אני כותב מה אני עושה – משמע אני קיים
איך אתה מספיק לקרוא ולכתוב כל כך הרבה, שאל אותי מי שנמנה על 98.1 אחוזים מאוכלוסיית “השפויים”. ואני עוקב אחרי המשוגעים שלפני ובאמת לא מבין איך הם מספיקים. איך אפשר לעקוב אחר מאות אייטמים חדשים בפיד מדי יום, לענות על מאות אימיילים, לשבת בישיבות, לכתוב מסמכים, לכתוב פוסט חדש בבלוג, לטווטר בטוויטר ובמקביל ליהנות מעט מהקיץ הזה לפני שיהיה חם מדי, ללכת לים, לראות סרטים וסדרות, להאזין למוזיקה ועוד – והכל במסגרת זמן של 16 שעות פחות או יותר. האתגר הזה עוד סביר עבור צעירים חסרי מנוח אך כמעט בלתי אפשרי לבעלי משפחות/הורים שבינינו.
התגובה השפויה לעומס היא לעתים הלם מידע – יותר ויותר אימיילים שלא נענים, פידים לא נקראים וכתבות שמחכות בדלישס לנצח לקריאה מאוחרת יותר. גם מי שמצליח לעקוב אחר כל מה שקורה משלם את המחיר. ישיבה מול המחשב במשך 18 שעות ביממה לא יכולה להיות בריאה. לא פלא שמתפרסמות כתבות המתריאות על הסכנה הבריאותית שאורבת מבליגת יתר.
בקצב המואץ של זרימת המידע, התוצאה הבלתי נמנעת היא השטחה של המחשבה. אנחנו מרפרפים יותר וחושבים פחות – המציאות הנתפשת מפוקסלת וחסרת רזולוציה. הפוליטיקה של המידע גורמת לך שהמהיר ולא המעמיק יצליח.
הפוסט הזה ב”אנקדוטות” בא לי בדיוק בזמן, כשגם אני מוצא את עצמי מצמצם את מקורות התוכן מהם אני ניזון במטרה להפיק יותר מפחות. רבות נכתב על הצורך במסננים חכמים שיבררו עבורנו את המוץ מתבן המידע, אך חשוב במקביל לדבר על בזבזנות המלים ההולכת וגדלה. טוויטר, למשל, יוצר את אשליית המגבלה באמצעות רף 140 התווים, אך בפועל הוא גורם לאנשים לכתוב יותר במעט מילים.
השבוע חבר צוות Mashable העלה טוויט על כך שהוא יורד במעלית. אז נכון, באנגלית זה הרבה יותר משעשע, 
אך הנה אבדה לה עוד שנייה. תוסיפו לכך ספאם, קישורים לא רלוונטיים ופניות טיפשיות בפייסבוק ותקבלו סדר יום בו הטפל הולך וגדל על חשבון העיקר, בו עוד ועוד אנשים כותבים על מה שהם עושים במקום לעשות. בעולם של מטא-עשיה, פרודוקטיביות עוד עלולה להיתפש כחריגה מהנורמה.
הכלי היעיל ביותר נגד ספאם חברתי אינו טכנולוגי כי אם חינוכי. לא לתגמל אנשים שמבזבזים את זמנכם משיקולים נרקסיסטים וכן, אפילו להעיר להם. המאבק על סדר יום ענייני ו-GTD לא יצליח ללא התחשבות של אחרים בצרכים שלכם. אפשר ורצוי לכתוב פחות ובלבד שהתוצאה הסופית תהיה איכותית יותר. פוסט מעניין שקול ל-1,000 טוויטים חסרי משמעות וכל הסקובלים לא ישכנעו אותי אחרת, אפילו האופנה הנוכחית זועקת נגד הקביעה הזו. תנועת הנגד עוד תופיע. >
גל מור הוא הכותב הראשי והבעלים של "חורים ברשת". במקביל, גל מייעץ בתחום אסטרטגיות אינטרנט, מאפיין ממשקים ושירותים וכותב טורים בכלי תקשורת מובילים.
16.06.2008 בשעה 1:15
פוסט מעניין
צריך לחשוב עליו עוד קצת
16.06.2008 בשעה 5:55
חנן כהן כתב בוובסטר מכתב לספאמר(ית)המצויי(ה). הוא דיבר על הצורך בחינוך אנשים לאחריות על מיילים שהם שולחים.
אתה כותב על הצורך בחינוך אנשים על הפוסטים שהם מעלים.
איכשהו, בעיני האמירות האלו מציינות את רוח הזמן שלנו. מבחינת תרבות הרשת.
פוסט מרתק.
16.06.2008 בשעה 6:41
אני שמתי לב שהבעיה העיקרית שלי היא עם פידים שמתנפחים, כאלו שאם לא נוגעים בהם שלושה ימים, מגיעים כל אחד ל-200 אייטמים ואז פסיכולוגית, לי לפחות, קשה להתחיל להתמודד איתם.
