אני לא אומרת שאין לקבל עבודה ככלל אנשים ללא זהות אינטרנטית – לעומת זאת (ואולי זו טעות שלי שלא הבהרתי זאת בפוסט), כאשר מדובר בעבודה שחלק מהותי ממנה הוא הכרת הווב לעומק, מבפנים, ומתוך שימוש אישי ומתמשך בה, נראה לי טבעי שנוכחות אינטרנטית תהווה פקטור. מאחר ובצוות שלנו הרבה מהעבודה היא הכרה של תוכן המותאם לנישות והכרת הקהלים שפוקדים אתרי נישה ודפוסי הגלישה שלהם, כמו גם יצירת תוכן ואינטראקציה עם הצופים והשותפים הרבים שלנו, מתבקש שכלים כמו פייסבוק וטוויטר יהיו חלק מהתמונה. כמו כן, ישנו מרחק גדול בין להיות חלק מהמשחק הזה – כלומר, להשתתף בו בכלל – לבין “חשיפת הכל”. מקווה שזה שופך קצת אור על הפוסט.

נראה לי שבחברה שמקדשת אינדיבידואליזם היינו צריכים לקבל את אותם אנשים מועטים שלא הולכים עם הזרם וחושפים את עצמם לעיני כל.

אני מסכים עם ירון. פרטיות תשאר פרטיות. בין אדם לעצמו או עם חבריו בעולם האוף-ליין. בדיוק היום חבר לעבודה סיפר לי שהוא יודע עלי הרבה פרטים ממעקב אחריי בטוויטר. ניסיתי להסביר לו שאני חושף רק את מה שאני רוצה. או כמו שאילאיל כתבה באחד הפוסטים האחרונים שלה, רק את הצדדים הטובים יותר ומשעשעים שלי.