חורים ברשת

כאשר אחת מחברותי הטובות ספרה לי בהתרגשות שהאחיינים שלה (8,10) גולשים בפייסבוק, היא הופתעה מתגובתי הנחרדת. מבחינתה, היא רצתה להתגאות על כך שהאחיינים שלה ממהרים לאמץ ולשלוט בפלטפורמה הטכנולוגית אשר לנו, המבוגרים, לקח זמן לאמץ ולהתרגל אליה. לא עלו בדעתה הסכנות האיומות המרחפות מעל ראשם של ילדים אלה (ואחרים) הגולשים ברשתות החברתיות ובאינטרנט בכלל, ללא פיקוח ומעורבות ההורים.

תחקירים רבים כבר נערכו על היות הרשת מקום פרוץ וקרקע פוריה לפדופילים וסוטים אחרים המנצלים את תמימותם של ילדים, אולם הרשתות החברתיות ופייסבוק בפרט מהווים סכנה גדולה יותר.

המדיה היא הסימפטום, לא הבעיה

הבעיה כמובן אינה טמונה ברשת החברתית או באינטרנט, אלא בחינוך להתנהלות נכונה במדיה הזאת כמו בכל מדיה. בדיוק כפי שמחנכים את הילדים לא לדבר עם זרים ברחוב, כך צריך ללמד אותם לא לדבר עם זרים באינטרנט. הבעיה היא שקשה להגיד לבת שלך בת ה-12 לא לאשר כחבר בפייסבוק את הבחור החתיך שהתחיל איתה אתמול וגדול ממנה בכמה שנים טובות. אחרי הכל, הוא ראה תמונה שלה בביקיני קטנטן בפסטיבל שקר כלשהו, והוא חשב שהיא ממש סקסית ושווה. ממש.

גם אם אתם חושבים שסוגיית החינוך היא פשוטה והכללים ברורים, חייבים לעצור ולהסתכל על התמונה הגדולה יותר ועל המסרים הסותרים שאנו שולחים לילדים שלנו בזמן שהם מתבגרים.

"סטרפטיז נולד" או "פורנוגרפיה היא עניין של כוריאוגראפיה"

בעולם שבו אחת התעשיות החזקות היא "כוכבות אינסטנט", הילדים שלנו חשופים יום יום למתקפת מסרים המבטיחים להם פופולריות מיידית והצלחה מסחרית אם רק יהיה להם המראה והאישיות "הנכונים". ומה הם המראה הנכון והאישיות הנכונה? סקס אפיל כמובן. זה לא משנה שהילדה שלכם בת 12, אם היא רוצה להצליח, כל מה שהיא צריכה לעשות זה להקליק על באנר באתר בו היא גולשת, לשלוח תמונה מוצלחת וסקסית וזהו. היא כבר תזומן לאודישנים. אודישנים שגם בהם כנראה היא תידרש להיות שוב מוצלחת וסקסית, ולחשוף יותר מאשר היא מסתירה.

חברות מסחריות העוסקות בקטינים מודעות לעובדה שהכל צריך להיות באישור ההורים. מה שמפתיע, וזאת מחבר העובד באחת מחברות ההפקה מסוג זה, הוא שההורים לא רק יודעים שילדיהם שולחים תמונות חושפניות ופרובוקטיביות – הם מעודדים זאת, כביכול כדי לעודד את ההצלחה של ילדיהם.

אם כן, מה ההבדל, תשאלו, בין לראות את הילדה בת ה-10 שלך בפייסבוק עם חברותיה בביקיני קטנטן או בפרסומת על גבי העיתון בביקיני קטנטן?

אין הבדל עקרוני, רק שבפייסבוק (או כל רשת חברתית אחרת) הבת שלך זמינה וחשופה להתקפות ישירות ואישיות בעוד שבעיתון היא "רק" משמשת מודל חיקוי לנערות אחרות הרוצות להיות כמוה ומפקירות את גופן לחברות הפקה באופן דומה.

לא (בלי) ביתי

מקרה מעניין שגרם לי להרמת גבה אירע השבוע בתוכנית הרדיו של יעל דן בגלי צה"ל "עושים צהריים". בתוכנית התארח טלפונית הפירסומאי הדר גולדמן (ממשרד הפרסום זרמון גולדמן).

גולדמן הועלה לשידור כדי להזים חשדות שתקף פיזית הורים של ילדה האחראית להתעללות פייסבוקית בבתו ובבנות אחרות. הילדות אגב, כולן בנות 10.

