אל תסננו אותם

דווקא עם הפיכת האינטרנט לחלק בלתי נפרד מהמציאות היומיומית של רוב האוכלוסייה – בבתים, בלימודים ובמקומות העבודה, נחשפו השלכותיו השליליות במלוא חריפותן בעיני חלק מהמתבוננים. על פי המבקרים, האינטרנט אינו אוטוסטרדה של מידע אלא סדום ועמורה. הצ’טים מלאים בפדופילים המשחרים לטרף, המגיבים גסי רוח, משמיצים ומפירי חוק וכל חיפוש תמים בגוגל מפנה לפורנו.

חייבים לעשות משהו, הם אומרים לעצמם, והתוצאה היא סדרה של הצעות חוק פרוגרמטיות: מי שנחזה לבגיר לא יוכל לצ’וטט עם מי שנחזה לקטין, בעלי אתרים יישאו באחריות פלילית על כל תגובה משמיצה; וכל גולש שלא יודיע אם ברצונו בסינון תכנים לא יוכל להתחבר לאינטרנט, על פי הצעת חוק ממשלתית.

אנחנו אפילו לא שואלים את עצמנו אם סינון תכנים בכלל נחוץ. רוב מוסדות חינוך מגישים לתלמידים שלהם אינטרנט סטרילי ומעוקר. אך המציאות שלהם, מחוץ לבית הספר, אינה מסוננת. איך הם אמורים לקנות כישורי חיים – מילים אופנתיות – כאשר חלק מסמטאות החיים חסומות בפניהם?

אין כוונה לטעון שאין סכנות באינטרנט אלא שהאינטרנט אינו מסוכן. חשוב להבדיל בין השניים. הסכנות נמצאות בכל מקום. בדיקה אקראית בכותרות העיתונים בחודשים האחרונים מגלה עשרות מקרים של התעללות, אלימות ופשעי מין כלפי ילדים במשפחה, ברחוב ובבית הספר.

משום מה רוב עבירות “האוף ליין” מדווחות בעמודים האחרונים בעיתון, אם בכלל, אך “פשעי האינטרנט” מוצגים בהבלטה ולרוב כאשר האינטרנט נמצא בכותרת: “אנס האינטרנט”, “התאבדות באינטרנט” וכו’. האמת היא שמספר העבירות שהאינטרנט שימש בהן מתווך מסוים עמד ביחס הפוך לכותרות להן זוכות ידיעות כאלה. כמה תומכים בהצעות החקיקה האחרונות אף נזקקו לדוגמה של אופיר רחום ז”ל, שנרצח לאחר שפותה בידי גולשת פלסטינית. הרצח הזה נורא וטרגי, אך אירע ב-2001.

אם היינו עדים לשורת הצעות חוק המבקשות להגביל את תנועת הילדים ברחובות, לקבוע היכן מותר להם להסתובב ואיפה אסור, ומגיבים בהצעת חוק על כל מקרה של ניצול מיני נורא בגן או בפארק התגובה של רוב הציבור בוודאי הייתה שמישהו נתקף בפניקה.

אך במקרה של האינטרנט, חלקים רבים מהציבור, לאו דווקא מסורתיים, חרדים או פמיניסטיות, מזדהים עם הרצון “להגן על הילדים” בכל מחיר. רבים מהם בעלי הבנה קלושה בנוגע למבנה הרשת או לטכנולוגיה בכלל. אין לזלזל במצוקה שלהם אך הפתרונות שהם מוצאים אופייניים לדור שלא גדל עם האינטרנט: לחסום, לפקח, לשלוט. רבים מהם בכלל לא טורחים לדבר עם הילדים שלהם ואם הם מדברים איתם, כלל לא בטוח שהם מקשיבים למה שיש להם לומר.

כל המחקרים שנעשו בעניין חשיפת ילדים לתכנים בלתי הולמים התעלמו משאלת החשיפה מרצון. ילדים, בייחוד נערים ונערות צעירים, מתעניינים במין. שום תוכנת סינון לא תרחיק אותם מהעניין הזה. אם בתקופה בה אני התבגרתי, באמצע שנות ה-80′, המצרך הלוהט הייתה חוברת פלייבוי שהועברה מתחת לשולחנות בשיעור, מי תמים מספיק להאמין שאיזו תוכנה יכולה לחסום פורנו?

בנוגע לחשיפה שלא מרצון לתכנים בלתי נעימים, יש להדגיש שוב שחלק מהמחיר של חיים בעולם פתוח בו המידע זורם בכל הערוצים כל הזמן הוא העדר סינון, בוודאי לא סינון של המדינה או פיקוח הורי. ילדים סופגים השפעות לא רצויות מהאינטרנט, כפי שהן מקבלים אותן מהטלוויזיה או מהרחוב. לחסום את זה שקול לחסימת הים עם שופל. מה שכן ניתן לעשות עבורם זה לספק להם כלים עצמיים לסינון, לא סינון טכנולוגי אלא ערכי-מוסרי.

חשוב להיזהר מהשלכות הנרטיב החוזר של “האינטרנט-המסוכן”. אם זה יהפוך לדומיננטי בשיח הציבורי בשנים הקרובות, אנחנו משדרים לדור הצעיר מסר לא בריא – חלקם ילמדו שבאינטרנט אורבות רק סכנות ואחרים יזהו רק את הפניקה הנשקפת מעיני המבוגרים ורק יזלזלו או יגיבו ב”אנטי” לכל אזהרה.

דרושה גישה אחרת, בריאה ועדכנית יותר. אין לנו צורך ביום לאומי לאינטרנט בטוח אלא ביום לאומי לאינטרנט פתוח. אסור לנו לדבר רק על פשעים אלא להכיר קודם כל בהזדמנויות. אחרת נישאר עם ערימת חוקים שיהיו אותות מתות בספר החוקים ונאבד כל השפעה על עיצוב הדורות הבאים.

דבריי בהרצאה “גולשים באינטרנט 7″, “טכנולוגיה בחינוך – מהות או מעטפת”. >

"הרשת מתחילה לחשוב", כנס איגוד האינטרנט. הנחה לקוראי חורימבה בטלפון 03-9727406. קוד הנחה 875900

תגיות: האינטרנט אשם, חוק חסימת האתרים