של מי הציוצים האלה? הזווית המשפטית

בפוסט הקודם סיפרנו על מנהגו זה מכבר של המגזין טיים-אאוט לפרסם בין דפיו ציוצים של אנשים שונים בנושא מסוים. מיותר לציין, שאיש במערכת טיים-אאוט לא טרח לבקש את אישורם של המצייצים לפרסם את הדברים. הגענו למסקנה שציוצים מסוימים יכולים להיחשב גם כן כיצירות. האם לפיכך ניתן להגן על זכויות היוצרים שלהם?

הבלוגר ועורך-הדין (לאו דווקא בסדר הזה) יהונתן קלינגר, שאת דעתו המלומדת הוא והיא מכבדים מאוד, כתב בינואר בהקשר שונה אך דומה:

חופש הביטוי והזכות לקניין יחדיו הם שמרכיבים את זכויות היוצרים…
בעצם, שני הדינים שמגנים על ביטויים בישראל דורשים מקוריות ומשמעות.

קלינגר הביא שם גם מדבריו של השופט יעקב טירקל:

"המקוריות היא העיקר, ולא די בהשקעה של מאמץ, של זמן או של כישרון כדי להצדיק הגנת זכות יוצרים" (ע"א 2790/93,Eisenman נ’ קימרון, ההדגשה של קלינגר במקור)

אם כך, הרי שציוץ יהיה זכאי להגנת זכויות יוצרים אם הוא מקורי וכן בעל משמעות. היא והוא מסכימים כי גם אם רוב הציוצים אינם כאלה, ציוצים רבים עונים על שתי הדרישות. בדיוק כמו שאותו סיפור של המינגווי מקיים את המבחן הכפול אליבא דיהונתן קלינגר.

ייתכן כי העניין היה פחות ברור לו היה, למשל, כתב בעיתון מצטט את הציוצים בכתבה או טור, בדומה לדוגמה שנותן בפוסט שלו קלינגר. אבל כשמדובר בעיתון, המפרסם את הציוצים כלשונם ובמלואם, ציוצים של אנשים שאינם עובדים בעיתון, ועושה כל זאת כמובן למטרת רווח, ומבלי לבקש את רשותם או לתגמל אותם, נראה כי יש כאן הפרה בוטה של זכויות היוצרים של המצייצים. שהרי מה שונה בדיחה טובה מצייץ פלוני המופיעה בעמוד של טיים-אאוט מבדיחה אחרת של אחד מכתבי העיתון המופיעה באותו עמוד? הכתב, מיותר לציין, מקבל על בדיחתו תשלום ומאשר לעיתון להשתמש בה.

ובכלל, למי שייך הציוץ?

יתרה מזאת, גם עניין הפרטיות נפגע כאן. מי שמצייץ (או מפרסם פוסט בבלוג) יכול בכל רגע לסגור את החשבון שלו ולהעלים את יצירותיו. הוא יכול למחוק אותן, הוא יכול להפוך אותם לפרטיות. יש כאלה שאפילו "בונים" על כך שטוויטר עצמו "מאבד" טוויטים לאחר כמה ימים על מזבח זמן-האמת. אולם מרגע שעיתון מפרסם אותם הם נשארים לכאורה ברשות הרבים לנצח, והשליטה של המצייץ עליהם מתבטלת.  כך, למעשה, מוציא העיתון את הבעלות הפיזית על הציוץ מידיו של המצייץ ומעביר אותה אליו.

אגב, תנאי השימוש של טוויטר (ה-(TOS קובעים שמותר להציג את ציוציו של פלוני בפני משתמשים נוספים בשירותי טוויטר ובתוכנות ואתרים השייכים לצד שלישי. עם זאת, נשמרות למצייץ זכויותיו על התוכן, וטוויטר בלבד יכולה להשתמש בו, להעתיק אותו, לשחזר אותו, לעבד אותו ושאר ירקות. טוויטר אף מדגישה את העניין (ההדגשה שלנו):

This license is you authorizing us to make your Tweets available to the rest of the world and to let others do the same. But what’s yours is yours – you own your content.

יתר על כן, בעניין זכויות היוצרים, כתוב בתנאי השימוש במפורש כי טוויטר "מכבדת את ה-intellectual property של המצייצים" ו"מצפה ממשתמשים אחרים לעשות כן". טוויטר אף מצהירה:

We will respond to notices of alleged copyright infringement that comply with applicable law and are properly provided to us.

היא מוטרדת יותר מכך שהנזילה ממדיום למדיום יכולה להוציא דברים מהקשרם, וכך הופכת לצורמת מאוד. מה שמצחיק באונליין יכול להראות תלוש, פלצני, יומרני ובעיקר מנותק למתבונן מהצד. ואז, כשהציוץ מופיע לצד מחברו, העניין עלול לפגוע ביוצר המקורי, במיוחד שהציוצים מופיעים ללא הקשר, ללא זכר לשיחה שאולי קדמה לו או למצב הרוח בו נאמרו הדברים.

