פוסט שותף: הדורות הבאים כבר יגדלו בציבור
מאת: אילאיל גינות 
| 11.01.2010 בשעה 9:00
“They’re gonna do you in public, ’cause you’re growing up in public
They’re gonna do it to you in public,
‘Cause you’re growing up in public with your pants down…”
- Lou Reed, Growing Up in Public
השבוע הזדמן לי לפגוש במישהי שעבדה עמי באותו הצוות בסטארט-אפ בתחום ההימורים. אמנם הכרנו מגיל תיכון בזכות IRC, אך בתקופה בה עבדנו יחדיו, החל מ-2004, הבריכה האינטרנטית בה שחינו (כמו הרבה אחרים משכבת הגיל שלנו ואלה הקרובות לה) הייתה מורכב בעיקר מ-Myspace, מסנג’ר, ו
מספר קהילות נישה מקומיות שהתרכזו במוזיקה ותרבות אלטרנטיבית. כעבור כמה שנים, הנוף היה שונה לגמרי – הן מהבחינה האישית (כבר לא עבדנו באותה החברה), והן מבחינת היעדים האינטרנטיים בהם בילינו את זמננו – מייספייס פינה את מקומו לפייסבוק, את המסנג’ר הכריע הצ’אט הנוח של ג’ימייל, ואת מקומם של הפורומים אותם היינו פוקדים תפס אט אט טוויטר.
ובכן, כך יצא שב-2010, מצאתי עצמי שואלת את ל’, הכיצד ייתכן שלא הצלחתי לאתר 
אותה בפייסבוק או באף פלטפורמה עדכנית אחרת? ל’ הרי איננה טכנופובית – במסגרת עבודה היא נדרשת להכיר לעומק פלטפורמות וקהילות אינטרנטית, לדעת את השפה, ולהניע תהליכים שיווקיים קדימה בעזרת כלים אלה. הופתעתי קצת לגלות שלטענתה, אין לה הכוח לנווט, לעקוב ולנהל מידע אודות עצמה במקומות האלה ברשת.
"אני ויתרתי אחרי מייספייס", היא הודתה בפני. ציינתי שחבל מאוד, מאחר וקשה לי לחשוב על מי מחברנו שעדיין פוקד את מייספייס בימים אלה ולו רק כדי לשמור איתה על קשר – בטח שלא אני. אז נכון, יש טלפונים, והסלולרי שלה שמור אצלי, אבל בכל זאת – נותרתי עם תחושת תסכול מסוימת. מאחר וקלטה מיד שהדבר בלתיי נתפש בעיני, מיהרה להוסיף כי היא גם "חרדה לפרטיות שלה".
אם להסתכן בהצהרה שתעצבן את חלקכם, התחושה המלווה אותי מזה כמה שנים היא שאת השליטה הטוטאלית בפרטיות איבדנו כבר מזמן – מידת ההתנגדות האקטיבית או הפאסיבית שלנו, כנגד ההשלמה של כל אחד מאיתנו עם קביעה זו, היא זו שמשתנה על העת, וטבעי שכך יהיה.
אנו חיים על קו תפר בין עידן בו פרטיות נחשבה למקודשת, לבין תקופה בה הפרטיות מולאמת ומופקעת לטובת חוויה קולקטיבית. אנחנו כבר מזמן חיים בצל העין המתבוננת של כולם – או לפחות, כל מי שמרושת. ובכל זאת, הדרך מפרופיל פייסבוק הכולל את שמי המלא ואפילו תמונות ורסיסי מידע על מה אני עושה, מה אני אוהבת ולמה אני מאזינה לחשיפת חיי הבאמת אישייים – כלומר דברים שאפילו בן אדם כמוני, שרואה עצמו כבעל נוכחות אינטרנטית שקיפה ואינו עושה מאמץ להסתיר מידע, היה מעדיף שיישארו בידיו בלבד, היא דרך ארוכה.
