אתה מדבר על דמוקרטיזציה של הגישה לתרבות לעומת הויתור על דמוקרטיזציה של יצירת תרבות. זה נכון במעבר מתרבות מדוברת לתרבות כתובה. אבל כשאתה בוחן את ההתפתחויות הטכנולוגיות במסגרת התרבות הכתובה, אני לא בטוח שזו המגמה.

גם הדפוס וגם האינטרנט לא רק הרחיבו את מעגל הנגישות לידע (או לתרבות) אלא גם את המעגל שיכול להשתתף ולייצר ידע. נכון שהיום קל לצרוך אמפישלושים, אבל גם הרבה הרבה יותר קל לייצר מוזיקה ולהגיע לאנשים. התהליך הוא ממש לא חד כיווני.

זה קשור גם להסתכלות על עליית ה”זרם” כמטאפורה דומיננטית כעל חזרה לתרבות מדוברת. גם לזאת ייתכנו השלכות עתידיות על סוג התרבות והיצירה שאנחנו צורכים ומייצרים.

עוד שינוי שגורמת הטכנולוגיה היא חזרה לקשר הישיר בין מספר הסיפור לבין הקהל. מה שחשוב הוא לא שהמוצר משוכפל אלא ממי אתה מקבל אותו.
זה ההבדל בין להכנס לחנות תקליטים ענקית או לצאת מהופעה ולהתקל באמן מוכר את הדיסקים שלו בדוכן ביציאה.
ברגע שאתה נמצא באינטראקציה ישירה מול האמן עצמו, כך תרגיש יותר רצון לשלם על מה שאתה מקבל (כך נראה לי לפחות).

אני חושב שהחינם אולי יהיה נכון למוצרי צריכה המוניים שיתבססו על מודלים כלכליים נלווים, אבל שמצד שני דווקא היכולת להפצה ישירה תגביר את האפשרות של אמנים להתפרנס ממעשה האמנות עצמו.