חורים ברשת

בעולם בו כולם חברים, אין חברים בכלל, טוען וויליאם דרסיוויץ ב-The Chronicle (עברית בכלכליסט, המקור באנגלית). במאמר רהוט ומרתק מסביר דרסיוויץ איך פייסבוק הוזיל את ערך החברות (שני קליקים – זה כל מה שדרוש כדי להפוך לחברים) והשטיח אותה, כאשר החברות מסתכמת בכמה עדכוני סטטוס ותגובות.

דרסיוויץ מתרפק על החברות של פעם. הוא מפליג עד לימיהם של דוד ויהונתן, אז חברות אמת הייתה נדירה, יקרת ערך וקשה להשגה. בעולם שבו קשרי דם, מעמדות ומלוכה שלטו בכל, קשרים בהם בני אדם בחרו באופן חופשי היו יוצאי דופן וחתרניים.

הוא ממשיך ומתאר איך תהליך העיור עקר אנשים ממשפחותיהם המורחבות ומהקהילות המסורתיות שלהם וצופף אותם לתוך ריכוזים אורבניים, וכך צמחה החברות כדרך לפתור את האנונימיות ואת הניכור. בעקבות שיעור הגירושים הגדל והתפרקות המשפחה הגרעינית למבוגרים רבים אין בני זוג או משפחה מורחבת ועל כן חברות הופכת למעין תחליף משפחה.

התרפקות על חברות של פעם. CC-by-NC freeparking

והנה, כותב דרסיוויץ, הופיע פייסבוק והפך את החברים לווירטואלים, לסימולקרה של החברים שלי, אריזות קטנות של מידע ודימויים מיובשים. “האתר מייצר תחושה כאילו כולם מנהלים שיחה אלא שהם לא”. והנה עוד ציטוט מפתח:

עד לפני כמה שנים יכולת לחלוק את מחשבותיך עם אדם אחד בכל רגע נתון (בטלפון, למשל) או עם קבוצה מצומצמת, פנים אל פנים. וכשעשית זאת, דיברת עם אנשים ספציפיים והחלטת מה לומר וכיצד לומר זאת באופן המתאים להם: לתחומי העניין שלהם, לאופיים, וחשוב מכל – למידת האינטימיות ההדדית ביניכם. בעבר זו היתה שיחה. היום אנחנו פשוט משדרים את זרם התודעה שלנו לכל 500 חברינו בבת אחת, בתקווה שמישהו, כל אחד, יאשר את קיומנו בכך שיגיב. לא רק שהפסקנו לפנות אל חברינו בתור אינדיבידואלים, הפסקנו לחשוב עליהם ככאלה. הפכנו אותם להמון אדם בלתי מובחן, מעין קהל או ציבור חסר פנים. אנחנו פונים לא למעגל, כי אם לענן.

דרסיוויץ אומר בעצם שבעבר יצרנו אינטראקציה אישית עם כל אחד מהחברים ואילו היום אנשים משדרים עדכונים לפיד בתקווה שמישהו לא מובחן יתייחס אליהם.

דרסיוויץ צודק בחלק מביקורתו על פייסבוק בכך שלא מדובר למעשה באתר מעודד קהילתיות ורוב השיחות מתנהלות בהשתתפות חלק קטן מאוד מהחברים כאשר הרוב לא מגלה בהן עניין. ובכך שחלק מאלה הנקראים חברים לא ממש ראויים להיקרא כאלה או שמדובר באנשים שהאני בן ה-18 שלכם הכיר אותם ולא נוגעים לחייו של האני בן ה-30 שלכם. אך מסקנתו כי “ככל שאנחנו מכירים יותר אנשים, כך אנו נעשים יותר בודדים” אינה מובנת מאליה.

הוא מאזכר מחקר שגילה שאחד מארבעה אמריקנים אמר ב-2004 שאין לו איש סוד קרוב בהשוואה לאחד ל-10 ב-1985 ומניח כי המצב הדרדר מאז. אין אנשי סוד משום שאין בהם צורך. הסודות הופכים להיות גלויים, על הקיר בפייסבוק. על פי המאמר, אנחנו מעדיפים לחלק את זמננו עם כמות גדולה של חברים מאשר להקדיש למיעוטם זמן רב הדרוש לחברות אמיתית.

    רסיסי חברים? CC-by-NC luc legay 

דברים אלו היו עשויים להיות נכונים אם התקשורת הפומבית בפייסבוק הייתה חזות הכל, אם אנשים אמנם היו מנהלים את כל חייהם החברתיים בפייסבוק. קשה למצוא כאלה גם בין המכורים הקשים.  עדכוני הסטטוס של פייסבוק הוא רק כלי אחד במערך נרחב של תקשורת שמתנהלת בין אנשים בזמן אמת. אפשר להתייחס אליו כאל רשת מידע חברתית. פייסבוק מגדיל את כמות האינטראקציות בינינו לבין החברים באמצעות מידע טרי. האינטראקציות האלה מאפשרות לנו להכיר חברים חדשים, לשמור על קשרים קיימים ולחזק קשרים באמצעות אינטראקציה יותר קרובה – שיחות אישיות, טלפון ומפגשים אישיים או חברתיים. אפשר לדמות את השירות לנהר. יהיו אנשים שיעדיפו רק להתבונן בו ורבים אחרים ידוגו או ישחו בו. כלומר, יקיימו אינטראקציה.

כיום מספר המתבוננים עדיין גדול, רבים מהם מבוגרים יחסית. מספר הפעילים (מייצרי תכנים ואינטראקציות) במדיה חברתית עדיין נמוך יחסית אך גדל עם הזמן (על פי אבחנתי, לא מידע אמפירי). ביקרתי בעמוד הפייסבוק של דרסיוויץ (אם זה הוא). העמוד חסום לצפייה בפני משתמשי פייסבוק שאינם חברים שלו. גם אם דרסיוויץ פעיל באתר, הוא חווה חוויה חברתית “סגורה” ביותר.

הטענה הבסיסית של דרסיוויץ היא שחברות הפכה למוצר צריכה קלאסי: האריזה חשובה יותר מהתוכן. זה עלול לקרות במקרה של השתלטות משווקים על מידע אישי. האם זהו המצב היום? השאלה שעולה לדיון היא חלק מאותו ויכוח ישן אם הטכנולוגיה מקרבת או מרחיקה בינינו. אפשר לענות לדרסיוויץ שרשתות חברתיות הן דווקא תגובת נגד לניכור, בדיוק ההפך מטענתו. זה המקום בו אנשים מדברים עם אנשים. כל מי שפעיל ברשתות חברתיות יכול לשאול את עצמו אם הן איפשרו לו להכיר אנשים חדשים ומשמעותיים ולחזק את הקשר עם החברים הקיימים או ההפך, גרמו לו להתרחק מהחברים ולהסתפק בפייסבוק. נדמה לי שהתשובה של רובם ידועה מראש.

אך מטבע הדברים, מי שמשתמש הרבה ברשתות חברתיות נוטה לראות בהן כדבר חיובי בעוד מי שנרתע מהן רואה בהן תופעה שלילית. אך מה לעשות שרק התנסות אמיתית וממושכת מסייעת להבין אם יש ממש מאחורי המסקנות הגורפות אליהן הגיע דרסיוויץ, בדיקה שכנראה הוא לא ביצע.

>