למרות שלא צריך לחפור הרבה כדי לחלץ מידע ברשת היום, ולמרות שיש אלפי סיפורים מזעזעים על מה עלול להשתבש באשמת הרשת והמידע שאנו בוחרים (או לא) לחשוף בה, ישנו גם צד אחד למטבע – את הצד הזה ניסיתי להסביר לש’ בהסבר קצר על מי הייתי מקבלת לעבודה בצוות שלי כיום, ומי לא. ל’, שהייתה עובדת שלי בעבר, הופתעה לשמוע שהפעם לא הייתה עוברת את הראיון איתי בדיוק בגלל הימנעותה מהרשת, סלקטיבית ומודעת ככל שתהיה. יתר על כן, ציינתי שדווקא מי שאינו קל לאיתור ברשת כיום – גם אם באופן שטחי למדי, כמו דף ב-LinkedIn, אזכור סתמי בגוגל – הם החשודים בעיני.
חלק גדול מההתמודדות עם עידן מרגש ומאיים לעיתים, בו כללי המשחק משתנים מיום ליום, וגבולות השיתוף נפרצים עוד ועוד, הוא ניהול נכון של אינפורמציה אישית ברשת. כלומר, להיות שם קודם, למנוע נזקים אפשריים בעזרת בקרה וניטור, ולנצל את הבמה המשותפת הזו לקידום ואינטראקציה.
אם לפני עשור וקצת בילינו בעיקר בחדרי צ’אט, פורומים ואתרים בהם השתמשו כמעט כולם בכינויים אקזוטיים או הומוריסטיים, כיום הקרב הוא על הזהות האמיתית (או הזהות המשודרת/נחשקת, במקרים רבים) של אינדיבידואלים, מיתוגה ככזו, טיפוח וניהול של זהות זו, ובעתיד הלא כל כך רחוק, הניסיון להפיק ממנה רווח. למשל, אם בשנת 1998 ניהלתי בלוג שלא היה בו אזכור אחד לשמי המלא, ברור כי היום לא הייתי מקדישה זמן רב כל כך ליצירה שעליי להתכחש אליה באופן מסוים, או זו המאלצת אותי לעשות הפרדה כה גדולה בין זהות ליצירה.
כחלק מדור אחרון למהגרים דיגיטליים – כלומר, אלה שעוד זכו להכיר פורמטים אנלוגיים, לשחק כדורגל בחוץ במקום לחפור ב-ICQ, ולצפות בטלוויזיה בקופסה שזו כל מטרתה – אני מתרגשת כל פעם מחדש מאותם גבולות מיטשטשים. לא בשל חרדה לפרטיות שלי, לא בשל חשש ממה שאורב לי שם בחוץ, אלא בזכות כל אותם דברים נפלאים שמתאפשרים לי כיום, וכל אותן דלתות הנפתחות בפני בזכות מדיום זה – החל מעבודתי ב-5min ובמיזמים נוספים קודם לכן, דרך כל האנשים המרתקים שהזדמן לי לפגוש בסביבות וירטואליות, ועד היכולת לתקשר יום יום באופן חדש. אם המחיר הוא כביכול פרטיות, תפישתי היא דווקא שהפירוש שלנו למושג "פרטיות" והערכים שהוא מכיל בתוכו הם אלה שייאלצו לעבור שינוי מהותי בשנים הבאות.
פוסט זה מוגש על ידי חברת 5Min, נותנת חסות של “חורים ברשת”. לכל הפוסטים של 5Min בחורים ברשת. לפרטים נוספים.