הפתרון שלי היה להעביר את אותם אלו מתנפחים דרך יאהו פייפס ולסנן החוצה כל אייטם שמכיל בכותרת ביטויים שלא מעניינים אותי כגון: אובונטו, אייפון, טוויטר, פייסבוק
שלילה של בערך 10 מונחי באזז חמים (שאני מעדיף להתעדכן עליהם דרך בלוגרים ישראלים ולא לקרוא על כל שיעול שהם עשו) – יצרה לי שקט ורגיעה בגוגל רידר והפחיתה את סף חרדת הרססים היומית שלי.
16.06.2008 בשעה 6:45
בעקבות הנפילות של של טוויטר כתב לא מזמן אחד מהאנשים בחברה שהם הבינו שטוויטר הוא בעצם אמצעי תקשורת אחד-להרבה ולא כלי לפרסום מידע.
וזה מביא אותי להבחנה, לגבי בכל מקרה, שהשאלה לגבי קריאה בטוויטר צריכה להיות “האם אני רוצה להיות בקשר עם האדם הזה?” ולא “האם מעניין אותי מה האדם הזה כותב?”
16.06.2008 בשעה 7:26
אין חוק שאומר שאתה צריך לעקוב אחרי כל מי שעוקב אחרי בטוויטר, או שאתה צריך לקרוא את כל מה שיש לך בגוגל רידר.
אפילו אין חוק שאומר שאתה צריך לקרוא ולענות על כל הדואר.
ראיתי כמה בעבודה שמשתמשים ב-GTD, וזה תמיד נראה לי זר ומוזר.
מה האובססיה לקרוא את הכל, ושהאינבוקס יהיה “נקי”? אז יש לי כמה מאות (עד כמה אלפי) פריטים שלא נקראו ב-inbox, ועוד בתויות אליהם פולטר דואר באופן אוטומטי.
אז מה? זה עולה לי משהו? זה דורש ממני משהו?
לא חבל על הזמן והאנרגיות שמתבזבזות על ארגון הדואר?ֿ
ולגבי טוויטר: רוב מי שאני עוקבת אחריו בטוויטר אלו אנשים שאני מכירה באופן אישי, שאני רוצה לדעת מה הם עושים, ושמעניין לי לקרוא אותם.
אז יצא שיש בערך פי-שניים אנשים שעוקבים אחרי מאשר אלו שאני עוקבת אחריהם, וזה סבבה מבחינתי.
16.06.2008 בשעה 10:48
מוזר, הפוסט שלך, כמו גם הפוסט ההוא באנקדוטות בעצם מבטאים את תחושת מנת-היתר שאני מרגישה חזק מאד לאחרונה וגורמת לי לסגור את החלון יותר ויותר פעמים אחרי שגמרתי לכתוב הודעה או מייל – בלי לשמור [1].
[1] גם התגובה הזו הייתה ארוכה יותר וכללה פיסקה שלמה ומטאפורית על ההשוואה בין הטימרקט בירושלים לשימוש ברסס. זה חשוב, למחוק. וגם את התגובה הזו התחלתי לכתוב באנקדוטות, ובאמצע וויתרתי.
16.06.2008 בשעה 11:42
[...] בחמש השנים האחרונות כתבתי את הדברים הללו מתוך הכרה ברורה שלא כדאי. בשבועות האחרונים, מתגבשת אצלי הבנה ברורה יותר של ההכרה הזו. בכל רגע נתון פחות ופחות מתחשק לי לכתוב בפנקס הזה. לאט לאט התמלא כאן הכל בדברים מוזרים. ערימה של כל מיני. אני מתחיל להרגיש שנגמר המקום. הדפים מלאים. כל פוסט נוסף הוא רשימה בשולי הדפים המלאים. איך אפשר לעקוב אחר מאות אייטמים חדשים בפיד מדי יום, לענות על מאות אימיילים, לשבת בישיבות, לכתוב מסמכים, לכתוב פוסט חדש בבלוג, לטווטר בטוויטר ובמקביל ליהנות מעט מהקיץ הזה לפני שיהיה חם מדי, ללכת לים, לראות סרטים וסדרות, להאזין למוזיקה ועוד – והכל במסגרת זמן של 16 שעות פחות או יותר (גל מור) [...]
16.06.2008 בשעה 12:15
יש אנשים שאני קורא את הרסס שלהם ברוב ענין, ולכן חשבתי שיהיה מענין לעקוב אחריהם גם בטוויטר, אבל כל מה שהם כותבים שם זה שכפול של הרסס
כן, עומס מידע. אני רוצה חופש. טוויטים וגוגל רידר מרגישים כמו עוד משרה וחצי לפעמים… הי, הנה פוסט מתבשל!
16.06.2008 בשעה 13:34
ועוד משהו קצת קשור.
פיד התגובות היחיד שאני רשום אליו הוא של חורים ברשת.
יש לי תחושה שכאן מתקיימת השיחה שאולי פעם היתה בפורום של קונספציה.
16.06.2008 בשעה 15:05
[...] ליכטש מצטרף. התעייפו. על רקע זה מתבלטים הפוסטים של גל מור ו-עידן – שני פוסטים המדברים על עייפות החומר של שוכני [...]
