למשל: בגוגל רידר הוספה האפשרות לחלוק את האייטמים שהגולש אוהב.

ראיתי מספר בלוגרים שהתעצבנו על זה שפתאום גוגל החליטה שמישהו שהם פעם שלחו להם מייל בודד הם חברים שלהם וחלקו את האייטמים האלה גם איתם.

נכון, זה באג. מבחינת שימושיות, אני רוצה שחברים יהיו רק מי שהגדרתי כחברים, אבל אם מישהו בוחר אייטם ולוחץ על כפתור שנקרא SHARE, הוא צריך להבין שמה שיקרה לאייטם הזה, הוא שגוגל תשתף אותו.

לדעתי צריך להשתמש בדברים החכמים שנשאת בכנס שנכחתי בו. אין “פרטיות” במובן הפיסי שלה. אבל בהחלט יש משהו, שהוא זכות, שהוא ברירת מחדל, שאתרי אינטרנט פשוט לא יכולים לפגוע בו. קרא לזה “פרטיות חדשה” או “פרטיות דיגיטאלית”, כך שאני כמשתמש יוכל לסמוך על כך שמה שאני בוחר להחצין, יוחצן, ומה שאני בוחר להצניע, או לסייג את הפרסום שלו- לא יפורסם.

האבחנה הזו תעזור להבחין מתי אתרים מסויימים, גם ואולי בעיקר אתרי חברתיים, ידעו מתי יש עליהם אחריות לתקלות ולמחדלים שלהם.

לדעתי פרשת יקואל-טוויטר היא דוגמא לרשלנות של ממש של טוויטר, או לכל הפחות של היישום הנגזר שהוליד את כל הצרות.

לכן, לדעתי, הכותרת “פרטיות יש רק בשירותים”, היא מעט מוגזמת. פרטיות יש בהרבה מקומות ויש צורך להגדיר אותה בהתאם. היא תלויית הקשר וסיטואציה, וגישות שמבטלות בהינף יד את הצורך האנושי הזה רק מתמרצות שירותי ווב, מנועי חיפוש וכו’ לפעול ברשלנות ולא להתייחס לאספט הזה מול הלקוחות שלהם (אם אפשר להגדיר אותם כלקוחות).

[בשביל שזה יהיה מצחיק צריך לקרוא את זה כמו הדמות של אבירמה גולן בארץ נהדרת, וגם אז זה לא ממש מצחיק...]