 |
5min.com היא פלטפורמת הסינדיקציה המובילה ברשת לווידאו בתחומי הדרכה, ידע ולייפסטייל. 5min מציעה שורה של פתרונות חדשניים להפצה של סרטוני וידאו ברשת, שבליבם מנוע סמנטי בשם VideoSeed, המאפשר התאמה של תכני וידאו רלוונטיים לאתרים מבוססי טקסט ומהווה פתרון מקיף ליוצרי תוכן הזקוקים להפצה, אתרים המעוניינים לשלב תכני וידאו, ומפרסמים. 5min טיפחה ספריית תוכן עצומה המונה למעלה מ-100,000 סרטונים. כיום מפיצה 5min תכנים ליותר מ-300 אתרים ודרך רשת הפצה נרחבת זו מגיעה ללמעלה מ-250 מיליון צופים בחודש. |
מנהלת צוות התוכן של 5min. מתכוונת להיות חלק אינטגרלי מהמהפכה. מציירת, כותבת, משחקת (על קונסולות), ומקווה להוכיח שרוקנרול וחיי סטארט-אפ יכולים לחיות בשלום
11.01.2010 בשעה 10:38
הי אילאיל,
כתבת נהדר, מסכימה עם כל מילה.
החוכמה היא בהחלט השילוב בין העולמות, ובהבנה שחשיפה לא אומרת איבוד שליטה על הפרטיות שלי.
אהבתי את המונח “דור אחרון למהגרים דיגיטליים”… ילדינו כבר ללא ספק תושבי קבע ברשת. בגיל 4+ כבר שוחים ב 3-5 רשתות שונות, מנהלים אינטראקציות וקשרים ענפים.
מורית
11.01.2010 בשעה 11:53
אין ספק שההגדרה של פרטיות נמצאת אי שם בין העולם שלפני שנות השמונים לבין העולם של היום. אבל פרטיות נשארה פרטיות.
מה שהשתנה הוא הטווח שבין פרטי לבין פומבי – המקום שבו פעם היה “סיפרתי רק לחברים הקרובים” (כלומר אישי). המקום הזה נעלם לחלוטין. לכן פרטיות נשארה אותו דבר – פרטי זה רק מה שאתה יודע ולא סיפרת לאף אחד, וכל השאר זה פומבי.
11.01.2010 בשעה 15:47
[...] עוסקים הרבה בנושא התאיידות הפרטיות ורק הבוקר פירסמנו פוסט בעניין של אילאיל גינות. הנושא מטריד לא רק טכנופובים אלא גם בני [...]
11.01.2010 בשעה 23:43
וואלה אילאיל, הפעם אני ממש לא מסכים איתך.
לא היית מקבלת לעבודה מישהו שאין לו זהות אונ-ליינית? ראיון עבודה מספיק להתרשם מבן-אדם. לטוב ולרע והמנעותו של מאן דעי מחיים ברשת לא צריכה לעמוד כנגדו.
נראה לי שבחברה שמקדשת אינדיבידואליזם היינו צריכים לקבל את אותם אנשים מועטים שלא הולכים עם הזרם וחושפים את עצמם לעיני כל.
אני מסכים עם ירון. פרטיות תשאר פרטיות. בין אדם לעצמו או עם חבריו בעולם האוף-ליין. בדיוק היום חבר לעבודה סיפר לי שהוא יודע עלי הרבה פרטים ממעקב אחריי בטוויטר. ניסיתי להסביר לו שאני חושף רק את מה שאני רוצה. או כמו שאילאיל כתבה באחד הפוסטים האחרונים שלה, רק את הצדדים הטובים יותר ומשעשעים שלי.
12.01.2010 בשעה 9:43
אהבתי. הגירה היא תמיד תהליך לא פשוט, צריך ללמוד דברים חדשים, כמו שאמרת – את כללי המשחק. מי שמחליט לא ללמוד את כללי המשחק צחי, זה אומר עליו משהו מעבר לבחירה האישית שהיא כמובן לגיטימית, אלא משהו לגבי הרצון שלו להיות חלק מהעולם אליו הוא מהגר, לא?
12.01.2010 בשעה 9:52
מי קבע שאלו כללי המשחק? ומי קובע שעל אנשים “להגר”? זה נשמע לי קצת מתנשא. עדיין, אני מעדיף לשפוט בן אדם בראש ובראשונה משיחה אישית ולא מראיות נסיבתיות לגבי נוכחותו הוירטואלית ברשת.
