טכנולוגיה מקרבת, טכנולוגיה מרחיקה

האם אנחנו משתמשים בטכנולוגיה כדי לקרב או כדי להרחיק? גם וגם. SMS יכול להיות "אני מתגעגע" ומנגד "אני נפרד ממך". פינג קטן של אכפתיות מול מסר של ניכור מפוחד. טכנולוגיה, כמו החיים, היא מה שאנחנו עושים ממנה, אך כשהיא מכאיבה מרגישים זאת יותר על פי דרגת הריחוק של המדיום. פרידה מסומסת מכאיבה יותר מטלפונית כי היא שוללת אפשרות לדיאלוג ומונעת מהצד השני נחמה, משהו להיאחז בו ולו אפשרות לפרוק את הכעס.

האמנית הצרפתית סופי קאל (Sophie Calle) קיבלה אימייל ממר X שמודיע לה שהכל נגמר. "לא ידעתי איך להגיב", היא כותבת, "התחושה הייתה שהמכתב כאילו לא נועד עבורי. הוא הסתיים במילים ‘תשמרי על עצמך’ וכך עשיתי".

קאל פנתה ל-107 נשים זרות, בהן פעילת זכויות אדם, דיפלומטית, סופרת ילדים,  מלחינה, אנתרופולוגית, סופרת, תלמידת בית ספר, רקדנית בלט, עיתונאית, תמלילנית, מורה, בת עשרה, מעצבת, מגשרת משפחתית, שופטת, מתרגמת, רואת חשבון, סקסולוגית ותוכית בשם ברנדה, לנסות להבין את המייל הזה ולענות עליו במקומה.

היא תיעדה אותן קוראות, קורעות, שרות ורוקדות את המכתב. המכתב הולחן והוצג כמשוואה מתמטית בין גברים לנשים, כלוח שחמט בו כל ההגנות הוכרעו והמלך השחור הוכנע, כיצירה מוזיקלית ונשלח כמכתב למערכת העיתון Liberation. הוא תורגם לסמסית תוך קיצור רוב הלהג והותרת האמת הקשה אודות הפרידה ונותח בגרף המחשב את אורך המשפטים במכתב. אפשר לדמיין את המשפטים הקלישאיים "תמיד אוהב אותך", "לא אוכל להיות חבר שלך" כתוצאות חיפוש בגוגל.

קאל פנתה לזרים והטילה עליהם להתמודד עם עול הפרידה כי לא יכלה לעכל אותו בעצמה. "זו הייתה הדרך שלי לקחת את הזמן לפרידה, הדרך שלי לשמור על עצמי", היא כותבת. בתרגום לפייסבוקית, מה שקאל עשתה הוא לזעוק אל הקיר: It’s complicated. היא הזמינה זרים אל תוך הקיום האינטימי שלה ויצרה עמן ברית של אמון. היא תרגמה כאב אישי ליגון קולקטיבי, הרחיבה את מעגל הנשיאה בעול.

הסיפור של המכתב מתועד בתערוכה Talking to Strangers, המוצגת בגלריית Whitechapel בלונדון בה ביקרתי אתמול. במסגרת יצירה קודמת של קאל, The Bronx, מ-1980, היא ביקשה מתושבים זרים בדרום ברונקס בניו יורק לקחת אותה לכל מקום שיבחרו תוך הבעת אמון מוחלטת. לכאורה, העבודות של קאל קשורות קשר ישיר לטכנולוגיה מאחר ולא הייתה מגבלה פיזית שמנעה ממנו לדבר איתה פנים מול פנים. הוא השתמש בטכנולוגיה כדי לחצוץ ביניהם והיא השתמשה בה כדי להפוך את הכאב לקהילתי ולהניע תהליכים חברתיים סמויים.

קאל מעלה שאלה מעניינת: האם הקהילה יכולה לשמור על עצמנו טוב יותר מכפי שאנחנו עושים זאת בעצמנו. התשובה שלה ברורה מאליה. תמיד יימצא מי שישמח לשאת בנטל, להזדהות, להשתתף, אך כדי לאפשר להם עלינו להשעות את חוסר האמון. קאל לא יכלה להכיל את הכאב האישי שלה והקהילה ספגה אותו במקומה. בהקבלה למה שקורה היום ברשתות החברתיות, המסר של קאל הוא כי הממשק בין החיים הפרטיים שלנו לאלה הציבוריים הולך ומיטשטש. לא רק שהחברה מעורבת יותר בפנים האינטימיים ביותר של חיי היום יום – די להציץ בפיד הפייסבוק שלכם כדי להבין זאת – הקהילה הופכת את הפרטי שלכם לפרטי פחות והאני הופך לאנחנו. על כן, בעיני, סופי קאל היא אחד האמנים המרגשים והרלוונטיים היום.

>

"הרשת מתחילה לחשוב", כנס איגוד האינטרנט. הנחה לקוראי חורימבה בטלפון 03-9727406. קוד הנחה 875900

תגיות: סופי קאל, פייסבוק, פרטיות, רשתות חברתיות