חורים ברשת

התקלות החמורות שאירעו לאחרונה בטוויטר וגרמו לשיתוק המערכת במשך שעות ארוכות (גם ברגעים אלה היא לא זמינה) חשפו את הפער הגדול בין התוכניות של אנשי Obvious לגבי השירות לבין אופן השימוש בו בפועל. כפי שקורה לא פעם לסטארט-אפים, טוויטר אמנם הצליח, אך לא באופן שהמייסדים ציפו לו.

מי שרחוק מהנושא עשוי להאמין שהתשתית של מערכת כמו טוויטר היא פשוטה למדי.המציאות, כמובן, אחרת. בדברי ההסבר לתקלות בבלוג הרשמי נכתב שהארכיטקטורה של טוויטר דומה לזו של מערכות ניהול תוכן (CMS) בעוד שבפועל היא מתפקדת כמערכת מסרים (messaging system).

בבלוג הרשמי ממליצים על פוסט בנושא שכתב אדם שהתנסה בהקמת מערכת דמויית טוויטר. הוא מסביר שתשתית למערכת כזו מורכבת משתי מערכות משנה – מנגנון הפצה המקבל הודעה מהמשתמש ומעביר אותה לרשימת המנויים שלו בווב, מסרים מידיים, SMS או אימייל; ומערכת אחזור המאפשרת לכל משתמש לדפדף בהודעות האחרונות של האנשים שהם עוקבים אחריהם, לפי תגיות (טיימליין ציבורי) ובכלל (המערכת מגישה מספר הודעות בכל דף).

מנגנון ההפצה פשוט יחסית ואינו מכביד על המערכת, מאחר וטוויטר מאפשר רק לעקוב אחר כל העדכונים של משתמש מסוים או תגיות מרשימה מצומצמת. ולא, למשל, לעקוב אחר פיד עדכונים מותאם אישית לכל משתמש. מערכת האחזור, לעומת זאת, תובענית בהרבה במונחים של משאבי מיחשוב.

הכותב מסביר כי בניגוד לדוא”ל וובי, בו רפרוש התיבה נעשה לרוב על ידי בעל החשבון עצמו ומיועד לענות על שאילתה בסיסית אחת – “האם יש הודעות חדשות בתיבה שלי?”, דף ההודעות האישי בטוויטר נגיש לכל אדם ומיועד לענות על שאילתות מורכבות בהרבה – האם יש חדש בדף המשתמש? האם יש חדש בדף המשתמש+חבריו? כל פעולת אחזור שכזו מתרחשת בדף המשתמש ובכל דפי חבריו ובסופו של דבר מאוד מכבידה על מסד הנתונים.

מייסדי טוויטר ראו לנגד עיניהם מערכת מיקרו-בלוגים השמה דגש על הכותב אך היא התפתחה להיות כלי בו האינטראקציה מעל הכל. משמע, השאלות כמה מנויים יש לי ומה הם כותבים חשובות בטוויטר הרבה יותר מהשאלה מה אני כותב. הקוראים היו חשובים בכל פלטפורמת בלוגים, אך בתשתית הטוויטרית הם הופכים לחלק בלתי נפרד מהמערכת. אפשר לכתוב בלוג ללא קוראים – אך אין טוויטר ללא הפיד ועובדה זו משפיעה באופן מכריע על הפוליטיקה של התקשורת.