עקבו אחרי חורימבה
עדכונים במייל
פוסטים אחרונים מהבלוג
מלחמת הכלבלבים: הפרסומות הנשכניות של פולקסווגן לסופרבול (וידאו)
שעון המניפה מראה את השעה בתלת מימד (וידאו)
ערעור פלוס: שירות אאוטסורסינג לערעורי סטודנטים
האמנם: חייל ישראלי מכוון נשק לילדה פלסטינית (תמונה)חברים ממליצים
ויראלי
הביחד של הלבד
מאת גל מור פורסם ב- 3.7.2008 בשעה 3:43
נתקלתי במאמר ישן שפורסם בניו יורק טיימס אודות בניין חדש שייבנה בשנה הבאה במנהטן, עם מקדמי מציצנות ואקסהביציוניזם בולטים. הבניין מורכב מקירות זכוכית, חיצוניים ופנימיים, כולל חדר המיטות והאמבטיה. האפשרות היחידה ליהנות מקצת פרטיות היא תכונה המכהה את הזגוגיות הניתנת לכיוונון על ידי הדיירים. בעצם מדובר במטאפורה נפלאה על הפייסבוקיזציה והטוויטריזציה של החיים.
רב הנגלה על הנסתר, השקיפות היא הבון טון ומה שהתנהל בעבר בחדרי חדרים מדווח ומשוגר אל העולם. לא רק שלא אכפת לנו שכולם ייראו, נעשה מאמץ גלוי לוודא שידעו. לכאורה מדובר במגמה חיובית, הן ביחס 
לארכיטקטורה מודרנית והן בקשר לפתיחות בחיי היום יום, בוודאי ביחס לעבר הקרוב בו אנשים בנו חומות גבוהות כדי לחצוץ ביניהם. “האם אנו לבדנו בבניינים האלה או שאנחנו מתחברים לחיי העיר”, תוהה שרי טרקל מ-MIT, “מה לגלות ומה להסתיר? זה דומה לדילמות שיש לנו במחשב ובפייסבוק”.
אנשים יכולים לנהל קשרים כמו אינטימיים עם מאות חברים בפייסבוק, אך כאשר הם מרימים את העיניים מהמחשב הם לבד בחדר וייתכן שלא נגעו באיש או דיברו עם חברים במשך ימים, אומרת טרקל. זה הלבדיחד או הביחד של הלבד. ולכן טרקל חושבת שבניין הזכוכית בניו יורק הוא ביטוי של חרדה ולא של אקסהביציוניזם. משמע, גם רשתות חברתיות הן הזעקה הקיומית של האנשים הבודדים. >
מאת: גל מור
גל מור הוא הכותב הראשי והבעלים של "חורים ברשת". במקביל, גל מייעץ בתחום אסטרטגיות אינטרנט, מאפיין ממשקים ושירותים וכותב טורים בכלי תקשורת מובילים.
פינג: לבד יחד | Connected
פינג: links for 2008-07-03 | הבלוג של אח"י דקר
פינג: links for 2008-07-03 | הבלוג של אח"י דקר
כל היופי של החשיפה הבלתי פוסקת בטויטרים וברשתות החברתיות היא שהיא מאפשרת לך לשלוט בדקדקנות ברמת החשיפה – כלומר, רוב האנשים לא נעשו יותר אקסהביציונים בעקבות השימוש ברשת, אלא הרשת איפשרה להם לחשוף מה שהם רוצים לחשוף, בלי להיחשף כליל. גם אני משתתף במשחק הזה (למרות שאין לי פרופיל באף רשת חברתית) – אני בכוונה לא מופיע בשם מלא בבלוג ובתגובות שלי, על מנת לא ליצור קישור פשוט מדי בין מה שאני כותב למי שאני ביום יום (כלומר, החברים שלי כמובן מכירים את מה שאני כותב, אבל לא כל האנשים שעובדים איתי לדוגמא) – מצד שני, מי שמכיר אותי וקורא את הבלוג בוודאי יזהה אותי משם.
לחשוף את פנים ביתך לעוברים ושבים הוא כבר סיפור אחר לגמרי – סביר להניח שברירת המחדל בבית כזה תהיה בסופו של דבר חלונות כהים עד הסוף – או שהדיירים יהיו כולם אקסהביציונים (ואני מניח שלא קשה למצוא מספיק כאלו כדי למלא בניין במנהטן)
יופי של בלוג גל.
למה בשחור ולבן? אנשים רוצים לתקשר. זה היעוד של רשתות חברתיות – הם מאפשרים זרימה של ידע, מידע והבנה בקבוצה.
כל הקישקוש של web 2.0 בעצם מדבר על המחשב האישי כמערכת תקשורת משוכללת שבאמצעות תוכנה מרחיבה את כלי התקשורת שכבר יש לנו.
מה רע?
זה בית הזכוכית המפורסם מהמשפט עם האבנים?
פינג: נטושים: מבט עצוב על בניינים שישראל שכחה (תמונות) | חורים ברשת