קודם כל, יש את הבעייה של מעבר בין הקלדה להצבעה- עם עכבר היד לא צריכה לזוז הרבה (או כמעט בכלל, במקרה של משטח מגע בנטבוק). עם מסך מגע היד צריכה לנוע מרחק לא קטן הלוך ושוב.

שנית, יש את בעיית הרזולוציה- האצבע שלנו גדולה ומסורבלת יחסית למוצג על המסך, וכשמדובר על תצוגה מורכבת יותר מאשר זו של iphone, זה פשוט לא עובד כמו שצריך.

שלישית, כמו שציינו אחרים, יש את הבעייה של הסתרת התצוגה ע"י היד.

חלק מהבעיות הללו נפתרות בממשקי עט (כמו טאבלט פיסי). אבל כמה אנשים אתה רואה מסתובבים עם טאבלטים?

מצד שני, אני מאלו שמוצאים את הממשק של האייפון מעצבן לפעמים, שונאת לכתוב איתו טקסט (רגילה למקלדת בטלפון שבה אפשר להקליד בצורה חצי עיוורת), ומשתמשת באלט טאב בשביל לעבור בין יישומים במחשב.

נכון, מניפולציה ישירה של אובייקטים היא אינטואיטיבית יותר מאשר העכבר. אבל הדבר הכי אינטואיטיבי הוא לעיתים מאוד רחוקות גם היעיל ביותר – כמה פעמים אנחנו מתחילים מטלה כלשהי בדרך מסוימת ורק אז מבינים שעדיף לעשות את זה בצורה שונה? ואני מדבר על כל סוג של מטלה – אם במחשב או ב”חיים האמיתיים”.

העכבר מאפשר לשלוט על הנעשה על המסך בהשקעת מאמץ פיזי מינימלית, ובמהירות גבוהה. בשביל להעביר את סמן העכבר לצד השני של המסך צריך להזיז את כף היד בלבד כמה סנטימרים הצידה, ובשביל לבצע את אותה פעולה במסך מגע צריך להרים את כל היד ולהזיז את כף היד למרחק של כמה עשרות סנטימטרים. ואל תשכח שהמסכים הולכים וגדלים. אני מזכיר את זה לא רק בגלל שהמרחקים בתוך המסך גדלים, אלא בעיקר בגלל שהמרחק בין המשתמש אל המסך הולך וגדל. כרגע אני יושב מול מסך “22 רחב, ואני לא מגיע אליו – אני צריך להשען קדימה בשביל לגעת בנקודה הקרובה ביותר שלו, שלא נדבר על הפינה הרחוקה שלו.

אני לא מסכים עם האמירה שממשק טוב הוא זה שמוביל את המשתמש בדרך הקצרה והאינטואיטיבית ביותר עבורו. האמירה היא כוללנית מדי. זה יכול להיות נכון באפליקציות מסוימות ובהקשרים מסוימים – למשל כשלא ניתן לבנות על עקומת למידה. אבל באפליקציות מקצועיות ו/או מורכבות, ממשק טוב צריך גם ללמד את המשתמש לבצע את העבודה ביעילות המירבית, כי על זה נמדדת איכותו ותרומתו לארגון בו עובד המשתמש.