ממשקים מאוחדים: טוויטר היא האופציה היחידה

אלה דברי הימים של הרשתות החברתיות: בראשית היו פייסבוק, מייספייס, ו"חבר’ה" – ששבו את ליבם של כל אלה שהתגעגעו לימי הזוהר של התיכון, היסודי והגנון. המשותף לכולן: הן חיברו אנשים זה לזה על בסיס "חברות". עם הזמן, יש לציין, המושג "חברות" הפך נזיל יותר, כש"חברות" ברשת חברתית נושאת עמה בדרך-כלל עצימות נמוכה יותר (ע"ע חבר פייסבוק), עד שהשנה המילה "אנפרינד" ("להפוך מישהו ל’לא-חבר’") הוכרזה כמילת השנה של אוקספורד.

אחר כך הגיעו הרשתות החברתיות המתמחות: חברי הילדות שאין לנו קשר איתם הסתובבו ב"חבר’ה";  החברים לעבודה (הנוכחית והקודמת) בלינקדאין; האמנים והמוזיקאים ניכסו לעצמם את מייספייס. חברות יצרו לעצמן רשתות חברתיות משלהן אפילו עיתונים כלכליים ישראליים הקימו להם רשתות.

האינפלציה במספרן של הרשתות החברתיות הביאה למצב שבו נגזר עלינו להיות חברים באינספור רשתות, שונות ומשונות, אם אנחנו רוצים להיות "בעניינים". הרשתות המתמחות היו אמורות לפשט את העניינים, כיוון שהן הציעו אינפורמציה מתוחמת ומוגדרת. אבל היום, כשמחפשים מידע, צריך קודם כל לדעת באיזו רשת לחפש. כמו כן, ההשתייכות הזו למספר רב של רשתות מעלה בעיות לא קלות: כיצד מוצאים/מתחברים עם אנשים ברשתות השונות? כיצד מנהלים "אישיות מפוצלת" על פני רשתות שונות? אם רוצים להעלות תמונות, למשל – לאן הכי כדאי להעלות אותן? לפליקר (אתר "מתמחה"), לפייסבוק או לטוויט-פיק? האם יש צורך לחבר את הטוויטר לפייסבוק ואת הפייסבוק ללינקדאין וכו’ וכו’?

מקור: The IMA Blog

ועוד לא נגענו בבעיה הגדולה מכולן, והרשו לנו לצטט את גל מור בפוסט שלו המוזכר לעיל (ההדגשה שלנו): "למי יש כח לפתוח עוד פרופיל ברשת חברתית נוספת"?

אינטרנט איחוד/מאוחד

לו, כמי שמגיע מעולם התקשורת הבין-אישית (inter-personal communication) וה-collaboration, כל העניין הזה מזכיר את המציאות בעולם התקשורת הפנים-ארגונית.

והנה, בהתאמה, דברי הימים של אמצעי התקשורת הפנים-ארגונית: פעם היה לנו טלפון (קווי, ושנות דור אחר-כך גם סלולרי). אחר-כך נוסף האימייל, ומאוחר יותר גם . כלי מסרים מידיים עומדים לרשותנו, במיוחד במקום העבודה, אפשרויות רבות ושונות לתקשורת. רבות ושונות כל-כך עד שנדמה לפעמים כי המבחר פוגע באיכות ובאפקטיביות.

הנה דוגמה מוחשית שהוא אוהב להשתמש בה: הוא מנסה להשיג אותה, אז הוא מתקשר אליה למשרד. אם היא לא נמצאת שם, הוא יכול להשאיר הודעה בתא הקולי. או לנסות את הסלולרי שלה. או לנסות במסנג’ר או לשלוח אימייל. מכאן יש אינסוף תסריטים אפשריים – היא יכולה לחזור אליו למשרד, אולי לסלולרי. היא יכולה לענות במייל או לעלות מולו בחזרה במסנג’ר. כאן, בעצם, מתחיל משחק של "חתול ועכבר", שלעתים מסתיים מהר ולעתים נמרח. מומחים לפסיכולוגיה ארגונית ותקשורת בין-אישית מכנים זאת "human latency" (עיכוב אנושי?), אותו עיכוב שנגרם כתוצאה מהשימוש שלנו בכלי תקשורת שונים והמעבר ההכרחי ביניהם.

