פרטיות יש רק בשירותים
כמה פעמים מצאתם את עצמכם מול Gmail או שירות אחר המחובר לחשבון שאינו שלכם, לאחר שבעליו שכח להתנתק ממנו. כל הסודות הקטנים, תיבת הפתעות שנפתחת וחושפת חיים של אחרים. מפתה, נכון? ב-1999, במסגרת אחת משערוריות הפרטיות הגדולות ביותר מאז ומעולם ברשת, נחשפו 50 מיליון חשבונות הוטמייל. למשך יממה, כל אדם יכול היה להקליד שם משתמש של אחר ולקרוא את כל ההודעות האישיות שלו. זה קרה שוב לפני כמה חודשים ביפן – לא מצאתי את הקישור.
טוויטר הוא שירות מיקרו-בלוג המאפשר לכל משתמש לשלוח עדכונים (טוויטים) לרשימת מנויים באמצעות הווב, SMS, תוכנות מסרים מיידיים ויישומי צד שלישי כמו פייסבוק ואחרים. מלבד התמיכה בפלטפורמות שונות, סוד ההצלחה של טוויטר ודביקותו טמון בקשרים בין המנויים. העדכונים מתפרסמים בדף האינטרנט של המשתמש ונשלחים לאנשים העוקבים אחריו (followers) בכל פלטפורה שהם הגדירו – ווב, SMS, RSS ועוד.
השירות שטוויטר מספק די בסיסי, אך צמחה לו סביבה אקולוגית עשירה ביישומים הודות ל-API החופשי. אחד החסרונות היא אי היכולת להגביל את העדכונים לקבוצה מסוימת של אנשים. אפשר לקבוע כי צירוף עוקבים חדשים יותנה באישור המשתמש או לפתוח חשבון חדש עבור כל קבוצה אך לא יותר מכך. GroupTweet אמור לפתור את הבעיה ולאפשר משלוח של הודעות פרטיות לקבוצה מוגדרת של נמענים.
אורלי יקואל, שניסתה את GroupTweet, גילתה לאימתה שכל ההודעות הפרטיות שהיא קיבלה במסגרת טוויטר (אפשרות שקיימת בשירות), נחשפו לעיני כל לאחר שהשתמשה בחשבון הטוויטר הרגיל שלה ולא פתחה חשבון חדש לצורך הבדיקה. הסיבה לכך היא באג ב-GroupTweet.
תנחומיי לאורלי, שמחקה את חשבון הטוויטר שלה בעקבות המקרה. זה מאוד מביך ועלול לקרות לכל אחד, במיוחד כאשר מנסים הרבה שירותי Web 2.0. צודק יהונתן קלינגר שכותב שאנשים ממהרים לתת אמון ביישומי web 2.0 בעוד הם היו חושבים פעמיים לפני התקנת ישום דומה במחשב האישי שלהם.
אני חושב שיש בכך יותר משאלה של אמון. פרטיות היא סרח עודף בתפישה של ה-web 2.0. טוויטר, פייסבוק ושאר שירותי ווב 2.0 מבוססים על ההנחה שאנשים רוצים לשתף הכל. רבים, במיוחד צעירים, מאששים את ההנחה הזו. התקשורת הפרטית בשירותים אלה מתבצעת לרוב בדפים פנימיים שהגישה אליהם אינה נוחה במיוחד והגבול המפריד בין הפרטי לציבורי הוא מאוד מטושטש – יודע כל מי שעדכונים על הסקר האחרון שמילא בפייסבוק נשלחו לכל רשימת חבריו מבלי שביקש זאת. וזו עוד דוגמה רכה יחסית.
זה לא הכל. אפרופו אשר עידן, כמה אנשים מקדישים מחשבה לשאלה עד כמה המידע האישי שלהם – בפייסבוק, ב-Gmail, באתרי היכרויות ועוד – הוא באמת אישי? מי טורח לקרוא את הסכמי הפרטיות, אם ישנם בכלל, באתרים אלה? מי בודק אם ההסכמים האלה אמנם נאכפים כלשונם? נקודת המוצא היום חייבת להיות שכל מידע שנשלח באמצעות אתרי web 2.0 אינו אישי באמת. את הסודות האפלים כדאי לשמור למקומות שהשתיקה יפה להם. עוד בעניין הזה: אין פרטיות יותר. >
גל מור הוא הכותב הראשי והבעלים של "חורים ברשת". במקביל, גל מייעץ בתחום אסטרטגיות אינטרנט, מאפיין ממשקים ושירותים וכותב טורים בכלי תקשורת מובילים.