יש כאן מגמה קצת מדאיגה בעיני. מופעל לחץ אונ-לייני לא-מתון להצטרף לרשת ולהחשף ברמה זאת או אחרת. לא יודע למה, אבל זה מזכיר לי כשהיינו בבי”ס והבשורה ע”ש ליוויס הגיעה מארה”ב. מי שלא רכש מייד זוג מכנסיים, נודה מהחברה.
12.01.2010 בשעה 11:32
היי צחי,
אני לא אומרת שאין לקבל עבודה ככלל אנשים ללא זהות אינטרנטית – לעומת זאת (ואולי זו טעות שלי שלא הבהרתי זאת בפוסט), כאשר מדובר בעבודה שחלק מהותי ממנה הוא הכרת הווב לעומק, מבפנים, ומתוך שימוש אישי ומתמשך בה, נראה לי טבעי שנוכחות אינטרנטית תהווה פקטור. מאחר ובצוות שלנו הרבה מהעבודה היא הכרה של תוכן המותאם לנישות והכרת הקהלים שפוקדים אתרי נישה ודפוסי הגלישה שלהם, כמו גם יצירת תוכן ואינטראקציה עם הצופים והשותפים הרבים שלנו, מתבקש שכלים כמו פייסבוק וטוויטר יהיו חלק מהתמונה. כמו כן, ישנו מרחק גדול בין להיות חלק מהמשחק הזה – כלומר, להשתתף בו בכלל – לבין “חשיפת הכל”. מקווה שזה שופך קצת אור על הפוסט.
12.01.2010 בשעה 12:55
[...] ל-RSS, לטוויטר או לדף הפייסבוק שלנו. אפשר גם במייל.בעקבות הפוסט המעניין של אילאיל גינות, חשבתי להציג כאן כמה כללי זהב לניהול זהות מקצועית ברשת. [...]
12.01.2010 בשעה 16:14
תודה על ההבהרה אילאיל.
12.01.2010 בשעה 18:23
אין ספק שאנחנו נמצאים בדיוק בתקופת ההתפתחות של ה”ציבוריות” באינטרנט. כשפייסבוק הגיע בטפטוף לארץ היו אנשים שהכניסו שם בדוי בגלל התפיסה הישנה של פרטיות – משהו שכיום יראה מוזר ומשונה.
מהצד השני אני לא חושב שהפרטיות נפגעת: יש לנו עדיין את היכולת להיכנס באופן פרטי לאינטרנט – לשמור אימייל בשם שונה ולהשתמש בו כשאנחנו רוצים להיות ב”מצב פרטי” (למשל בתגובה לפוסט).
אני משתמש בכרום ומוצא את האופצייה של גלישה בסתר מאוד נוחה לכך – האינטרנט זוכר אותי כל הזמן (חיפושים בגוגל, היסטוריית דפדפן, השלמות של חיפושים) עד שאני בוחר להיות נסתר ולשים עלי את מסכת הפרטיות.
14.01.2010 בשעה 12:01
[...] או לדף הפייסבוק שלנו. אפשר גם במייל.אילאיל גינות כתבה כאן השבוע כי היום לא הייתה מקבלת לעבודה עובדת שלה לשעבר [...]
18.01.2010 בשעה 11:20
אני לא הייתי מקבל לעבודה אנשים עם נוכחות מוגזמת ברשת (לא שהייתי טורח לבדוק את זה).
אם היה נודע לי שעובד פוטנציאלי מחזיק בלוג אותו הוא מעדכן תדיר ושכל גרעפס שלו מצטייץ בטוויטר הייתי שוקל עם להעסיק אותו. הייתי רואה בזה חוסר יכולת לשמור על דיסקרטיות ועל גבולות ובכלל חוסר יכולת להתרכז בעבודה פרודוקטיבית. זה עובד שיהיה נתון כל הזמן תחת מתקפת הסחות דעת וניהול זירמי מידע מיותרים.