עקבו אחרי חורימבה

Twitter RSS חורים גם באייפון

עדכונים במייל

פוסטים אחרונים מהבלוג

חברים ממליצים

ויראלי

default icon

הפוליגרף כבר לא מבדיל בין אמת לשקר

אהבתם את הפוסט?

השערוריה שעוררה התוכנית “הפוליגרף” נגועה בהתחסדות וארכי-שמרנות. אנשים הרי השפילו עצמם והושפלו עד עפר במעגל הקטן של דן שילון ובאולפנו של מלך הבידור, דודו טופז, עוד בשנות ה-90′. השימוש בפוליגרף אף לא מקורי והופיע בשעשועון המשעשע של קיציס ופרידמן, “החטא ועונשו“, כבר ב-2002.

אז מניין הקביעה שמדובר ב”שפל המדרגה” או בבעיה מוסרית? דווקא ב”פוליגרף” המשתתפים יודעים בדיוק לשם מה הם באים. המבוכה, אם ישנה, כולה של הצופים, שכלל לא מודעים לכך שהשאלות והתשובות נרקחו עבורם מראש.

המציצנות היא התמה המרכזית ב”פוליגרף”, כמו גם בתוכניות הריאליטי, אך כידוע לכל צופה מיומן, אין שום מציאות ב”ריאליטי”. הצופים ניזונים מהאשליה שנינט, משה, מרינה ו-<הכניסו את כוכב הריאליטי החביב עליכם כאן> הם אנשים אמיתיים עם רגשות והכל, בשעה שהם זומבים שמוחם רוקן על ידי מפיקים וכל תנועה, תמונה ומימרה שלהם נשלטת על ידי אחרים. אם בעבר הטלוויזיה הייתה טלוויזיה והחיים היו כאן, החטא האמיתי של תוכניות המציאות לסוגיהן הוא בכן שהן חורגות מגבולות המסך ומשתלטות על המציאות.

אם המציאות היא טלוויזיה, הכל אמיתי ולא-אמיתי, בדיוק כמו ב”המופע של טרומן” המצויין. אמיר חצרוני, המגן על “הפוליגרף” בטור ב-ynet, מסגיר את הבלבול שכבר נוצר כאשר הוא משווה בין משתתפי התוכנית לבין קלודיוס, דודו של המלט – דמות בדיונית כידוע. לכן, זיוה שטרנהל די מדייקת בחלק ממאמרה “האמת מאחורי הפוליגרף“.

שטרנהל מצטטת את רם לנדס, עיתונאי בעברו והיום מפיק טלנבולת החדשות “חשופים”, שאמר בראיון ב”ידיעות אחרונות”, שאין הבדל בין חדשות לטלנובלה כי “זה בידור וזה בידור”. ובאמת, אם הטלוויזיה החדשה מוכרת לנו את האשליה שהחיים הם בידור, למה שלא נחשוב שחדשות זה בידור? נשמע הגיוני.

ד”ר הגר להב, ראש מסלול עיתונות במכללת ספיר, כותבת בגיליון האחרון של כתב העת “ארץ אחרת”, כי במצב הפוסט-מודרני אין עוד מקום לעיתונות אמינה המנסה להציג “אמת אובייקטיווית אוניוורסלית”, ואילו לנדס טען נחרצות בראיון, שהאמת היא מהות חמקמקת התלויה בזווית הראייה של המתבונן, ולכן לכתבים ופרשנים אסור להתיימר לדעת מה נכון ומה לא נכון. באווירה של “ריבוי נרטיבים” ומציאות פוסט-מודרנית, מה הפלא שימי גליק כותב שבלוגר, אפילו אם הוא עיתונאי, זכאי לנקוט בנרטיב משלו. כך גם נוצרה מציאות בה טקראנץ’, אתר חדשות הטכנולוגיה החשוב ביותר היום, מספק גם שירותי ייעוץ ויש לו אינטרסים בחלק מהחברות המסוקרות.