24.04.2008 בשעה 8:30
אני מבין מדבריך שאתה תשמח לפרוס בפניי ובפני הקוראים שלך את כל התכתובות הפרטיות (סליחה, פרטיות לשעבר) שנמצאות במערכת הדואר הפנימית שלך פייסבוק?
24.04.2008 בשעה 9:18
פרטיות, יש מילה כזאת ? ואם כן, לאיפה היא נעלמה ?
[בשביל שזה יהיה מצחיק צריך לקרוא את זה כמו הדמות של אבירמה גולן בארץ נהדרת, וגם אז זה לא ממש מצחיק...]
24.04.2008 בשעה 9:40
“אשמח לפרוס”? איך הבנת את זה בדיוק? כל מה שכתבתי הוא שכל מי שמשתמש בשירותים כאלה חייב להתייחס אליהם מראש בערבון מוגבל בכל מה שנוגע לשמירת פרטיות וסודיות. זה בטח לא חדש לך.
24.04.2008 בשעה 10:17
בוודאי שלא. השאלה כמובן הייתה צינית, אבל כאשר אתר מסויים יוצר מצב, בשל תקלה טכנית או מנהלתית שבה כל הודעתיו ששלח אדם, שחשב שהן פרטיות לו (ולמכותב אליהן), הוא לא בסדר?
לדעתי צריך להשתמש בדברים החכמים שנשאת בכנס שנכחתי בו. אין “פרטיות” במובן הפיסי שלה. אבל בהחלט יש משהו, שהוא זכות, שהוא ברירת מחדל, שאתרי אינטרנט פשוט לא יכולים לפגוע בו. קרא לזה “פרטיות חדשה” או “פרטיות דיגיטאלית”, כך שאני כמשתמש יוכל לסמוך על כך שמה שאני בוחר להחצין, יוחצן, ומה שאני בוחר להצניע, או לסייג את הפרסום שלו- לא יפורסם.
האבחנה הזו תעזור להבחין מתי אתרים מסויימים, גם ואולי בעיקר אתרי חברתיים, ידעו מתי יש עליהם אחריות לתקלות ולמחדלים שלהם.
לדעתי פרשת יקואל-טוויטר היא דוגמא לרשלנות של ממש של טוויטר, או לכל הפחות של היישום הנגזר שהוליד את כל הצרות.
לכן, לדעתי, הכותרת “פרטיות יש רק בשירותים”, היא מעט מוגזמת. פרטיות יש בהרבה מקומות ויש צורך להגדיר אותה בהתאם. היא תלויית הקשר וסיטואציה, וגישות שמבטלות בהינף יד את הצורך האנושי הזה רק מתמרצות שירותי ווב, מנועי חיפוש וכו’ לפעול ברשלנות ולא להתייחס לאספט הזה מול הלקוחות שלהם (אם אפשר להגדיר אותם כלקוחות).
24.04.2008 בשעה 15:11
[...] החם: אורלי יקואל נגד טוויטר. בין הכותבים: אפי פוקס, גל מור, שגיא נאור ויהונתן קלינגר המתייחס לנושא בבלוג [...]
24.04.2008 בשעה 17:39
הבעיה שלפעמים הגולשים מגזימים וצריך לקחת את עניין הפרטיות בפרופורציה.
למשל: בגוגל רידר הוספה האפשרות לחלוק את האייטמים שהגולש אוהב.
ראיתי מספר בלוגרים שהתעצבנו על זה שפתאום גוגל החליטה שמישהו שהם פעם שלחו להם מייל בודד הם חברים שלהם וחלקו את האייטמים האלה גם איתם.
נכון, זה באג. מבחינת שימושיות, אני רוצה שחברים יהיו רק מי שהגדרתי כחברים, אבל אם מישהו בוחר אייטם ולוחץ על כפתור שנקרא SHARE, הוא צריך להבין שמה שיקרה לאייטם הזה, הוא שגוגל תשתף אותו.
24.04.2008 בשעה 20:15
[...] יהונתן קלינגר ומסכים איתו גל מור שאנשים ממהרים לתת אמון ביישומי וובשתיימאפס יותר מאשר [...]
19.02.2010 בשעה 8:01
[...] ייתכן שמשתמשי הרשתות החברתיות עדיין לא מוכן לרשת כל כך אוטומטית, ועדיין כולנו צריכים את הבטחון לאשר, למחוק, לחסום ולבחור עם מי לתקשר ומתי, ואולי נשארה עדיין תקוה שהפרטיות לא באמת קיימת רק בשירותים. [...]