16.06.2008 בשעה 16:26
נראה לי שעולות כאן כל מיני שאלות חשובות שצריך לשאול, לפני שמדברים על מידע או טכנולוגיות מידע. למשל, איזה חיים אתה רוצה לחיות? איזה חוויות אתה רוצה לחוות? למה אתה קורא כל כך הרבה, ועוצר לחשוב כל כך מעט (האם יש בכלל על מה לחשוב)? לאן הקריאה הזו מובילה אותך? לאן אתה רוצה שהיא תוביל אותך? במה אתה מתעניין? בקריאה לשם הקריאה, במדיום לשם המדיום? מהו המדיום בעידן של מטא-מדיומים ומטא-דיון? מיהו ומהו אותו תוכן ידוע לשמצה?
אין תשובות חד-משמעיות לשאלות האלו. אבל הדיון עליהן חייב לקרות.
אם המטרה היא, אחרי הכל, להיות מאושר (מילה מאוד לא טכנולוגית, אני יודע); למצוא איזו פיסת שלווה קטנה, אזי אדם צריך – סליחה על הקלישאה – להבין מי הוא, מה מסקרן ומעניין אותו, היכן עובר הגבול שבו קיימת בולימיה. הטנולוגיה (וטוויטר כמשל), וכעת זה ברור מתמיד, מכריחה אותנו להתבונן בשאלות האלה, בגחמות ובאינסטינקטים שלנו, במה שמפעיל אותנו ואת האנושות כולה.
דיון כזה חייב להיות יותר פילוסופי מטנולוגי גרידא, כי זהו ה-ה-דיון, אם היה אחד כזה אי פעם.
אתה, וזו לא התקפה, עובד בחלק דומיננטי של תעשיית המידע (וואינט) שאתה מדבר עליה ועוסק בה רבות בפוסטים האחרונים. כמה מהחדשות והמבזקים שעולים כל רגע באתר רלוונטיים באמת לגולש ובאמת חשובים לבניית תמונת עולמו? היכן ממוקמת מדורת השבט החדשה? האם זה הזמן להגדיר מחדש את מרחב התקשורת הבין-אישי? בעידן זה, עורך טוב הוא גם פילוסוף טוב.
(מצטער על שמץ אשר-עידניות בתגובה, קצת בלתי נמנע)
16.06.2008 בשעה 17:40
[...] בקצב המואץ של זרימת המידע, התוצאה הבלתי נמנעת היא השטחה של המחשבה. אנחנו מרפרפים יותר וחושבים פחות – המציאות הנתפשת מפוקסלת וחסרת רזולוציה. הפוליטיקה של המידע גורמת לך שהמהיר ולא המעמיק יצליח. מתוך: אני כותב מה אני עושה – משמע אני קיים [...]
16.06.2008 בשעה 21:14
Mark as read
הכפתור הזה עושה פלאים.
16.06.2008 בשעה 22:59
דיון רציני…
אפשר שאלה מהצד, רק שאלה?
נכון שזה לא הנושא, אבל רציתי לשאול את זה מזמן ונראה לי שמצאתי פורום מתאים:
גוגל רידר לא איטי ומעצבן, יחסית ל-Feedreader, למשל?
בעוונותי, ניסיתי לא מעט רסס רידרס, כולל תוספים למיניהם בפיירפוקס, ועד שלא ניסיתי את Feedreader לא הייתי מרוצה.
17.06.2008 בשעה 1:57
[...] של הפוסט הקודם: טל כתב תגובה הראויה לטעמי להבלטה. הוא מתנצל על [...]
24.06.2008 בשעה 1:43
[...] קצת קשור לתגובה הזו של איתי, וקצת לפוסט הזה. וזה פחות או יותר מה שהגבתי לתגובה של איתי אבל [...]
25.07.2008 בשעה 20:34
[...] בחמש השנים האחרונות כתבתי את הדברים הללו מתוך הכרה ברורה שלא כדאי. בשבועות האחרונים, מתגבשת אצלי הבנה ברורה יותר של ההכרה הזו. בכל רגע נתון פחות ופחות מתחשק לי לכתוב בפנקס הזה. לאט לאט התמלא כאן הכל בדברים מוזרים. ערימה של כל מיני. אני מתחיל להרגיש שנגמר המקום. הדפים מלאים. כל פוסט נוסף הוא רשימה בשולי הדפים המלאים. איך אפשר לעקוב אחר מאות אייטמים חדשים בפיד מדי יום, לענות על מאות אימיילים, לשבת בישיבות, לכתוב מסמכים, לכתוב פוסט חדש בבלוג, לטווטר בטוויטר ובמקביל ליהנות מעט מהקיץ הזה לפני שיהיה חם מדי, ללכת לים, לראות סרטים וסדרות, להאזין למוזיקה ועוד – והכל במסגרת זמן של 16 שעות פחות או יותר (גל מור) [...]
07.04.2010 בשעה 5:10
[...] ליכטש מצטרף. התעייפו. על רקע זה מתבלטים הפוסטים של גל מור ו-עידן – שני פוסטים המדברים על עייפות החומר של שוכני [...]