הטלוויזיה החיה מתה

קראתי בעיתון ביקורת טלוויזיה על תוכנית לא מעניינת הפונה לקהל משועמם. נחיצות הביקורות האלה בזמנים בהם מדורת השבת התפזרה לאלפי להבות קטנות היא עניין לשיחה נפרדת. ואני חשבתי על קהל הצופים של הרגעים המתים, פחות או יותר 90 אחוזים מזמן השידור ביממה. זה הזנב הארוך של הטלוויזיה, אך להבדיל מהזנב הארוך האינטרנטי, חלקיקי הרייטינג של השעות הארוכות האלה נרשמים על גבו של קהל שבוי ומנומנם.

בעבר היו מתקשרות אלי מפיקות חביבות של תוכניות בוקר ומזמינות אותי לבוא לאולפן ולדבר על השערוריה החדשה לה אחראי ה”אינטר-נט”. אני הייתי מסרב בנימוס. מלבד אמונתי שיש שעות שלא חוקי להקיץ בהן, הניסיון העגום שלי בטלוויזיה מראה שבלתי משתלם בעליל לבזבז שעות רק כדי להצטופף ליד אסטרולוג חייכן ווטרינר עגמומי ולומר כמה מילים שאיש לא יקשיב להן באמת.

מפליא לגלות עד כמה הטלוויזיה עדיין משמשת רעש רקע לפס הקול של החיים. יש אנשים שלא יכולים לסבול את השקט והטלוויזיה משמשת להם שמרטף ומפיג בדידות. שותף מבוגר עמו חלקתי דירה לפני שנים היה מסוגל להירדם רק כאשר הטלוויזיה פועלת בקולי קולות. אך ההתניה שעמום>שלטוט>נמנום מאפיינת דור או שניים שגדל במאה ה-20 ואינה חלק מסדרי עולם.

השעות הנידחות של הטלוויזיה קיימות רק משום שעלות הפקתן/רכישתן ושידורן מוצדקת מבחינה כלכלית. בעוד קהל הצופים שלהן יתבגר וקהל צעיר לא יצטרף, לא תהיה עוד הצדקה להן והטלוויזיה החיה (זו שמשודרת עכשיו, להבדיל משידורים ישירים) תלך ותעלם כמו בימים ההם, שסיגנל איכות השידור הופיע במשך רוב היממה.

הטלוויזיה החיה לא תינצל אף לא בגבולות הפריים טיים. בבית הורי בחיפה בשנות ה-80 אפפה קדושה את השעה 21:00. כל בני הבית התיישבו בסלון וצפו בדממה בשקופית השעון של רוממה מתקתק “טאם-טאם-טאם-טאם”. אלה היו הזמנים. כאשר הזמן היה קולקטיבי, שעה הייתה שעה עבור כולם. בזמנים של Timeshifting וטלוויזיה אישי, גם הפריים טיים הולך ואוזל.

מה יישאר מהטלוויזיה החיה בעידן שכולו VOD? בעיקר שידורים ישירים של אירועים שקורים עכשיו, התפטרות של ראש ממשלה, משחקי כדורגל והופעות חיות. כל מה שהוא תלוי זמן. שום דבר אחר לא יינצל, כולל חדשות השעה שמונה או תשע שנדמה לי שלא צפיתי באף מהדורה שלהן כבר שנים. >

תגיות: טלוויזיה