חורים ברשת

הפוסט הזה של ג’ולי או’דול ב-RWW בא לי ממש בטוב והתיישב לי על האונה ברגע הנכון. בעתיד רבים מאיתנו יזדקקו למצב טיסה, אותה תכונה במכשירים ניידים שהפעלתה מכבה את כל היכולות האלחוטיות של המכשיר ובכך מנתקת אותם מהעולם החיצון.

יש אנשים בעידן כה מחובר זה שמנתקים עצמם מהעולם בימי שישי, לא עונים לאימייל, שותקים לבלקברי, עוצמים עין לאייפון וכן הלאה. אבל זה כבר לא מספיק. הסמארטפונים הפכו אותנו לתחנות שידור אישיות, לא רק קולטים זרם עדכונים מהרשת אלא גם משגרים עדכונים משל עצמנו. הביטוי העצמי-חברתי הזה הוא טוב בייסודו, מעורר פידבקים תומכים מהקהילה ומעורר רצון ל”עוד, “נעימי” חברתי לאגו 24 שעות ביממה. לא נאמר “ממכר” כדי לא להעניק צידוק לכתבות תוכחה בעיתונות המודפסת.  מנגד, הרשת הולכת ומשתלטת על יישותנו: ברמזור, ברחוב, בבית קפה – הולכים ומתחברים, מתחברים והולכים.

נוסע בזמן מראשית האייטיז לא יבין מה אנחנו עושים עם המכשירים הקטנים האלה ובעיקר – למה. גם לי זה לא תמיד ברור. הנה נוצר “צורך” חדש – להתעדכן בקורותיהם של אנשים שהקשרים עמם רופפים ובכל זאת הם לעתים יותר מעניינים מטלוויזיה, עבודה ושאר עיסוקים אפשריים. ברגע שיש לך אימייל ב-Push, אתה חייב לבדוק אימייל כל חמש דקות. בעבר מענה של חמש שעות היה נסלח. היום הוא כבר מעורר אי נחת, אצלך ואצל האנשים הקטנים האלה מהאינטרנט שאתה מתכתב איתם. הטריגרים החברתיים הם החזקים ביותר – מי ענה לך, מי כתב, מי התייחס – אי אפשר לנצח אותם. הם מבוססים על פסיכולוגיה אנושית בסיסית. הצומי הקטן, במינונים זעירים אך ממכרים. האם אפשר להסביר את זה לאיש האייטיז? מנקודת הזמן הזו נראה שכן, אך היא אופיינית למי שכבר חווה את השינוי.

הלודיטים החדשים באים. ברור לחלוטין שהם מתקרבים ומחנהם גדול ורב, גם אם הם לעולם  יהיו מיעוט, לפחות עד שנחזור למערות הקרירות ונקליק באמצעות נבוטים על קירות אבן. הם יהיו חייבים לבוא כאשר הם יבינו את גודל השינוי. הפרטיות איננה, אבדה. כל המושבים שיעסקו בנושא מעתה ועד 2020 אינם רלוונטיים. הדיון נגמר. השאלה היא מה מקריבים ומה מקבלים בתמורה. והאם השליטה על המידע האישי והחברתי תישאר בידינו. קצב חילוף המידע הואץ. צריך להתמודד עם יותר ויותר פריטי מידע שמתחלפים במהירות. השימוש באינטרנט מתוחכם יותר: יש לשלוט בשפע פלטפורמות ואפליקציות ולהבין על מה כולם מדברים עכשיו והיכן. בכל רגע הכל משתנה.

הרשת היא ריזום (Rhizome) המתפשט לכל הכיוונים בחוסר סדר. כל מחשב מקושר למחשבים אחרים ברשת אדירה של צינורות מידע המאפשרים תקשורת בו זמנית, בו מיקומית, בין הרבה מחשבים ואנשים גם יחד. תשתית זו מכתיבה את התקשורת המתפתחת, השונה כל כך מכל מה שהכרנו בעבר. Google Wave אינו אלא מיקרוקוסמוס של הרשת שמשנה לחלוטין את דרכי חיינו ואף דרכי מחשבה. עכשיו זה ברור. וגם אם לא עכשיו, בעתיד כן.

כאשר זה יקרה תקום תנועת הנגד, אך לא חייבים להיות מורדים גדולים. אפשר גם להגיד לא לחיבור באופן יזום. רועי צ’יקי ארד קרא להן “נקודות קרות”, מקומות אליהם נלך אשר הם באופן מפורש אזור מפורז מאינטרנט אלחוטי.                                                                         בקרוב: “מנותקות”?

כיום, כאשר עדיין נאבקים למצוא WiFi איכותי וחינם אצל השכנים, זה נראה מדע בדיוני, אך למעשה זה לא כל כך רחוק. צ’יקי, בסיוע קוראותיו, ערך רשימה של נקודות קרות בתל אביב ואני ממליץ לכולם לעיין בה, אם כי אינה מעודכנת. כל הנושא הזה של נקודות קרות יהיה חם בעתיד. כלומר, קר.

בין אם נקרא לזה “נקודות קרות” או “מצב טיסה”, בין ניתוק שהוא תלוי מקום לבין ניתוק שהוא תלוי זמן, מידה מסוימת של ניתוק חייבת להיות למען האיזון.