האמת היא שריבוי נרטיבים הן מילים מכובסות להסתרת האמת בשל אינטרסים סמויים. עכשיו גם טוענים שהאמת היא היילי אובר רייטד. אפילו תוכנית פוסט מודרנית כמו “הפוליגרף” חיה על זמן שאול כי היא שואבת מההנחה שאין שום משמעות להבדלים בין אמת לשקר. אם זה מענג את הצופה, הכל עובר. העיתונות במצב קשה וכולם רוצים לעבוד בטלנובולות. אולי זה נאיבי מצדי, אך לי נדמה שהאמת תמיד תישאר מצרך מבוקש ולפיכך מי שימכור אותה ירוויח.

דרך אגב, מעניין שבאתר “הפוליגרף”, המילה שקר מופיעה במרכאות בעוד האמת חסרת מרכאות. >

"הרשת מתחילה לחשוב", כנס איגוד האינטרנט. הנחה לקוראי חורימבה בטלפון 03-9727406. קוד הנחה 875900

תגיות: ,


מאת: גל מור

גל מור הוא הכותב הראשי והבעלים של "חורים ברשת". במקביל, גל מייעץ בתחום אסטרטגיות אינטרנט, מאפיין ממשקים ושירותים וכותב טורים בכלי תקשורת מובילים.

  1. אני מסכים למדי. רם לנדס והגר להב טועים בכך שהם חושבים שבגלל שאין אמת שאינה מובנית, אז אי א-אפשר לשפוט טקסטים לפי האינטרסים והאידיאולוגיה שהם משרתים.

    דווקא בגלל שאין אמת, חשוב לדעת אילו אינטרסים ואידיאולוגיה מקדם כל טקסט (חדשות, בלוג או טלנובלה), כי לאינטרסים ואידיאולוגיות שונות יש השפעה שונה על הצרכנים (החברה שלנו).

    אם מישהו מייצר טקסט שגורם לצופיו לחשוב פחות, להיות לאומנים יותר, ובאופן כללי לנהוג בצורה שלא תשרת אותם בטווח הארוך (קפיטליזם, מיליטריזם, הבל היופי, ועוד ועוד), אז ההשפעה שלו עליהם היא שלילית. אם הוא עושה את ביודעין, כמו רם לנדס, אז הוא אדם לא מוסרי. זה האתגר של עורכים, כתבים, כותבים ושאר יוצרים, ועל-כך אנחנו צריכים לשפוט אותם. לכן, אפילו עשיית טלנובלה יכולה להיות מוסרית יותר (למשל, קידום סובלנות להומוסקסואלים) ופחות (למשל, סגידה ליופי וזלזול בתבונה).

    הנסיון להיות אובייקטיבי ולהביא עובדות בלי לנפח אותן ובלי לסלף אותן הוא פעולה מוסרית משום שהיא עוזרת לצרכני התקשורת לנסות להבין את המציאות שסביבם. ישנם נתונים כמו איזה מסלול סלולר הוא יותר זול, מי הם השאול מופז וציפי לבני האלו, שהאזרחים ירוויחו אם יידעו אותם. זו צריכה להיות עבודתו של הכתב.

    הידיעה שהכתב תמיד שטוף באידיאולוגיה שהובנתה בו לא נותנת לו רשות לוותר על הנסיון להיות אובייקטיבי. נהפוך הוא, היא נותנת לו כלים לנסות לאתגר את הדרך שבה הוא תופס ומשדר את המציאות, ולהציע לצרכנים שלו שירות טוב ומוסרי יותר.

  2. ביקורת שכתובה בצורה עלובה ללא מחשבה.
    כל מיני שטויות שכתבת על הדרך…. שאף אחד לא אמר שזה לא אמור להיות ככה.

    זה התיכנון!.. זו טלויזיה.. תתמודד.

  3. אני לא מקבל את ההנחה שלך ש’עשו את זה קודם, אז זה בסדר’.
    עשו את זה בערך, עם תירוצים, העמידו פנים שזה משהו אחר, או במילים אחרות – התביישו. בפוליגרף עושים את זה בלי להתבייש בכלל. זה יוצר הבדל איכותי.

