגיע לאשכר, לבלוג "העוקץ" ולבלוגרים/בלוגריות שהוזכרו לעיל, כי הם אלו שהתעסקו בסיפור תוך לינקוק מסיבי לפוסטים של חבריהם, והם אלו שעודדו, באופן עקבי, להפסקת השתיקה.

* נירית וייס לומדת לקראת דוקטורט באוניברסיטת חיפה – החוג לתקשורת. נירית מתעניינת רבות בהיבטים של השפעת הבלוגוספרה על התקשורת המסורתית.

>

"הרשת מתחילה לחשוב", כנס איגוד האינטרנט. הנחה לקוראי חורימבה בטלפון 03-9727406. קוד הנחה 875900

תגיות: , ,


מאת: נירית וייס

נירית וייס – בלימודים לקראת דוקטורט באוניברסיטת חיפה- החוג לתקשורת. מתעניינת רבות בהיבטים של השפעת הבלוגוספרה על התקשורת המסורתית.

  1. פוסט מצויין וסקירה מעולה של הנושא.

  2. פוסט מרתק, כתוב היטב!
    ואם כבר… אז הלוואי והוא ידחוף את האנס לכאורה אל העונש שמגיע לו.

  3. נכון ולא נכון. אני בהחלט סבורה שתקשורת הממסדית לא נותנת קרדיט לאינטרנט.

    במקרה הזה. שמו של לאור מעולם לא צויין בשום מקום באינטרנט. כולם הסו מלהזכיר ומחקו תגובות המזכירות את שמו. איש לא טרח לדבר עם הנפגעות לערוך תחקיר שבסופו יכול היה לומר בפה מלא את נגד יצחק לאור יש תלונות לכאורה על הטרדה מינית. יש סיבה מבוססות מעוגנת בתמלילי שיחה לפרסם את השם

    זו תעודת עניות לעיתונאיי הרשת שלא מסוגלים להקים את עצמם מהספה ולהרים כתבה כמו שכתבה אמורה להיות

    ולכן לא מדובר במקרה בו לא צויין קרדיט, רק אייטם בשל שנפל לחיקם ולכושר השכנוע של של אנשי המקור

    מרוב שכולם ידעו אולי עדיף כבר ללאור שייצא החוצה הסיפור לזכות או לגנאי

  4. עוד הוכחה למהפכת המדייה החברתית, שחושפת את החומר האפל ואת החורים השחורים של מדעי החברה: פוליטיקה, סוציולוגייה, לימודי מגדר, תקשורת וכו’. ההמון חכם מהגאון, הדגיגים חזקים מהמנהיגים, והתגים יעילים יותר מהמותגים. פרשת לאור היא רק קצה הקרחון של קץ הגאון ועליית ההמון. עוד הרבה “גאונים” ו”מנהיגים” ו”מותגים” נושאים מאחוריהם קופות שרצים. אני מכיר הרבה “גאונים” עם קופות שרצים מאחוריהם אבל אני פוחד לגלות

  5. כל הכבוד כל הסקירה המצויינת.

  6. I disagree with the spirit of this blog. It only highlights the crowd nature of the blogosphere.

    This is by far too much congratulatory self serving note that celebrates the wisdom of the blogosphere. I see things very differently. I see the Blogosphere as a whole–not necessarily individual blogs–as the voice of the crowd. The blogosphere has been in this case a vehicle to run rumors amok, a way to circulate one personal and powerful memory into a full industry of rumors.

    The reason why the tale was kept in the blogs for that long is because it was a wave of rumors aimed at a (semi) local cultural icon, with very thin factual basis (to be reminded, most rumors do have some factual basis). Mainstream press, for many reasons (including legal, e.g., concern over libel) is more cautious and responsible about naming name. And this is RIGHTLY SO. … See More

    As a someone who read closely Eldan-Cohen’s blog posting, what she herself referred as her memory of LIGHT rape, I was in great loss about the meaning of her twenty years old memory. While it was evident that the memory was derived from a situation that left a lasting, even traumatic, scar on her, it was very unclear, from what SHE SAID, that her trauma was even remotely close to a crime (in particular, in the eye of the law THEN).

    It is one thing for people (men) to be behave like Schmocks–and it happens all the time–but it is another thing to commit a crime. I happen to believe that when people behave like Schmocks, men and women and not only on sexual related issues but on all human stuff, it belongs to realm of morality and personal behavior not to the realm of crime and punishment.

    Since the guy in question is a local controversial figure anyway, it only reenforces the element of the ugly lynching that prevails in the blogosphere.

    For me, the whole affair only confirms the unbearable lightness of the blogosphere: it is sensational, uncareful, trendy, and gossip-like. It has almost no system of checks and balances. Thanks’ god that we still have l something like a main street media, with its own (imperfect) system of checks and balances.

  7. לאחת שעוקבת – אם היית עוקבת באמת היית יודעת ששמו פורסם בהקשר אחר כדי שכולם ידעו שמדובר בו.

    http://www.notes.co.il/ben-hateva/64885.asp

    לכותבת הפוסט הזה – טעית בגדול. אשכר התראיינה לכתבה.

  8. פשוט מדהים
    מחכה להמשך…..

  9. פוסט מצויין, וחשוב!

  10. הסקירה באמת מרתקת. תודה.
    יש קושי מול תקיפות מיניות מצד גברים עדינים, הומניסטים. הרבה פעמים קודמת להן מערכת יחסים תלותית ובעייתית. אנחנו כבר יודעים שרוב מקרי האלימות המינית רחוקים מהאונס הקלאסי, רק לא מצאנו שיטות טובות מספיק להתמודד.

