עקבו אחרי חורימבה
עדכונים במייל
פוסטים אחרונים מהבלוג
מצחיק: 20 תמונות אילוסטרציה היסטריות במיוחד
חתולים שמדברים אנגלית: חתולונובלה כובשת את יוטיוב (וידאו)
אבן נייר ומספרים: הגירסה למבוגרים בלבד
הפקת אופנה ששמה את הנשים מלפנים או מאחור? (תמונות)חברים ממליצים
ויראלי
לכאורה זה לא נורא
מאת גל מור פורסם ב- 28.7.2008 בשעה 1:40
לכאורה זה לא נורא אם עיתונאי יקח. עט ממותג שעולה גרושים, תיק פלסטיק מצחיק, כובע מצחיה זול. לא יקרה כלום אם ייטול מחברת. איש לא יוכל לטעון לשוחד, אפילו לא טובת הנאה. הרי אותו לא קונים בנזיד עדשים, גם אם יוגש באירוע ארוחת צהריים שיבשל שף מוכר. אז לקול הבליסה ישמע קצת על פעילות חברת היי טק כזו או אחרת. השמיים לא ייפלו.
ואם ייאמר כן להזמנה להצטרף לסוף שבוע חלומי במלון הספא המפנק עדיין יוכל לשמור על האינטגריטי שלו. כאשר ישב עם המנכ”ל בלובי המפואר ויקשקשו על צלחת סינטה צרובה בתחמיץ אסיאתי, הוא לא יוותר לו על כל השאלות הנוקבות. הוא הרי עיתונאי, לא יחצ”ן, וזוכה להערכה, על אף שספק אם המרואיין יודע את שמו.
כאשר יהיה אורח חברה בכנס חשוב בחו”ל, לא ישכח מאין בא ובשם מי הוא שם. הוא לא אשם בכך שהמערכת שלו לא מבינה שנסיעות לכנסים בחו”ל הן לא צ’ופר אלא חלק בלתי נפרד מהמקצוע. מזל שיש מי שמבין, והוא הרי יסנן את ההזמנות בקפידה וידע למי לסרב. הוא לא יסע לאירוע סתמי רק בשביל הנסיעה והכתבה שתיכתב תהיה ללא פניות.
המתנות הקטנות בחגים – הן באמת שטויות. מי ימיר את דתו בגלל בקבוק יין או שוקולד. אין ספק ששום דבר מכל אלה לא יתבטא בתוצר הסופי והכתבות יהיו נקיות לעילא ולא מוטות.
לכאורה, שום דבר מאלה אינם נוראים, והנה העיתונאי שלנו מוצא את עצמו עובר מפינוק לפינוק ומכיבוד לכיבוד, בלתי משוחד וישר להחריד. ובפעם הבאה כאשר יציעו לו שי סט רמקולים איכותיים הוא יקח ואם יסקור מוצר, נעליים או משקפיים, ישכח להחזיר. כולנו בני אדם. זה קורה. למה להיות כבדים אם אפשר לזרום כמצוות הימים הזורמים האלה, ורק הצחנה הקלה קצת מעיבה על הזרימה.
זרם הפינוקים מתחזק והנה העיתונאי שלנו הפך לאיש תוכן, ובינו לבין מי שהיה נפערה תהום. העיתונאי מחויב לערכים מקצועיים – מחויבות לאמת, בדיקת העובדות, הגינות, אמינות ושירות לציבור. איש התוכן מחויב לכל מה שמייצר הקלקות.
המערכות מתחזקות והעיתונאים נחלשים. אתם קוראים אותם אך המילים לא תמיד מילותיהם והקול אינו קולם. שום אסון לא יקרה אם הם יהיו תלויים וחלשים. הם יכולים להתכופף, להתגמש ולהתחשב באילוצים. ההמונים ממילא מבקשים בידור ושעשועים. לכאורה, זה לא נורא שחלק מהמערכות העיתונאיות והסמי-עיתונאיות מערבבות בין תכנים עיתונאיים לשיווקיים. הציבור ממילא מייחס מעט מאוד אמינות לעיתונות. ספק אם עניינים כאלה בכלל מטרידים אותו. לא, זה לא נורא. >
"הרשת מתחילה לחשוב", כנס איגוד האינטרנט. הנחה לקוראי חורימבה בטלפון 03-9727406. קוד הנחה 875900
מאת: גל מור
גל מור הוא הכותב הראשי והבעלים של "חורים ברשת". במקביל, גל מייעץ בתחום אסטרטגיות אינטרנט, מאפיין ממשקים ושירותים וכותב טורים בכלי תקשורת מובילים.
