חורים ברשת

בימים האחרונים נראה שיחסיי עם עולם הסושיאל מדיה (להלן מדיה חברתית) הגיעו לפרשת דרכים. אני כותב “מדיה חברתית”, ומתכוון בעיקר לטוויטר, הממשק המרכזי והראשי שלי לעולם הזה. בימים האחרונים אני מרגיש שמישהו הזיז את הטוויטר שלי, שלא לומר ליכלך אותו. ולא כיף לי בטוויטר החדש, לא כיף בכלל.

יחסיי עם עולם הסושיאל מדיה דו-קוטביים. הם נובעים מכך שאני, בהיבט הפרטי-אישי, אוהב את העולם הזה, בעיקר בגזרת הטוויטר שלו, ונהנה לחלוק עם העולם את חיי, הגיגיי, טעמי המוסיקלי ושאר ירקות. מאידך, בהיבט המקצועי, אני משתמש בסושיאל מדיה, גם כאן בעיקר דרך טוויטר, כדי להפיץ מסרים ודעות, מאמרים וחדשות, חוויות ואירועים מהעולם המקצועי שלי, כולל “הודעות מטעם” של החברה שבה אני עובד.

בשל יחסיי הסכיזופרניים האלה אני חבר של/עוקב אחרי שני סוגים שונים לגמרי של “משתמשים”: מצד אחד, חברים שלי (ברמה כזו או אחרת) ואנשים שחולקים עמי את עולמי האישי או מעניינים אותי בהיבט הפרטי-אישי. מצד שני, חברות, ארגונים ואנשים שמשתייכים לעולמי המקצועי. עם זאת, מעודד פיצול אישיות ככל שיהיה, האופי הזה של התנהלותי בעולם המדיה החברתית מוגדר היטב ובנוי על גבול ברור אצלי, גם לגבי עצמי וגם לגבי אלו שאני עוקב אחריהם – ברור לחלוטין מה “מקצועי” ומה “אישי”, מי כזה ומי כזה, מה אני מחפש אצל אלה ומה אצל אלה.

CC Beth Rankin

גרילה מרקטינג או גורילה מרקטינג?

והנה, בזמן האחרון, קורה משהו שמערער את ההגדרות והגבולות של העולם שלי. וזה קורה דווקא כאן, בישראל, מה שבינינו לא אמור כל-כך להפתיע. הרי כאן, בביצה המקומית, כולם מכירים את כולם, ולכן מושג ה”חבר” מיטשטש לחלוטין, 6 דרגות של הפרדה מצטמצמות ל-3, והאנשים שאיתם אתה שותה בלילה משלמים לך את החשבונות בבוקר. תוסיפו לזה את החדשנות, התעוזה והחוצפה של “אומת הסטארט-אפ” הישראלית, וקיבלתם את הלהיט החדש – סושיאל גרילה מרקטינג (שם זמני), הרעה החולה של הסושיאל מדיה.

ישבו להם יחד מומחי המדיה החברתית, מומחי הפרסום והשיווק, מומחי הגרילה מרקטינג והנדסו להם פלא גנטי, וכה אמרו: ניקח אנשים “פרטיים”, לא עובדים-של, לא אנשים-מטעם, אפילו לא שכירי-חרב, אנשים כמוני וכמוך, ונשלח אותם להפיץ את המסר במקומנו, כמובן תמורת טובות הנאה כאלה ואחרות. ולפני שהספקת לומר פייסבוק, קמו חבריך והיכו אותך בשוטי הפרסום הסמוי-כאילו. אלה חברים אלה?

ואז הגרילה הופך לגורילה. אני מוצא את עצמי מביט בפיד שלי ולא מאמין. נדמה שכל אחד מנסה למכור לי משהו: זה רוצה שאני אצביע לחברה ההיא בתחרות הזו; ההיא ממליצה שאהיה fan של העניין הזה; אלה רוצים שאני אקנה, אחרים רוצים שאני אמכור, ואולי אצטרף לזה, ולמה שלא אגיע לאירוע המדובר. הצילו. מי לקח לי את טוויטר והפך אותו לגרסה האובר-ספאמית של פייסבוק?