  11. ובל נשכח את הפוסט עוקף הדיבה האלמותי הנ”ל
    http://www.notes.co.il/ben-hateva/65049.asp

  12. אחלה סקירה. מזכירה קצת את הפוסט שפרסמתי יממה קודם לכן. מוטב מאוחר:)

  13. הסיפור נשמר בסוד במשך עשרים שנה בגלל שבשמאל נהוג לצופף את השורות ולהגן על “אנשי שלומנו”. כל עוד אתה פועל למען המטרה הכללית, מותר לך להיות חרא של בנאדם. תכלס, מה זה אונס בין חברים?

  14. אורלי בראון, הילה, בן, המעריץ האלמוני, רן, תמי – תודה!

    אשר עידן- אף אחד לא יכול להכריח אותך לחשוף “קופות שרצים” של “גאונים”, אבל בטח תסכים איתי, שהרשת היא מקום טוב להתחיל בו..

    אחת שעוקבת ואבנר כהן – אני מסכימה אתכם לגמרי, שמערכת האיזונים והבלמים של התקשורת הממסדית, הלחצים המופעלים עליה, כגון הפחד מתביעות דיבה והוצאת לשון הרע, הם דברים מעולים ונחוצים בימינו. אני גם מברכת על עבודת האיסוף הנפלאה של אנשי “המקור”. רק רציתי לשים זרקור על העובדה, שכל הכתבה בתוכנית לא הייתה מתאפשרת, מלכתחילה, לולא פרץ הדיונים בבלוגוספרה. אז נכון שהם העלו השערות ושמועות, דיברו ברמיזות, אבל הם השיגו את התוצאה של כתבה בערוץ 10 ושאדון לאור ופרקליטיו נאלצים לתת הסברים.

    אחד שעוקב- לא חשבתי שיכולה להתקיים כתבה בלי אשכר.. היה לי ברור שהיא תיטול חלק, בעיקר אחרי שחשפה עצמה באופן מלא, רק חיכיתי לראות אם תהיה התייחסות מצד נסלי ברדה למקום ממנו פרץ הסיפור, כלומר- לכך שהפוסט של אשכר בבלוג הוביל לדיונים נוספים בבלוגוספרה ומשם אל תחקירני התוכנית… היא אמרה זאת באופן חלקי, כן ציינה שהסיפור צץ לראשונה באינטרנט.

    אבי לן- עכשיו ראיתי מה הכנת.. ואני שמחה שהגעת לאותה מסקנה. מה שנותר לי לומר זה המשפט שרץ לי לאורך הקריאה ואחריה: “Great Minds Think Alike” ‼

    לעיון נוסף בנושא, אני ממליצה לכם לקרוא את הסקירה של ולווט מאתמול בערב
    http://blog.orange.co.il/velvetunderground/?p=6644
    ומהיום בבוקר
    http://blog.orange.co.il/velvetunderground/?p=6638

    ולנוחיות כולכם: הנה הלינק לכתבה ששודרה בערוץ 10:
    http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=700291

  15. אבי, זה לא עניין שמאלני כי אם חברתי. כשאפשר פחות או יותר להזדהות עם התוקף, יש קבלה של המעשים שלו, מתייחסים להטרדות כאל התנהגות שכולנו היינו רוצים לאפשר לעצמנו ורק האמיץ/משוגע מרשה לעצמו (לא זיהיתי את הדובר אצל קרן נויבך הבוקר שהקביל את התופעה לדודו טופז. היו גם טוקבקים דומים בעניין גואל רצון).
    וזה קשה שבעתיים במקרים שהם תחומים אפורים, כאלה שלפני חוק ההטרדה המינית היו חוקיים וכאלה שגם היום נמצאים בתפר.

  16. אבנר, היטבת לתאר את סכנות הבלוגוספירה ואני מסכימה עם דבריך במלואם. הפרשייה מעסיקה אותי, אני מסתובבת בין אנשים שמכירים היטב את לאור ולאורך השנים גיבשתי דעה שלילית למדי על אישיותו. לכן גם היה לי ברור שרבים מן הדברים שנכתבו ברשת ואחר כך הוצגו בערוץ 10 הם נכונים, אף שאינם בתחום העברייני אלא המוסרי, כפי שכתבת. ובכל זאת חשתי אי נוחות רבה מול הפוסטים והטוקבקים והרמיזות שהבשילו לבסוף לכלל כתבה. ההמון הסתער וערבב לתבשיל מהביל אחד את העדויות העקביות על פה מלוכלך יחד עם טענות על הטרדה ואונס, טענות שמעלות לא מעט שאלות על משמעותן ועל ערכן ועל יכולתן לבסס אשמה. והערבוב יצר את האפקט הרצוי: הנה תפסנו אנס ש”כולם” חיפו עליו. הנה הוצאנו את האמת לאור. לא ראיתי מספיק התייחסות ביקורתית כלפי המסקנה הגורפת הזו, לא ראיתי ניסיון להציג עמדה מורכבת יותר, אחראית יותר. ערוץ 10 צעד בעקבות ההמון המשתלח ולא חידד את ההבחנה בין לא-יאה לפלילי, או בין חוויה אישית להתנהגות עבריינית. אכן, הבלוגוספירה משפיעה על העיתונות הממוסדת, זה בלתי נמנע ויש בזה צדדים חיוביים, אבל אני מקווה שהעיתונות לא תאבד בדרך את ההבדל המהותי שצריך להישמר בינה לבין דיווחי הרשת.

Performance Optimization WordPress Plugins by W3 EDGE
Google Analytics Alternative