אוי אוי אוי, לכל אחד מותר להביע דעה פתאום

אמנון אברמוביץ’ בהתבטאות אופיינית בראיון לכתבה של רוגל אלפר על מותו הממשמש של המאמר הפובליציסטי:

לקריירה בעולם הפרסום - תואר B.A. בפרסום ותקשורת שיווקית

“מקומי לא בטלוויזיה אלא בעיתונות המודפסת, אבל הקורא חדל להיות פרטנר שלי. אין לי עם מי לעשות טנגו. הדור הצעיר לא בא מקריאה. הוא שטוף בורות. אין לו מספיק ידע לזהות את נקודות ההתייחסות התרבותיות שלי. ‘הארץ’ עבר מהפכה מדה-מרקוס לדה-מרקר. הכותבים שלו נעלמו. אבל הם נעלמו מכל העיתונים היומיים. הדור הצעיר לא ניפק כותבים לאדיטוריאלי. איכות הכתיבה ושיטות העבודה העיתונאיות הידרדרו קשות. העיתונים לא השקיעו במשאב הזה, אף שהמאמר הוא ליבת העיתון ויתרונו היחסי בשוק. וכך העיתון והמאמר הפסיקו להיות מוקד שיח”.

זה מפיו של האיש והאתרוג, שמשפטיו הנפתלים עוברים במכוון הרבה מעל לראשו של הצופה הממוצע והוא חד חידות וקושיות עבשות (“אומר זאת כך ארהל’ה, כאשר אהרון ברק יפרוש מבית המשפט וגם מיכאל חשין יעשה כן, הראשון יהיה מתאים לתפקיד שר החוץ והשני לתפקיד שר הפנים”).

דה מארקר בהחלט בעייתי, אך לא נכון להלל את העבר על רקע ההווה העגום. יואל מרקוס, אמנון אברמוביץ’ ופובליציסטים אחרים היו מעצבי דעת קהל בתקופה בה הקהל הורגל לפתוח את הפה ולאכול מידע מידי מעטים יחידי סגולה בעלי גישה לחלונות הגבוהים. היום החלונות הגבוהים נמוכים מאוד והמידע מוצא את דרכו לכל מקום, לפי מיטב המסורת של ארכיטקטורת האינטרנט. מי יחתום על כך שהמידע “המוסמך” שפורסם בימים “הטובים” ההם היה מהימן, לא מוטה, מכוון או מסונן?

טועה אלפר כשהוא כותב: “גם הקלות הבלתי נסבלת של הדעה חותרת נגד סמכות הכותב. אין שום יוקרה בפרסום דעה, כל אחד יכול לעשות את זה. אדיטוריאליזם לא יכול לשמור על מעמדו בהוויה שוטמת אליטיזם שמקדשת את קול ההמון”. גם במדיה החדשה יש שווים יותר ופחות. מאמר של אריאנה הפינגטון ישפיע פי מיליארד מבלוג של חוואי בוויסקונסין. אולי כל אחד יכול לפרסם את דעתו, אך מעטים יודעים לכתוב. האליטיזם מכתיב את טעם ההמון גם באינטרנט אך ההבדל הוא כי הפעם הקוראים מגיבים ומשתתפים ולא המון פסיבי וחסר פנים.

המשפט שסוגר את הכתבה לא יכול להיות נכון יותר: “להיות צרכן תקשורת זה להיות אדיטוריאליסט”. >

תגיות: עיתונות