גם חיי העיתונאי קשים הם מן הסתם.
זהו כמובן לא המקצוע היחיד הגורם לבעליו להתלבט. ראש ממשלה למשל, לא צריך להתלבט. מן המוסכמות הוא שמגיע לו.
יש לי מעט השגות על הנחרצות של הדברים, למרות שהמקרה המדובר הוא באמת חריגה מכל נורמה עיתונאית אפשרית.
בכל מקרה, הטקסט של יובל דרור והציטוט שבתוכו הזכירו לי את הפוסט הזה שכתבתי על זילות מושג הגילוי הנאות.
אילו השגות? אלה דברים אמיתיים.
מאוד מעניין. נראה שמערכות עיתונים וחדשות מתרכזות בצימצום הוצאות ולא באיכות התכנית. מנהלים מקצועיים ומשקיעים פיננסים מפקסים את הארגון בתפוצה ורווחיות ולא בחשיפת האמת. התוצאה – היחצנים מקבלים גישה יותר ויותר ישירה לתכני העיתון והופכים לשותפים של הכתבים.
שבוע שעבר שמעתי שלוש ראיונות בתוכנית של רזי ברקאי: עם יועץ התקשורת של אולמרט, שני עיתונאים ועם יועץ התקשורת של טלנסקי. הרבה יותר זול לתת לדוברים לקשקש מאשר לבצע עבודה עיתונאית אמיתית. CNN הגיעו לשיא בתוכנית קרוספייר שבא הזמן חולק בין דוברים מימין ומשמאל. באחד מהראיונות המביכים בתולדות הטלויזיה, גו’ן סטיוארט חשף את שיתם ברבים והתוכנית ירדה – http://www.youtube.com/watch?v=aFQFB5YpDZE
לא כל כך אהבתי את איך שיובל דרור סובב את דבריו של דידי חנוך. יובל מציג את הדברים בתור “שמעו, שיחדו אותי ולכן אתם עומדים לקרוא טקסט משוחד” בעוד שחנוך ניסה להגיד “המכשיר של נוקיה מצויין ואני אוהב אותו, אבל אתם מוזמנים לחשוב שאני משוחד, כיוון שנוקיה שילמה על הכתבה הזאת”. גם הציטוט אצל דרור שונה מזה בוואלה (אצל דרור רשום “הגילוי הנאות הזה חשוב, כי זאת לא הולכת להיות ביקורת מאוזנת.” ובוואלה “הגילוי הנאות הזה חשוב, כי זאת הולכת להיות ביקורת חיובית מאד”) – למרות שבהחלט ייתכן שהטקסט בוואלה שונה בשלב כלשהו. לא שהוצגו פה נורמות עיתונאיות ראויות, אבל כדאי לשפוט את הטקסט כמו שהוא.
אכן תעודת עניות.
התואר “עיתונאי” הוא ללא ספק משהו שאפשר להתווכח עליו בנוגע להרבה אנשים בתעשיית ה”עיתונות”.
בעולם שבו “עיתונאים” מפרסמים קומוניקטים יחצניים כלשונם, בלי לבדוק עובדות (אפילו כאלה שאינן הגיוניות בעליל), ובעולם שבו מערכות תוכן מקצועיות מרשות לעצמן להיות מוצפות בתוכן שיווקי ולספק מעט מאוד סיקורים אובייקטיביים – אין ספק שהמסקנה שלך לגבי האמינות שמייחס הציבור לתכנים.
הבעיה היא ש”גילוי נאות” במקרים כמו אלה שאתה מדבר עליהם, הוא אוקסימורון. מפני שאין כאן דבר נאות. אין כאן ולו שמץ של אינטגריטי עיתונאי…
אבל הבעיה אינה מתחילה בכותב הקצה – היא מתחילה במערכת המפרסמת (וואלה או כל מערכת אחרת שבה קורים דברים כאלה לצורך העניין).
אם מערכות מסוג זה מרשות לכותביהן לקבל מתנות, מרשות להם “לשכוח” להחזיר מוצרי הדגמה ומעודדות “פינוקים” של כותביהן – הבעיה היא לא הכותבים.
מערכת רצינית, שעניינה הוא להציג דיווחים אוביקטיביים תדאג לתגמל את הכותבים שלה בעצמה ותחסוך מהם את הפיתוי המיותר שגורם להחפשת שמם הטוב רק בגלל עוד סינטה צרובה בתחמיץ אסייתי.