ואפשר להגדיל ולהוסיף: נניח שהוא מצייץ מחשבון שמקושר, בדרך זו או אחרת, למקום עבודתו, והוא אף עושה זאת על חשבון זמן העבודה בידיעת מעבידיו. יש משפטנים שסבורים שבמקרה כזה הציוצים הללו שייכים למקום העבודה, ומהווים למעשה חלק מה-Intellectual Property של החברה. במקרה כזה העיתון גוזל בפרסומו את ה-IP של החברה, ואף עושה בו שימוש למטרות רווח, ללא רשותה.

CC jm3. הפרינט רוצה גם (אבל לא רוצה לשלם)

השימוש של טיים אאוט בתכנים לא להם הוא, לדידה, לא רק ביטוי לזלזול בתוכן ובקושי של העיתונות הכתובה לשמור על הקצב של המתרחש באונליין, אלא גם ביטוי לתהליך של ביזוי תוכן שהעיתונות המודפסת והאלקטרונית עוברים. אי הרצון לשלם על תוכן מביא לירידת איכות התכנים ולהעסקת "זול" במקום "איכותי", וכך רוב הציבור הולך למקומות בהם השיחה "תוססת" ולאו דוקא "זולה" או ממוחזרת. בגלל זה "חם" בטוויטר עכשיו, בגלל זה "מעניין" כבר זמן רב בסצנת הבלוגים. בגלל זה אנשים יעדיפו לצייץ בחינם לחברים שלהם ולא לקבל שקל על זה, אבל לא רוצים לראות את הציוצים שלהם מופיעים בעיתון.

אכיפה – שם קבורה הציפור

ובכל זאת, כפי שקלינגר מציין ברשימה שלו המוזכרת לעיל, גם אם ניתן להוכיח כי לציוצים קיימת הגנת זכויות יוצרים, הרי שעניין האכיפה הוא בעייתי מאוד. הוא והיא נאלצים בלית ברירה להסכים איתו. ופה בדיוק טמון הכלב (או הציפור במקרה זה): קשה להאמין שעיתון במדינה אחרת יפרסם ציוצים של מישהו בלי לשאול אותו, גם אם העניין נופל בתחום ה"אפור" של זכויות יוצרים. בישראל , מדינת ה"אני עושה מה שבא לי עד שיתבעו אותי ונראה אותך תובע אותי", עיתון כמו טיים-אאוט מרשה לעצמו ליהנות מהספק, לנצל את האכיפה הבעייתית ולעשות רווח על חשבון כשרונם של אחרים (עם קרדיט, עם כל הכבוד, לא הולכים למכולת), תוך ניצול העובדה שאף אחד עדיין לא מבין את הטוויטר הזה.
היו שקראו להוא, שהתלונן כאמור על הפגיעה בזכויות היוצרים של המצייצים (ולא ספציפית שלו, באמת…), לעשות מעשה ולתבוע את העיתון. הוא, לשמחתכם ולצערו, ניחן בפה גדול אבל בלב טוב ומלחמות הן ממנו והלאה.

ייתכן שכשהמדיום הטוויטרי יתפתח ויזכה ללגיטימציה לה זוכים היום לדוגמה הבלוגים (זולת אולי אצל נחום ברנע), ירגישו עורכי טיים אאוט רעד קל בכנפיים לפני שימהרו לגזול את יצירותיהם של מיטב צייצנינו. ואולי לא.

ואולי יקום עורך-דין או סתם צייצן מן השורה וייקח את העניין לפתחו של בית משפט, כדי ללמד את כלי התקשורת משהו על טוויטר וזכויות יוצרים. ואולי לא.

כפי שחתם זאת קלינגר – אין תשובות קלות.

היא והוא הם רומי מיקולינסקי, כותבת וחוקרת באקדמיה ומחוצה לה, משחקת בטוויטר בפרט ובמדיה חברתית בכלל למחייתה (ולהנאתה) בעברית ובאנגלית (ראו בלוג 1 ו- 2) ושגיא בן-צדף, שמחזיק בשלל בלוגים (בין היתר, בעברית ובאנגלית), מצייץ בטוויטר ולפרנסתו חוקר טכנולוגיות בחברת רדויז’ן. הם נפגשו בטוויטר, ויכתבו כאן בעיקר על טוויטר מפעם לפעם.

[ad#alljobs] >

"הרשת מתחילה לחשוב", כנס איגוד האינטרנט. הנחה לקוראי חורימבה בטלפון 03-9727406. קוד הנחה 875900

תגיות: Twitter, זכויות יוצרים, טוויטר, קניין רוחני