חורים ברשת

פעם הגבול בין כשר לטרף היה ברור יותר. צינורות התקשורת שלנו באינטרנט היו סלקטיביים ועברו דרך אתרים בהם בחרנו לבקר ולהתבטא או ערוצים סודיים יחסית כמו כתובת מייל או מסנג’ר, באשר להם אנו מניחים שמי שעושה בהם שימוש לא מורשה הוא מעין מסיג גבול. התחושה היא מנותקת ולא בהכרח תואמת לאופן בו רואה את הפעילות הזו חוק הספאם.

עם הזמן הוחמרו הקריטריונים לגבי מהו ספאם. לפתע גם מישהו מוכר שצירף אותנו ללא רשות לרשימת דיוור של בדיחות גיחי ומיטב הפורנו נראה כמו ספאמר. חברה שקיבלה את המייל שלי לצורך מטרה אחת (ניוזלטר חדשות) ומשתמשת בה לצורך אחר (פרסומת) נראית ספאמרית ותשכחו מהמילים הקטנות שוודאי אישרנו. ספאם נשאר ספאם משני צדדיו של החוק.

בהמשך כל הניוזלטרים החלו להיראות כספאם. במיוחד אלה שסירבו לקבל את בקשת ההסרה שלנו והענישו ואותנו בדיוור לכל החיים או אלה המסרבים לחשוף בכותרת במה הם עוסקים ואלה שמבקשים מאיתנו למלא שאלונים, להודות לנו על הקריאה, להציע לנו הצעות חדשות, לדווח לנו על פעילות חדשה באתר ומה לא. כולם החלו להיראות כמו ספאמרים. כולם שלחו ספאם.

ערוצי תקשורת חדשים התפרצו בשצף קצף. עד מהרה גם עדכונים מסוימים מחברים בפיד של פייסבוק החלו לעצבן את הגבה, שלא לדבר על אנשים שמעדכנים יותר מדי לטעמנו. גם תגובות בטוויטר לשאלות שלא נשאלו ועוד לא הזכרנו הודעות ישירות (DM) בטוויטר של אנשים המברכים אתכם על המעקב או מציעים לכם הצעה. כל ההודעות האלה משודרות חזרה כהתראות למייל ומעצימות את תחושת הספאם. הכל ספאם, ספאם, ספאם, כמו במערכון ההוא של מונטי פייטון.

האם כמות הספאם גדלה? באופן יחסי, לאו דווקא, אך היקף התקשורת האישית-חברתית גדל מאוד ויחד עמו הוחמרו הקריטריונים למי הוא ספאמר ומה הוא ספאם. אך במקביל התרחש שינוי מעניין – יותר מבעבר, הגדרת הספאם היא אישית מאוד וכרוכה בהיקף השימוש שעושה המשתמש ברשת. ככל שמשתמשים יותר סף הרגישות עולה.

>