הדר גולדמן טוען שלא יעלה על הדעת שבתו בת ה-10 “תסורסר” בפייסבוק לנערים בני 19, ואין ספק שאם הוא צודק, מדובר במקרה חמור ומסוכן, אך הדר גולדמן שוכח כי פרסומאים משתמשים באלפי נערות בנות 10-14 יום יום מעל דפי מגזינים, בפרסומות טלוויזיה ובעצם בכל מדיה אפשרית.

קחו לדוגמה את חברת פלפל. יעל בר זוהר היתה רק בת 15 כאשר נבחרה להוביל את הקמפיין הראשון שלה לבגדי הים של החברה, והיא נבחרה לכך לא רק בגלל החיוך הכובש והקורן שלה, אלא גם בגלל העובדה שכבר בגיל 15 בר זוהר מלאה את החלק העליון של הביקיני בכבוד שלא היה מבייש נערות בוגרות ובשלות יותר.

אם אתם רוצים דוגמא אקטואלית יותר, אתם מוזמנים לבדוק את הסיפור של בר רפאלי, ולהיזכר בת כמה היא היתה כשראיתם אותה לראשונה בביקיני. היא אגב נולדה ב-1985.

בר זוהר ורפאלי כמובן לא עשו זאת לשם שמיים וכסף עבר בין משרד הפרסום, הלקוח והדוגמניות הצעירות (הוריהן).

לסיכום הנה מספר עצות פרקטיות להורים איך לצמצם את האפשרות שילדיכם יעברו הטרדות התקפות או חלילה התעללות ברשת – ועוד יותר חלילה – בעולם האמיתי:

1. אל תאסרו על הילדים להיות בפייסבוק – כולנו היינו ילדים ואנחנו מכירים היטב את העיקרון: מה שאסור – קוסם יותר. ילדים שירצו להיות בפייסבוק יהיו שם גם ללא אישור וידיעת ההורים. עדיף שהילדים ירגישו נוח וחופשי להגיד לכם שהם גולשים בפייסבוק מאשר שהם יעשו זאת מאחורי גבכם וללא פיקוח.

2. דרשו מהילדים את הסיסמה לפייסבוק שלהם ובדקו אותו מדי פעם בלי להתריע על כך מראש – נכון, ילדים ובמיוחד מתבגרים יראו זאת כחדירה לפרטיות, כאקט הורי פולשני ומשהו ששולל את החופש שלהם – אבל אין ברירה. לילדים, במיוחד לקטנים והתמימים שבהם אין את הכלים למיין נכון את החברים ואת האנשים שהם בקשר איתם. מחובתם של ההורים להציב כללים ולוודא שהילדים עומדים בהם.

3. הציבו כללי התנהגות אינטרנטיים בעלי רציונאל שהילד יכול להבין - למשל: לא מצרפים לפייסבוק אנשים מעל גיל הילד. לא מצרפים לפייסבוק אנשים שהילד וההורים אינם מכירים. לא מפרסמים בפייסבוק תמונות חושפניות – וכו’.

4. היו מעורבים - לילדים יש עולם פנימי אדיר ולהורים לא תמיד יש סובלנות או זמן לרדת לעומקו. כשמדובר באינטרנט, חשוב שההורים ידעו איפה גולשים הילדים שלהם ומה הם עושים שם. דברו עם הילדים שלכם על הפעילות שלהם ברשת – לא כתחקיר משטרתי, אלא בשיחה חברית ופתוחה. אל תזלזלו באינטליגנציה של הילדים שיגידו לכם את מה שאתם רוצים לשמוע (זכרו שגם אתם הייתם פעם ילדים…), בדקו את היסטורית הדפדפן ואת הקבצים על המחשב. שימו לב לתמונות של אנשים שאתם לא מכירים באופן אישי אבל הילדים שלכם כן. ודאו מאיזו מסגרת הם מכירים ומה טיב היחסים ביניהם.

ייתכן שיש מי שיראה בעצות שלי פולשניות וחסרות כבוד לפרטיות הילדים, אולם אין בכך שוני עקרוני מלשאול את הילד היכן בילה אחר הצהרים ומי הם חבריו והאנשים איתם הוא מסתובב בזמנו החופשי. זוהי אחריות הורית לכל דבר, וההורות – כמו כל דבר, צריכה להתאים את עצמה לטכנולוגיה ולאורח החיים של הילדים.

זכרו: האינטרנט היא אינה הבעיה, וגם לא הרשת החברתית. הבעיה היא איך מתנהגים ומתנהלים בסביבה הזאת, וזה חברים, מתחיל ונגמר בחינוך נכון.

הפוסט פורסם במקור בבלוג של מייקל אמיר

>