חורים ברשת

בפסק דין מרתק, חשוב ובעיקר משעשע, הכניס כבוד שופט בית המשפט השלום בירושלים, ד"ר אברהם טננבוים לפתנאון הפסיקה הישראלית פסק דין אודות אחת הפרשות הקפקאיות שידע משפט האינטרנט בישראל.

סיפור שהיה כך היה; משה הלוי, הידוע בכינויו "הלמו", מוכר בשל היותו בלוגר ותיק, דמות אינטרנט וכוכב של פרשיות מגוונות, אשר חלקן התגלגל לכדי חקירות משטרה, ודיונים בין כתלי בתי המשפט.

הלמו הסתכסך עם עופר שדות. בין השניים התעורר סכסוך שכלל שלל תכתובות, תגובות והאשמות הדדיות על פגיעה זה בזה בדרכים יצירתיות, בהן הפלת הבלוג של הלמו בתפוז, איומים, "הזמנת פיצות" אנונימיות וכו’.

יום בהיר אחד התאפסו חובותיו של שדות למדינה שנאמדו בגובה 7 מיליון ש"ח. מבדיקה שנערכה, התעורר חשד מיידי כי דובר בפריצה, אך שדות, שהיה כמובן החשוד המיידי, הסביר לחוקרי המשטרה כי אין לו יד בדבר וכי ראוי שיחקרו את הלמו.

בחקירתו של הלמו, הודה הלמו כי שילם באמצעות כרטיס אשראי ששולם מראש (Pre paid card) סכום של 4 שקלים לאחר ששינה את כתובת ה-URL כך שתתאים לתעודת הזהות של שדות, קישור שנמסר לו, לדבריו, על ידי שדות עצמו. הלמו הסביר זאת משום שרצה להפריך את טענותיו של שדות שאין הוא חייב כסף למדינה ולכן ביקש שתשלח אליו חשבונית על סך 4 שקלים שתאשר את עצם קיומו של החוב.

בשלב זה נחשפה עובדה מדהימה. בדיון בבית המשפט הוכיח הלמו כי במהלך אותה תקופה כל תשלום למרכז לגביית קנסות מחק את החוב כולו ללא קשר לגובה החוב. לדוגמה: אם היה אדם חייב 2,000 ש"ח בשל דו"חות תנועה, היה יכול הוא לסלוק 3 שקלים בכרטיס האשראי והמערכת הייתה מנכה את החוב כולו כאילו שולם. שגיאה זו הובילה בענייננו למחיקת חובותיו של שדות בסך 7 מיליון שקלים.

בפסק הדין מצטט השופט טננבוים את מומחי המחשבים שהובאו בתיק על עדויותם המזועזעות מהקלות שבה ניתן היה להערים על המערכת, ולהכנס לתדפיסי החיוב של כל אדם במדינת ישראל על ידי שינוי קל של כתובת ה-URL. בסופו של דבר, בית המשפט זיכה לחלוטין את הלמו מכל העבירות שהואשם בהם, וביקר ביקורת חריפה את המשטרה, שלה, כך ידוע, חשבון הולך ומתמשך מול הלמו.

ומה הקשר למאגר הביומטרי? המרכז לגביית קנסות אגרות והוצאות הוא המוקד המרכזי והיחידי של כל החובות שנאכפים על ידי המדינה. חובות בגין עבירות תנועה, קנסות פליליים, מנהליים, וכל תחום למעשה שמייצר חוב שאותו אוכפת המדינה. לשם המחשה, חובות בגובה מאות אלפי שקלים משולמים במרכז מידי יום, כך לפי העדויות שפורטו בפסק הדין.

נכון לשנת 2008, הגישה למידע אודות חובותיהם של כל אזרחי המדינה והיכולת לאפס את החובות הללו לא הייתה נחלתם של המחוננים בכישורי אבטחת מידע יוצאת דופן, אלא על ידי שינוי קל של תעודת הזהות בכתובת ה-URL ותשלום של שני שקלים. כל בר דעת, לא רק מומחים לאבטחת מידע, יתחלחלו ממחדל שכזה שלא התרחש בימים הראשונים של האינטרנט בישראל, אלא במוקד הסליקה המקוון הגדול ביותר בישראל, מוקד שהעביר מאות אלפי שקלים מידי יום. המידע במאגר הזה היה חשוף לכל אחד שהיה חמוש בתעודת הזהות של מי שרצה לברר אודותיו. בלי סיפורים סקסיים על עובדי מדינה מושחתים ובלי האקרים ואמצעי ריגול. סתם רשלנות.

אם לא היה מתרחש צירוף המקרים הנדיר הזה, שהוליד את הסיפור הקפקאי שתואר בפסק הדין, מסופקני אם לא הייתה מתפתחת בישראל (או שהתפתחה כבר) תעשיית "מחיקת חובות" ואיסוף מודיעין על חייבים. מאגרי משרד הפנים עברו כמטבע עובר לסוחר בין חוקרים פרטיים ושאר בעלי אינטרסים לפני שהפכו לנחלת הכלל באינטרנט. מידע ממאגרים פליליים, מאגרי המיסים וכל מאגר שניתן לדמיין זולג, בין אם בשל כשלי אבטחת מידע, או עובדי ציבור מושחתים. איננו יודעים על המאגרים הביטחוניים שזלגו, אם זלגו וכנראה שלא נדע לעולם על מה שלא נתפס ו/או לא פורסם. פסק הדין המשעשע הזה, שאמנם לא עוסק בנושא במישרין מוסיף לתובנה שאסור שתרד מסדר היום – גם המאגר הביומטרי ידלוף.