חברתי זה מלשון “חָבֵר”, לא “חֵברָה”

תרשו לי לקחת את העניין הזה ולהשליך ממנו לעולם החברתי האמיתי, האוף-לייני. את/ה יושב עם חברים בפאב, שותים בירה ואז הם מתחילים לנג’ס לך. “למה שלא תקנה את הטלפון הזה? אני קצת עוזר בשיווק שלו”; “למה שלא תבוא למסיבה ההיא? אני מכיר את המארגנים”; “למה שלא תצטרף אלינו לקבוצת התמיכה בביטוח לאומי לברמניות. זה אחלה מטרה”. מה היית עושה? במקרה הטוב, מרגיש נבוך, אולי אפילו לא בנוח. במקרה הרע, שופך עליהם את הבירה ובורח מהמקום.

אני זוכר שעופר, חברי הטוב, חזר מהטיול הגדול שלו במזרח עם חולצה משעשעת (ראו לעיל) שנשאה את הכיתוב: “NO rickshaws, NO hashish, NO tigerbalm, NO change money, NO one rupee, NO problem!”. למי שלא היה במזרח, ולא מבין את הומור המטיילים המערבי, אסביר בקצרה שכל העניינים המפורטים כאן הם ההצקות הקבועות של המקומיים כלפי המטיילים. וכמו שכל העניין הזה הופך את הטיול האותנטי לחוויה מעיקה וממוסחרת, כך גם מה שקורה בטוויטר הופך את כל החוויה המופלאה שהייתה לי עד היום לקצת עולם שלישי.

ברור לי שכאן מגיע הקטע שבו אתם מסבירים לי שאני נאיבי, לא מבין איך העולם מתנהל ובכלל – בסוף מישהו צריך לשלם את החשבונות. אה, וגם אין סיכוי שאני הופך ככה ליועץ מדיה חברתית. ובכן, אני אחיה עם זה. כי אני באמת חושב שהיופי של כל העניין הוא בתמימות שלו, ביכולת שלנו להתחבר לאנשים שאנחנו מכירים, בין אם במציאות ובין רק דרך האינטרנט, ולחלוק איתם את חיינו, דעותינו, טעמנו, יצירותינו. זה מה שאני אוהב בטוויטר, זו הסיבה שאני אוהב הרבה פחות את פייסבוק. זה מה שקסום בעיניי ביו-טיוב (שלא מרוויח ואולי גם לא ירוויח כסף אמיתי לעולם, ועדיין הפך לבית השני של כולנו), וזה מה שאף פעם לא סבלתי באתרים הצעקניים ומלאי הבאנרים בעברית.

אין לי בעיה עם שיווק, באמת. גם אני מתעסק בזה. אין לי בעיה שהאתר הזה, שאותו אני מחבב מאוד ולכן כותב בו, עושה שיתופי פעולה עם גופים מסחריים ומפרסם גם “תוכן מטעם”. אבל הגבולות ברורים: אתה יודע מתי מדובר בטקסט אישי ומתי בטקסט מטעם גוף כזה או אחר. אצלי בטוויטר, למשל, קורה אותו הדבר: אף אחד לא יבלבל את התכנים שאני מפיץ הנוגעים לחברה שלי (וזוכים גם להאשטאג המתאים) עם דעותיי האישיות.

שקיפות, גילוי נאות, מידתיות

וכך אני מצפה מכולם – שקיפות, גילוי נאות, והכי חשוב מידתיות. כי אם אתם הולכים להפציץ אותי בתוכן שיווקי, אתם כנראה לא באמת חברים שלי, ואני לא רוצה להיות חבר שלכם או לעקוב אחריכם. אפילו אם אתם חברים שלי, ברמה כזו או אחרת, במציאות. כמו שאני לא אהיה “חבר” של חברה מסחרית (אף פעם לא הבנתי את העניין הזה…), אני לא רוצה להיות חבר שלכם.

כשהגבול לא ברור, כשחבר נהיה מוכר, כשאין מידתיות, אז הפיד שלי נראה כאילו לכל אחד יש משהו למכור חוץ ממני ומיחידי סגולה נטולי אג’נדה, ולא כיף לי. ואם לא כיף לי, לא בא לי לפתוח את הטוויטר הזה בכלל. ואם לא בא לי לפתוח את טוויטר בכלל, אני לא אקרא ולא אגיב ובטח לא אצטרף לכל הפעילויות השונות והמשונות שלשמן שיסיתם בי את החברים שלי.

אז בחייאת רבאק, תעיפו את הידיים המשווקות שלכם מהטוויטר שלי.

עוד בנושא: 10 טיפים לאנטי סושיאל מדיה קונסלטנטננסס

>