עקבו אחרי חורימבה
עדכונים במייל
פוסטים אחרונים מהבלוג
שעון המניפה מראה את השעה בתלת מימד (וידאו)
ערעור פלוס: שירות אאוטסורסינג לערעורי סטודנטים
האמנם: חייל ישראלי מכוון נשק לילדה פלסטינית (תמונה)
בחזרה לשנות ה-90′: 15 סטטוסים שאהבנוחברים ממליצים
ויראלי
האם קרבה פיזית בין בני אדם תהפוך מיותרת?
מאת שגיא בן-צדף פורסם ב- 5.1.2010 בשעה 19:54
ציוץ של דויד אוחיון מהשבוע שעבר גרם לי לחשוב על הדרכים שבהן אנחנו מתקשרים עם אנשים, במיוחד כאלה שלא נמצאים בקרבה פיסית אלינו. כמי שמתעסק כבר כמעט עשור ביצירת מערכות לתקשורת בין-אישית "מרוחקת", היה מרתק לקרוא את מה שדויד כתב:
את הציוץ הזה קראתי, בצירוף מקרים מעניין, בזמן שקראתי מאמר מעניין מ-physog.com תחת הכותרת "הבעת פנים שווה אלף מלים". מדענים מה-Max Planck Institue for Biological Cybernetics שבגרמניה מצאו שאנחנו מסוגלים לזהות הבעות פנים בתנועה (לדוגמה, בסרט) בצורה טובה לאין שיעור מאשר בתמונה דוממת.
המאמר מתיישב מצוין עם הניסיון האישי שלי מעולם שיחות הוועידה בוידאו (video conferencing), שמביאות אל הצד המרוחק הבעות פנים, מחוות ותנועות גוף, ומציעות לפיכך חוויה עשירה ועמוקה יותר מכל שיחת טלפון או מייל.
איך יכולות שתי עובדות החיים הסותרות האלה לחיות זו לצד זו בעולם שלי? איך זה שלמרות שאני מתפעל על בסיס יומי מכמה עשירים הם אמצעי התקשורת הויזואלית (visual communications) שעומדים לרשותנו, נראה שאני מבזבז חלק לא מבוטל מזמני בכתיבת אס.אמ.אסים במקום להתקשר לאנשים, אי-מיילים קצרים במקום פגישות וטוויטים במקום פוסטים ארוכים בבלוג?
אני חושב שאנחנו פשוט בוחנים פה שתי חוויות שונות לגמרי, ושתיהן הפכו לחשובות ביותר בנוף האישי והמקצועי שלנו: מצד אחד, להישאר במרכז העניינים, למרות השטף הבלתי-פוסק של המידע; מצד שני, שיתוף פעולה (collaboration) באמצעים אפקטיביים ובעלי משמעות עם חברים, עמיתים ואחרים.
2009 הייתה השנה שבה "המסר הוא המסר", אם לצטט את המאמר המדובר מהניו יורק מגזין על ברק אובמה והשימוש שהממשל שלו עושה במדיה חברתית. זו היתה שנה שבה זרם המידע הנפלא בזמן-אמת שיכנע את כולנו שככה ייראה העתיד, אבל באותה מידה הוכיח לנו שאנחנו מתקרבים לנקודה שבה לא נוכל עוד להתמודד איתו.
הפתרון הפשוט, כך נראה, הוא לנסות ולמזער את שטף המידע לפי העיקרון הידוע "Keep It Simple and Short" (KISS): פוסטים קצרים (שאני מנסה נורא לכתוב אבל לא מצליח…), הודעות מיקרו-בלוגינג, שורות תחתונות קצרות ופשוטות, אפילו URLים קצרים.
וכך זה נראה פתאום כמו בזבוז של זמן לנהל שיחת טלפון במקום שבו אימייל קצר יותר ממספק. ואם אפשר לפתור את העניין בשתי שורות במסנג’ר או באס.אמ.אס, אפילו יותר טוב. ואם אתה מוצא את עצמך סוגר את היום בלי שניהלת אפילו שיחה אחת עם מישהו, ובכל זאת הצלחת לעשות את כל מה שהיית צריך, אל תופתע – זו המאה ה-21, בייבי. קיס קיס.
שוק עבודה גלובלי
מהצד השני של חיינו שיתוף פעולה הופך להיות הכרח. כולם מסכימים שהאינטרנט הפך את העולם לכפר גלובלי גדול, אבל כדי לרתום את הכוח הזה צריך דרכים יעילות כדי לתקשר עם אחרים ולשתף פעולה איתם.