נ.ב
נניח ונוקיה לא היתה שולחת את הכתב האמור ללונדון, ונניח שהוא היה מקבל את המכשיר החדש בארץ להדגמה (ושוכח להחזיר אותו) – האם היה מתפרסם גילוי נאות בכתבה…? אני בספק רב. האם הכתבה היתה פחות משוחדת…? אני משוכנע שלא.
מקרים כאלה (שהינם רווחים ביותר) הינם זילות המילה “עיתונות” ולכן מובן מאליו מדוע הציבור (במיוחד ציבור הגולשים) מחפש תחליפים אמינים יותר בדמות בלוגים.
עכשיו נשאלת השאלה מה קורה כשהפינוקים המשחיטים מוצעים גם לבלוגרים מובילים, ובהיותם פועלים ללא מסגרת מערכת מעליהם – למי תופנה האצבע המאשימה…
ההשגות בקצרה:
נוקיה היא מקרה קיצוני, אבל אני מגיע מתחום אחר לגמרי.
אז נניח שנערך בישראל כנס אקדמי מדעי חשוב, ושהסיבה לעריכת הכנס בישראל היא תרומה משמעותית של מדענים ישראליים לקידום התחום בעולם. ונניח שמארגני הכנס רוצים לקבל קצת הד תקשורתי ולכן הם שולחים הזמנות להשתתפות בכנס לכל כתבי המדע של ערוצי התקשורת השונים. ההזמנות כוללות ויתור על דמי רישום לכנס (כמה מאות שקלים, לקהל לא מקצועי שממילא לא יוכל להפיק הרבה מרוב חלקי הכנס), בקבלת הפנים של הכנס מקבל כל משתתף ערכה עם שי צנוע מאוד (בכנסים ראוותניים ערכו יכול להגיע למאה שקלים בערך), ובמהלך הכנס זוכה העיתונאי לאכול כמה ארוחות בוקר וצהריים על חשבון המארגנים באתר הכנס (במקרה הטוב מדובר במלון עם אוכל מוצלח, במקרה הרע מדובר בארוחות של קפטריה אוניברסיטאית).
אני מסכים איתך שעדיף היה לו מערכות העיתונים היו מחליטות עצמאית לשלוח את הכתבים לכנס הזה, אבל אני עדיין לא חושב שהמצב שתיארתי מהווה חצייה של קווים אתיים. אני גם מסכים איתך שקיים מדרון חלקלק ושמסוכן להתחיל לפסוע בו, ועדיין הנחרצות של הדברים עוררה בי אי-נחת.
פינג: לא דואגת למדונה - TheMarker Cafe
יובל דרור מדבר הרבה על אתיקה עיתונאית, הנה לכם משימה תחקירנית, נסו לגלות למה הוא התפוטר בזמנו מהארץ.
לנמרוד: “וואלה” אכן שינו את הטקסט אחרי הפרסום ב”העין השביעית”. הטקסט המקורי הכיל גם הכיל את השורה שציטט יובל דרור.
דווקא…
אני בתחום יחסי הציבור כבר די הרבה שנים (משנת 92 בערך) ולמרות ש… דווקא בשנים האחרונות הדברים “האלו” הולכים באופן משמעותי.
נדמה לי שהרווח בין הפסקה הראשונה לשניה היה מתאים. מפני שבאיזשהו מקום שם נחצה הקו בין דברים שהם לכאורה טריביאלים (ארוחת צהריים, עט כובע, או כל מיני מוצרי קד”מ שנדחפים לתיקי התערוכות) התערוכות לבין הטבות שהן ממש הטבות/מתנות או איך שלא נקרא לזה.
בעבר היו מקרים שיותר משהפרה רוצה להניק, העגל רוצה לינוק, אבל בעשור האחרון הדברים האלו כמעט ולא קיימים וכשהם כן מוצעים ו/או ניתנים הם יותר בבחינת חריגים.
טרול היקר (מתגובה מספר 9): אתה הולך אחרי יובל דרור לכל מקום ומפזר את העלק שמועה הזו. במקום לפזר רמיזות, לך על זה ומצא למה הוא התפטר מעיתון הארץ (הוא התחיל את לימודי הדוקטורט שלו) – קדימה! חקור! לך על זה! יאללה! בהצלחה ב”תחקיר”!!!!!!!!!!!!!!!1
פוסט נהדר גל, כרגיל, אתה בין הבלוגרים שאני אוהבת לקרוא.
פינג: הפוליגרף כבר לא מבדיל בין אמת לשקר