הניו יורק טיימס מחיש את קצו

מארק אנדריסון, מחלוצי נטסקייפ, הכריז בעבר על ספירה לאחור לקצו של הניו יורק טיימס. “כאשר יש לכם מוצר פיזי מיושן ולא נוח שאיש אינו רוצה בעידן של גישה מקוונת אוניברסלית, האסטרטגיה שנבחרה היא להעלות את מחירי העיתון”, הוא עקץ.  

הניו יורק טיימס הוא עיתון מצוין אשר לו טקטיקה מצוינת ואסטרטגיה מחורבנת ברשת. ההפצה און ליין הרחיבה את תפוצת הטיימס הרבה מעבר לתפוצה בדפוס. 20 מיליון גולשים נחשפים לכתבות העיתון ברשת מדי חודש. אם נוציא את קישורי הטיימס מהבלוגוספירה האמריקנית יישארו לבלוגרים האמריקנים הרבה פחות נושאים להתייחסות. האינפוגרפיקה מרשימה, הממשק מוצלח וקשה לומר שהוא קופא על שמריו. הטיימס נוקט גם מהלכים חדשניים בהם קורא הווב Times Reader או ההחלטה החכמה לאפשר גישה חופשית יותר למסד הנתונים של העיתון באמצעות API.

מבחינה עסקית הניו יורק טיימס תמיד חיפש את דרכו ברשת. בתחילה היה זה אתר של העיתון שתכניו זמינים חינם, עם הזמן אתר הטיימס צבר יוקרה ופופולריות בזכות תכנים אטרקטיביים וממשק מוצלח. בשנת 2005 הוחלט על סגירת חלקים נרחבים מהאתר למנויים משלמים ושנתיים לאחר מכן ההחלטה בוטלה. בקרוב מתכנן העיתון לשוב ולגבות דמי מנוי על הגישה לתכנים, כאשר מספר מוגבל של כתבות יהיו זמינות חינם בכל חודש.

השאלה כמה כתבות יהיו זמינות חינם נראית מהותית. אין דין 5 כתבות כדין 100 כתבות. האמת שזה לא משנה. בכך שסגר עצמו חלקית אל הרשת, הניו יורק טיימס צימצם את החשיפה שלו לעולם – לגוגל, לרשתות חברתיות, לבלוג. זה לא שונה מחולה סופני שמנסה לנתק עצמו ממכונת ההחיאה.

בחודשים האחרונים נשמעת רטינה גוברת מצד יצרני התוכן. תכנים איכותיים עולים הרבה כסף וכרוכים בתשלום לכתבים, עורכים, מפיקים, משכתבים, אנשי שיווק, פיתוח עסקי, מינהלה, הרבה שרתים, המון רוחב פס והוצאות שלא נגמרות. אי אפשר לשלם עבור כל אלה באמצעות באנרים. מי יישא בעלויות? מו”לים כמו רופרט מרדוק וארתור סלצברגר הבן מעדיפים שיהיו אלה גם אגרגטורים כמו גוגל, שהופכים את התכנים של הניו יורק טיימס לזמינים לעולם, וגם הגולשים בבית.

נשמע הגיוני וצודק, אך האם יש בכך תבונה עסקית? הדיל החדש של הניו יורק טיימס עם גולשיו יגרום לכך שרבים מהם יעברו את מכסת הכתבות החודשית, ינטשו מבלי לשלם ולא יחזרו עוד. זה לא כל כך נעים לראות גן סגור. בצד אורבים אתרים כמו Politico ו-Huffington Post. הם עוד ירוויחו את התעבורה שייאבד הטיימס.

ראוי גם לשאול אם הניו יורק טיימס לא חותר נגד הזרם באינטרנט, נגד טבע המדיום. הקישור הוא יותר מאשר תכונה בסיסית באינטרנט – הוא הוא המדיום. החופש לקשר ולגשת לקישור ללא הגבלה נתפש בעיני גולשים רבים כזכות בסיסית – זכות אשר מניעה את כלכלת הקישורים שדוגלת בעיקרון כי הקישור הוא תמיד חינם אך מה שאפשר להפיק באמצעותו שווה כסף.

אפשר לשער מה היה קורה אילו הניו יורק טיימס היה מקבל החלטה שונה לחלוטין ונועזת יותר: לסגור את עיתון הדפוס, לקצץ בעלויות ובהוצאות ולהתמקד באון ליין. איזו החלטה מבין השתיים, זו הדימיונית או זו עליה הוחלט, תתרום לדעתכם יותר להבטחת העתיד של הטיימס? הטור החדש שלי ב-ynet עוסק בהרחבה במהלך האחרון של הטיימס.

>

תגיות: ניו יורק טיימס, עיתונות, עיתונים