חורים ברשת

הטור האחרון שלי ב-ynet עוסק בשאלה שמעסיקה אותי לא מעט בחודשים האחרונים. מדוע חלקנו נרתעים מפרסום תמונות של ילדינו בפייסבוק ?מדוע יש מי שנתקף אי נוחות כאשר הוא נחשף לתמונות משפחתיות של אחרים ברשתות חברתיות? הנימה הנחרצת לא במקומה כמובן מכיוון שישנם אנשים רבים שאינם נרתעים מכך. אני לא מנסה לטעון שצד אחד צודק ואחר טועה. זו שאלה של גישה ותחושה, אך שני המחנות האלה שרירים וקיימים ולתחושתי הרוב הדומם נמנע.

כמי שמתנדנד בין שני המחנות אני יכול לראות את הטוב בשתי הגישות. פרסום תמונות משפחתיות בפייסבוק הוא חלק מביטוי עצמי ויש לא מעט אנשים שמשתפים רגעים מחיי המשפחה לעיני מאות חברים בפייסבוק. זו אינטימיות מוצהרת, מוחצנת ובריאה.

אחרים רוצים להגן האינטימיות ותופשים את תיעוד המשפחה כמיועד למעגל מצומצם של אנשים, טקס כמעט אינטימי. הפחד הוא שילוב בין חשש מפדופילים בלתי נראים לתחושה של חילול פרטיות. מחשבה אחרת היא על כך שזה לא בסדר כי לא ביקשנו רשות מהם, מהילדים, לפרסם את תמונותיהם ברחבי הרשת.

עוד בנושא פייסבוק וילדים, לאחרונה התנהל בטוויטר דיון על החלטת חברת דיפלומט להחדיר את הבושם החדש של הזמרת אבריל לוין באמצעות 100 נערות הנחשבות מובילות חברתיות בפייסבוק כאשר לרובן יותר מ-1000 חברים. כך הנערות הופכות למעשה לסוכנות שיווק של המוצר ואף מתוגמלות על כך. האם מותר להם לנהוג כך? אם ההורים יודעים ומאשרים, בהחלט כן.

האם זה רצוי? תלוי למי. אורן ויימן, מנהל השיווק בחברת דיפלומט, אמר: "בני נוער מקיימים חלק ניכר מהזמן ומהאינטראקציות שלהן ברשתות חברתיות. בנות הנוער שבחרנו הן משפיעניות לכל דבר, ואנו מאמינים כי הפוטנציאל שלהן לתרום להחדרת מותג הוא עצום". אין להיתמם ועל כן אזכיר שגם הנערות מתוגמלות היטב על המאמץ. היכן טמונה הבעיה? בסתירה בין יוזמות כאלה לרצון שלנו שילדים יישארו ילדים ולא יהפכו לסוכני שיווק מתוחכמים.