גוגל, קודם כל עם חבילת ה-Docs שלהם ולאחרונה עם אב-הטיפוס של Wave, הוכיחו שאנשים יכולים לשתף פעולה בהצלחה ללא קרבה פיסית. היכולת לערוך ביחד מסמך, לשתף מחשבות, לחלוק קטעי וידאו ותמונות, לתקשר באמצעות וידאו – כל אלה הופכים את העולם לא רק לכפר גלובלי אלא לשוק עבודה גלובלי.
נראה כי כולם עמלים על כלים שיאפשר לשתף פעולה טוב יותר, קרוב ככל האפשר לשיתוף פעולה "פיסי" ואף יותר טוב מכך. ענקיות כמו מיקרוסופט וסיסקו, יצרניות הוידאו קופנרנס, חברות האלקטרוניקה הגדולות, סטארט-אפים מבטיחים, ועוד ועוד. אני יכול לנחש שהטרנד הזה ימשיך גם לעשור הבא, עד לנקודה שבה קרבה פיסית תיחשב מיותרת.
דוגמה למערכת המאפשרת שיחת ועידה ושיתוף מסמכים וצ’ט של חברת רדויז’ן
וכך, למרות שהם די מנוגדים בטבעם, יש הרבה אמת בשני הרעיונות שהביאו אותי לכתוב את הפוסט הזה. ככל שיש לנו יותר אפשרויות של כלי תקשורת, כך יש יותר אפשרויות ליצור מגע. ה"סוד" הוא לדעת באיזה מהכלים להשתמש ואיך. בשפה מקצועית זה נקרא "תקשורת אפקטיבית", אבל זה כנראה נושא לפוסט אחר.
>
מאת: שגיא בן-צדף
שגיא בן-צדף מחזיק בשלל בלוגים (בין היתר, בעברית ובאנגלית), מצייץ בטוויטר ולפרנסתו חוקר טכנולוגיות בחברת רדויז'ן
אס אמ אס חוסך זמן? חוץ מסיטואציות מאוד מסויימות, בהן אתה לא ממש מצפה לתגובה (“תביא בבקשה חלב בדרך חזרה מהעבודה”) אס אמ אס הוא בזבוז זמן מוחלט, לא ממש משהו שאפשר לנהל איתו שיחה של ממש. לאימייל יש תפקיד אחר לחלוטין, שלא דומה לתקשורת של שיחת טלפון.
שיחות וידאו לא תפסו בעיקר כיוון שתוספת המידע שהם מוסיפים לשיחה לא משתווה למגבלות שהמדיום כופה עליך – מהצורך להיראות יצוגי, דרך חשיפת מקומך, חוסר היכולת לעשות עוד דברים בזמן השיחה וכו’. שיחת וידאו היא משהו שצריך להיות מוכנים אליה מראש – ולכן היא מתאימה בעיקר לסביבת העסקית.
בובר בעידן התקשורת האפקטיבית
ריבוי אמצעי התקשורת, המחליפים שיחה פנים אל פנים, גורם לי לחשוב על מרטין בובר, וההבחנה הבסיסית שלו בין שני הסוגים של הזיקות הקיימות בין אדם לאדם – קשר האני-אתה, שבו יש חיבור משמעותי בין בני אדם, וקשר הלז – שהוא יחסים פונקציונליים ותו לא. נדמה לי שהאבחנה הזו יכולה להעמיק את הדיון על האדם המנסה לבחור לעצמו דרך תקשורת בעולם החדש.
לכאורה, אמצעי התקשורת הכתובים הלא-סינכרוניים – הסמס והמייל, והבלוג – הם תקשורת אידיאלית למצבי לז, כלומר למצבים פונקציונליים. אתה משגר אותיות בזמן ושוכח, ואתה מתקשר עם האחר/ת רק דרך מסר מילולי מידעי (“תקנה חלב”, “שלח לי את הדו”ח האחרון”), בלי לערבב רגשות או זיקות עמוקות יותר. לכאורה – כי למעשה השימוש של הסמס בסיטואציות של חיזור מעלה שאלות לגבי הקביעה הזו. אפשר כמובן להסתפק בלהגיד שגם החיזור, והאהבה, של עידן הסמס הם “חיזור פונקציונלי” ו”אהבה מלוזלזת”, אבל זה קצת משעמם.
