לעשות undo לחיים: מדיה שמשכתבת את עברה לדעת

בתקופתי ב-ynet, הן כעורך ערוץ המחשבים והן כמנהל הפיתוח באתר, קיבלתי לא פעם פניות של גולשים שביקשו להסיר תכנים שכתבו בעבר. לא מדובר בדיבה או עניינים משפטיים באשר הם אלא בקשות. למשל, אדם פירסם דבר שטות בטוקבק כשהיה בן 18. כעת, לאחר צבא, הוא מתכונן לפלס את דרכו בשוק העבודה כאשר מתברר לו שאותה תוצאה מביכה מדורגת מאוד גבוה בחיפוש שמו האמיתי בגוגל. לא נעים. לרוב בקשות כאלה נענות בחיוב, שכן לא סביר שכל מה שתכתבו ברשת ייזקף נגדכם לנצח.

מצב “פרסום” מקפיא את הפרסום רק בדפוס. במדיה דיגיטלית גם מה שפורסם עשוי להשתנות וסביר להניח שהשליטה על כל מה שפורסם תעבור לידי המפרסמים, קרי, היוזר. גוגל מאפשרת למשתמשי Gmail להתחרט על משלוח מיילים למשך כמה שניות ולעשות למשלוח undo. חלק מאתרי תוכן הוסיפו בשנים האחרונות אפשרות לשנות תוכן תגובה שנשלחה למשך כמה דקות לאחר המשלוח. אך למה להגביל בזמן? למה לא לאפשר לאנשים לשנות כל תוכן שכתבו אי פעם? היכולת הכה בסיסית ctrl+z הולכת ומשתלטת גם על התחום הציבורי. הטקסט יכול להפוך חי, משתנה תמיד. האם מה שכתבנו לפני שנים יכול גם להשתנות על פי הנסיבות והאם זה טוב או רע?

בתחילה היה האימייל, מטאפורה מושלמת למכתב. אתם שולחים הודעה והצד השני מקבל אותה בחלוף שניות. המסר עבד עיבוד של המוען לפני שליחתו לנמען. ואז הופיעו כלי ה-IM והוסיפו אלמנט של Real Time לתקשורת. רובם הוסיפו חיווי של כתיבה עבור הצד השני אך הם שמרו על האבחנה בין מסר שנכתב למסר שנשלח. ברגע ששלחתם אותו המסר יצא משליטתכם. למרבה השעשוע, גם כלים אלה התאפיינו במטאפורות שכולן התרפקות על העולם הישן: צלילי הקלדה של מכונת כתיבה ולעתים הוסיפו צליל להעברת שורה. כאשר בתי הקטנה שאלה אותי לאחרונה מהם הצלילים האלה, הבנתי עד כמה הטכנולוגיה הדיגיטלית עדיין מתייחסת לעולם האנלוגי ומשתנה בהדרגה כדי להפוך למהות דיגיטלית טהורה יותר. 

העפרון של סקייפ נראה לי מיושן מאוד כאשר הסתכלתי עליו לאחרונה. העפרון הזה מדמה תנועות של כתיבה בצ’ט של סקייפ כאשר הצד השני עסוק בכתיבת הודעה. בעבר היה בכך כדי לעורר סקרנות. היום זה פשוט לא מספיק – אתה מצפה לראות מה הצד השני כותב כאן ועכשיו.

Google Wave הלך צעד אחד קדימה כאשר הסיר את המחיצה בין הכתיבה לפרסום. מילותיכם נחשפות בזמן אמת בפני הצד השני החל מהאות הראשונה המוקלדת, אלא אם כן בחרתם לעבור למצב פרטי. חשיפת רעיונות בשלב עיבוד כזה מורגשת היטב אצל הכותב וגורמת לו לשנות את התנהגותו. זו היא מגמה מוכוונת שיחה על חשבון חלק מהמקום שהוקדש בעבר לביטוי אישי.

Google Buzz שומר על עקרון דומה: לא תוכלו לראות את הטקסט שהצד השני כותב בזמן אמת, אך תוכלו לערוך מחדש הודעות שפירסמתם ללא הגבלת זמן. מה עשויה להיות התוצאה? הקריקטורה הבאה מדגימה היטב. אגב, יאהו הפעילה רשת חברתית כושלת בשם Mash, שאפשרה הרבה יותר – היוזרים יכלו לערוך מחדש תכנים שחבריהם פירסמו. הוויקי השתלט על הכל. אם הוויקי משתלט על הקול, על הנרטיב, הרי שהההיסטוריה הופכת לדבר אחר, הווה שמשכתב את העבר לפיו. אם לחדד את הנקודה, כרגע נראה שלא יוותר תיעוד של הדברים כפי שהיו ברגע הפרסום.

האם זה רע? לא בהכרח. מידע ישן “נרקב” ברשת. המון עדכונים שעשויים להיות רלוונטיים לא יופיעו בפני יוזרים שנחשפים לתכנים ישנים. לעתים הם כלל לא מודעים לכך שמדובר בתוכן ישן, אם לא מוצג תאריך. תארו לעצמכם רשת שמתעדכנת כל הזמן, לא רק בעדכונים חדשים אלא גם עדכונים של מסמכים ישנים בקישורים חדשים ותיקונים שנודעו מאז הפרסום הראשוני. כך הכל ממשיך להיות עדכני. מלבד זאת, מה עושה עוד את רגע הפרסום לרגע הקובע?

התפתחות פוסט-מודרנית מסוכנת או מגמה חיובית? האם מינוי זמן האמת לשר ההיסטוריה יעשה לה טוב? ולנו? מה אתם חושבים?

>

"הרשת מתחילה לחשוב", כנס איגוד האינטרנט. הנחה לקוראי חורימבה בטלפון 03-9727406. קוד הנחה 875900

תגיות: זמן אמת, שיווק ומדיה, שימור, תיעוד