  4. בדומה לניל פוסטמן שביקר את הטלויזיה והשפעתה על התרבות (האמריקאית). ראה בידור עד מוות. http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%91%D7%99%D7%93%D7%95%D7%A8_%D7%A2%D7%93_%D7%9E%D7%95%D7%95%D7%AA

  5. דרומי, כלומר, הצביעות יוצרת הבדל איכותי.

  6. היתה לי תגובה ארוכה כשל יוסי, אם כי מנוסחת פחות טוב משמעותית משלו. ועל כן היא נעשתה מיותרת.

    אומר רק את זה. כדאי לך להשמיט את שתי הפסקאות הראשונות.

  7. טל, אתה חופשי להשמיט כל מה שתרצה.

  8. עם מרבית הדברים שאתה כותב אני מסכים, אבל מכאן ועד האשמה בהתחסדות, המרחק גדול.

    אנשים אינם רציונלים. החלק הקשה יותר בסיפור, הוא להכיר בכך שגם אתה אינך רציונלי.

    כל עוד אנשים מציגים את הדברים דרך הפילטרים שלהם, אז לפחות עוד יש כלים למי שמעוניין לחפש את האמת, לבנות את הפאזל, מתוך כך שאם הוא יצליח להיות רציונלי, הוא בסך הכל יתקרב לאמת, גם אם פה ושם יתרחק ממנה. אבל ברגע שאנשים ויתרו במודע על האמת, והכל עבודה צינית של אנשי יחצנות ושיווק, הכל אשליה שאינה מתיימרת להיות אשליה, אין לך כבר כלים ואתה הופך להיות ציני. לא כולם צינים. אתה, גל, מאמין, או יודע, שהפוליגרף כולו מבויים. אני מאמין שהוא מבויים אבל לא באמת יודע. רבים מאמינים שהוא לא מבויים. על חלק מתוכניות הריאליטי כבר יש הוכחות שעד לרמה מסויימת הן מבויימות. האם הכל מבויים? אני מאמין שכמעט הכל. המציאות הפכה אותי לציני. המציאות הזאת לא הובלה ע”י הטבע האנושי של האדם הממוצע. היא הובלה ע”י הטבע האנושי של אנשי יחצנות ושיווק.

    לפני הרבה שנים, כאשר הסרט ג’ינג’ר ופרד של פליני יצא לאקרנים, הוא הציג מציאות הזויה של טלויזיה. היום, זה כבר לא נראה הזוי. משהו השתנה. אנשי השיווק והיחצנות הפכו אותנו לציניים. אנחנו יודעים שאיננו יודעים את האמת כי כולם עובדים עלינו. אז גורם מסויים טוען שהאוצר הבטיח לו תקציב של 2X, ונתן לו רק X. האוצר לעומת זאת טוען שהוא הבטיח רק X וכבר נתן 1.5X. מי אומר אמת ומי משקר. מרבית האנשים יגידו שבטח האמת נמצאת איפשהו באמצע. אני לא יודע לגבי האוצר, אבל לגבי הגורם השני, האשמה לא מבוססת על שום מידע. רק על סמך ההנחה הג’נרית שבטח שכולם משקרים. כבר אף אחד לא יכול להינות מהספק. כולם בחזקת שקרנים. אם עוד לא הגענו לגמרי לשם, אנחנו כבר לא רחוקים.

    יש תהליך של התרחקות מהכנות. אף פעם לא הצטיין הטבע האנושי ביושר מוחלט. אבל יש כאן תהליך מסוכן שגורם לנו להפוך ליותר ויותר ציניים כלפי כל דבר. הפוליגרף הוא אולי לא הסנונית הראשונה, אבל הוא עוד נדבך, ועוד אבן דרך.

    ודרך אגב, גם פוליגרף אמיתי אינו בהכרח מכשיר אמין.

  9. פינג: שקר כלשהו, אמת כלשהי

Performance Optimization WordPress Plugins by W3 EDGE
Google Analytics Alternative