מנגד ישנם אמצעי התקשורת האינטראקטיביים – הצ’ט והוידאו קונפרנס והסקייפ, שלכאורה מתאימים יותר ליחסי אני-אתה – כי הם מספקים הזדמנות לתקשר עם אדם קרוב ממרחק, לראות את תווי פניו ולשמוע את נימות קולו, כמעט לחוש אותו קרוב. ולאור זאת הוידאו קונפרנס המקצועית נראית כמו חריגה מהקוד – כי מה זה משנה, באמת, איך נראה באותו רגע הקולגה שלך מהסניף בברלין, ולמה לעזאזל צריך ללבוש עניבה לכבוד השיחה איתו.
אז כדי לתמצת הרהור ארוך – דווקא עולם התקשורת החדש היה יכול לאפשר לנו הצרכנים לבחור את אמצעי התקשורת הדרוש לנו לפי האבחנה הבובריאנית הבסיסית על מהות הקשר: אמצעים לא סינכרוניים טקסטואליים למצבי עבודה ושיחות עם פקידים, וצ’ט וידאו לשיחות עם אהובים. רק שזה לא קורה – מה שמוכיח אולי שעצם צמד המילים “תקשורת אפקטיבית” הוא אוקסימורון. אנשים לא רוצים תקשורת אפקטיבית. הם רוצים תקשורת.
אכן מילים כדורבנות.
אישית אני מוצא שועידות וידאו עם ציוד מקצועי עדיין חסרות משהו. אולי הצבעים הדהוים. משהו שם לא עובד. לא מספיק חם.
כמו כן לדעתי הכלים הטקסטואלים מרגילים אותנו לעשות פרצי תקשורת קצרים במקום שיחות ארוכות. ככל שאני יותר בטוייטר וכו’, כך יש לי פחות סבלנות לשיחות ארוכות בטלפון לדוגמה.
הכל משתנה שנפגשים פנים מול פנים. הריח, מגע העור, תנועות הגוף, משנים את הכל. הם יוצרים אוירה הרבה יותר עוצמתית מאשר טקסט ווידאו
כשהמציאו את הטלפון היו כמה נביאי זעם שטענו שבגלל ההמצאה הזאת אנשים לא יצאו מהבית יותר ורק יתקשרו דרך הטלפון. בפועל, כמו עם כל אמצעי תקשורת זה הפך לאמצעי שהקל על אנשים לדוגמא לקבוע להיפגש לדרינק בפאב המקומי פנים מול פנים.
אין מחלוקת שתקשורת בווידאו היא עדיפה כאשר יש חשיבות לחוויה כמכלול – קשר עין ושפת גוף וכאשר אנחנו נדרשים להעביר הרבה יותר מחילופי מסרים קצרים. היתרון הזה בא לידי ביטוי בפגישות עסקים ובתקשורת בין אישית בעלת ערך רגשי. נדמה לי שהתאימות היא אחד מאבני הנגף כאן. כאשר אני שוהה בחו”ל הייתי שמח לדבר עם המשפחה באמצעות המכשיר במקום לחבר וובקאם לנייד אך חוסר תאימות בין המכשירים והרשתות מונעת את זה.
פינג: בלוגיק: נבחרי השבוע מהבלוגספירה הישראלית [08-01-10] | Newsgeek
בבלוג מאבד תמלילים בפוסט תחזית 2010 – התחרות, כתבתי בתגובה לפני שבוע
“מספר המילים המדוברות ושעות זמן האוויר יילכו ויירדו וסביר להניח שעד 2015 כולם לא ייצאו מהבית כי יהיה אפשר לעשות הכל מחדר מאובזר אחד ויישאר רק לחכות למשיח”
פוסט מצויין עם נושא מעניין ביותר. אני בהחלט חושבת שבסביבות מסויימות של חיינו הטכנולוגיה עשויה ליצור חיסכון בזמן ולהקל על חיינו.
עם זאת אין לי ספק כי תקשורת בין אישית פיזית תמשיך להתקיים (בניגוד לתחזית הצינית שלי) מעל הכל מכיוון שזהו טבע האדם וחלק מהצרכים החברתיים הבסיסיים להם הוא זקוק.
בהמשך לאמיר ולאורלי, נראה לי שהכל מתחבר יופי:
בשלב מסוים כולנו נשתמש במיילים, סמסים ושאר יישומי ה-Collaboration, וזה יגרום לנו להיות יעילים יותר. המשמעות היא שקצר זמנים. ומה נעשה בזמן שהתפנה? נקבע להיפגש לדרינק פנים מול פנים.
עצוב