אותכם למיס פיגי: האיוולת של EMI

בני דת ההינדו, הסווהילי והאינידיאנים האמינו שהצילום גונב את נשמתם כחלק מאמונה שהשיקוף הוא הנשמה. הצילום, על כן, לוכד את הנשמה בתוכו. מראות, לפי האמונה הזו, אינן מחזירות אור שמוקרן אליהן אלא משקפות את נשמת המתבונן בהם. אמונות טפלות כאלה לא מקובלות היום, אם כי ברור שמראה היא הרבה יותר מהחזרה של אור מאחר והאור הוא עורנו ועל כן התבוננות במראה אכן מסבה קשיים לא מעטים לרבים. ואולי בכל זאת מדובר בשיקוף של הנשמה.

הנה מקרה שקרה לי השבוע בשוק העתיק Stables market בלונדון בעת ביקור בחנות המופתית Cyberdog. החלטתי שאני חייב לתעד במצלמה את סוכריות הכוכב של נינטנדו ולהעלות לפליקר שלי. תוך שבריר שנייה זינק לעברי מוכר די מפחיד מעוטר במוהיקן תכלת וכשהוא זועק Nooooooo בסלואו מושן ועושה שתי סלטות באוויר הצליח לחסום את עדשת הקאנון שלי שנייה לפני הקליק. הוא הצביע בתקיפות על לא פחות משלושה שלטי “הצילום אסור” שהוצבו בכניסה לחנות.

צילום יצירה נחשב כיצירה נגזרת ועל כן אי אפשר לצלם בפומבי את המונה ליזה ולעשות עליה רווח. אך מוצר מסחרי אינו בהכרח יצירה ואני לא התכוונתי להפוך לסוחר בתמונות של סוכריות נינטנדו. מלבד זאת, Cyberdog אינם בעלי הזכויות על הסוכריות אלא פלטפורמת הפצה בלבד. לכן, הבסיס החוקי שהיה להם לדרוש לא לצלם נראה מפוקפק ביותר.

אם נתעלם לרגע מהעניין החוקי, הרי שדרישה לא לצלם היא מיושנת ויעילה. מיושנת משום שהיא מחשבת שאם יהיה בידי הצילום, הארטיפקט, זה יהיה במקום לקנות את המוצר האמיתי. היא יעילה משום שאמנם כמעט התפתיתי לרכוש את הסוכריות. יעילה אך נפסדת. גם חנויות ספרים ומוזיאונים רבים (יש לציין כי בחלק מהמוזיאונים איסור הצילום נובע מחשש שאור המבזק יפגע בתצוגות ולא משיקולים של קניין רוחני) נוקטים בגישה דומה שעיקרה ניסיון לחסום כל ניסיון לייצר ארטיפקטים של מוצרים ולהפיצם ברשת.

זה מאבק אבוד כי הטכנולוגיה משתכללת משנה לשנה וכיום אפשר לצלם תמונות ברזולוציה גבוהה במצלמת עינית או מצלמה שנראית כמו אוזניית בלוטות’ זעירה שקל להסוותה. אך לא זו הסיבה לכך שמדובר בגישה חסרת תועלת אלא שמניעת התיעוד היא שלילת ערוץ שיווק. כשמדובר במוצר פיזי, כל מופע ויזואלי שלו יכול רק להועיל. בעלי אובייקטים אקזוטיים יכולים לעודד צילום ולבקש לייחס את הצילום לנוכחות המקוונת שלהם באופן שלא יגזול מהם דבר והופך אנשים למפיצי המסרים שלהם. אם מגלים תכונה דביקה שכזו, תמיד נכון לעודדה ולא לנסות לרסנה.

זה החזיר אותי ל”יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני” של וולטר בנימין בה כתב:

“מהיותה ניתנת לשעתוק טכני משתחררת יצירת האמנות, לראשונה בתולדות העולם, מהתקיימותה הטפילית בפולחן. יצירת האמנות המשועתקת הופכת להיות, יותר ויותר, יצירת אמנות שעתוקית שנועדת לכך מתחילת ברייתה”.

דברים שנראים היום מובנים מאליהם אך הם נכתבו בשנות ה-30 של המאה הקודמת. קשה להאמין שגם היום יש רבים שמנסים לבסס עסקים על בסיס מניעת שעתוק. לא רק חנויות קטנות אלא גם רוב תעשיית המוזיקה, הקולנוע והספרים. מה גם ש”מקור” זו הגדרה יד מצחיקה עבור תעשייה המתבססת על שכפול המוני של מוצרים מסחריים. די ברור שכבר היום, מי שמציע יותר ערוצי הפצה מגוונים למשתמשים נהנה מיתרון.

10 מיליון צפיות במשך שלושה שבועות צבר הקליפ הנפלא של החבובות עושים את Bohemian Rhapsody של קווין עד שהוסר שלשום מהערוץ הרשמי בשל דרישה של EMI Pubslishing Scandinavia. הסיפור האמיתי הוא שהקליפ הועלה ל-Youtube על ידי אנשי החבובות בידיעה וברשות של EMI ודיסני. הם אפילו העלו ערוץ רשמי לעידוד בחירה בו כשיר הכריסמס מספר אחת. אך כעת כשהכריסמס כבר כאן, הם החליטו לחתוך את ערוץ החינם ולמכור את השיר בכסף בלבד. צעד לגיטימי, כמובן, אך האם חכם? ספק גדול. ההנחה של EMI כי אי הפצה חינמית תוביל ליותר הכנסות נתונה בספק. השכל הישר אומר שחשיפה לעיני עשרות מיליוני משתמשים תניב הרבה יותר מכירות. אמנם, הרבה יותר ייהנו מהחוויה חינם אך אחוז קטן מהם (ומשמעותי באופן מוחלט) גם ישלם – עבור מדיה קשיחה, הורדות ופריטים אחרים. בכך שצמצמה את החשיפה שלה במו ידיה, EMI פגעה לא רק בחובבי החבובות אלא בה עצמה. זו איוולת. EMI מאמינה שהשכפול גונב לה את הנשמה.

>

"הרשת מתחילה לחשוב", כנס איגוד האינטרנט. הנחה לקוראי חורימבה בטלפון 03-9727406. קוד הנחה 875900

תגיות: הפצה, זכויות יוצרים, קניין רוחני