כאב מעצבן אך הכרחי?  לא נכון. כדי לפתור את בעיית ריבוי אמצעי התקשורת המציאו את התקשורת המאוחדת (Unified Communications), כזו שמשלבת את כל האמצעים בפלטפורמה אחת, עם ממשק אחד. כך, למשל, הוא יכול לקבל לinbox- שלו את ההודעות מהתא הקולי, את השיחות בטלפון (קווי וסלולרי) שפספס, את השיחות במסנג’ר ושאר ירקות; הוא יכול לטלפן, לצ’וטט, לכתוב אימייל – והכל משם. אם יש לו מקום אחד לבדוק, ממשק אחד לעבוד איתו, אזי העיכוב הוא מינימלי והאפקטיביות מקסימלית

ה"סוד" הזה, של קשר בין הממשקים, בין אם מוגבל או מאוחד, מחלחל עם הזמן גם לרשתות החברתיות. כיום ניתן לעדכן, למשל, את הסטטוס בפייסבוק גם מרשתות חברתיות אחרות ולהיפך. ניתן להעלות תמונות לפליקר ואז לשתף אותן בפייסבוק או בטוויטר. היא במיוחד מחבבת את החיבור בין הטוויטר ל-blip.fm רשת חברתית מוזיקלית בה ניתן לנגן שירים ולאפשר לחברים לשמוע את מה שאתם מנגנים/שומעים ולהיפך ,וכל זאת באמצעות יו-טיוב ושירותי סטרימינג אחרים. השילוב של בליפ עם טוויטר מאפשר "להקדיש" שירים לחברים קבל-עם וטוויטר, לענות בטוויטר באמצעות שיר, לשתף את העוקבים בטוויטר בטעמך המוזיקלי ועוד. בכך, מנצלת בליפ את התקשורת הנוחה יחסית של טוויטר ויוצרת סינרגיה מנצחת.

twitter to the rescue

ולא סתם הזכרנו כאן את טוויטר. נדמה כי בקרב על המקום בו תאוחדנה הרשתות החברתיות, על הממשק "האחד", דווקא טוויטר, כמעט לא באשמתו, מוביל. טוויטר הפך, במין אבולוציה מוזרה שיוצריו כנראה לא צפו, למרכז האינפורציה של רובנו,זנחנו את קוראי הרסס : את ה-forward באימייל, את הצ’טים והפורומים – ועברנו לטוויטר. במקום לעקוב אחרי אינספור בלוגים, אנחנו עוקבים אחרי הבלוגרים עצמם. במקום לעקוב אחרי החברים שלנו באינספור רשתות, אנחנו עוקבים אחריהם רק בטוויטר .וכך הופך הטיים ליין של טוויטר לאסופת סטטוסים ולינקים. חלקם הגדול, אגב ,לתוך אותם אתרים ורשתות חברתיות. בשל אופיו ה"פתוח" של טוויטר, שמאפשר למשתמש ליצוק בו כל קונטקסט, הוא הפך להיות הפלטפורמה המובילה להפצת תכנים. צילמת תמונה? צייץ. כתבת פוסט?  צייצי. שמעתם שיר?  צייצו. קל ופשוט. אגב, כשאתה כבר מטריח את עצמך להיכנס לרשת החברתית האהובה עליך, אתה מגלה שכבר ראית הכל בטוויטר.

אז נכון שזה לא כזה פשוט – האינפורמציה בטוויטר הולכת יותר מדי מהר לאיבוד; לינקים ל"גנים סגורים" כמו פייסבוק לא יעבדו אם אתם לא חברים שם (ולפעמים חברים של המצייצ/ת עצמו); עודף האינפורמציה גורם לעתים קרובות ל"פספוס" של מידע חשוב. ובכל זאת, עד שלא יקום פה שירות אחר, או שמא זו תהיה רשת חברתית (עיינו ערך plaxo) שתציע אינטגרציה טובה יותר,one ring to rule them all , טוויטר זו האופציה היחידה להמשיך להיות חברותי, או שמא יש לומר חברתי, ועדיין להישאר בחיים.

היא והוא הם רומי מיקולינסקי, כותבת וחוקרת באקדמיה ומחוצה לה, משחקת בטוויטר בפרט ובמדיה חברתית בכלל למחייתה (ולהנאתה) בעברית ובאנגלית (ראו בלוג 1 ו- 2) ושגיא בן-צדף, שמחזיק בשלל בלוגים (בין היתר, בעברית ובאנגלית), מצייץ בטוויטר ולפרנסתו חוקר טכנולוגיות בחברת רדויז’ן. הם נפגשו בטוויטר, ויכתבו כאן בעיקר על טוויטר מפעם לפעם.

לפוסט הקודם של רומי ושגיא: של מי הציוצים האלה בכלל

>

"הרשת מתחילה לחשוב", כנס איגוד האינטרנט. הנחה לקוראי חורימבה בטלפון 03-9727406. קוד הנחה 875900

תגיות: טוויטר, פייסבוק, רשתות חברתיות, רשתות חברתיות