חורים ברשת

גילוי נאות קצר: לא קראתי עדיין את Free של כריס אנדרסון. הורדתי את גירסת האודיו החינמית שלו והאזנתי למבוא. מתישהו, אולי בקרוב, אמצא זמן להתעמק בו אני מקווה. למרות זאת, אני מרשה לעצמי לכתוב את הפוסט הזה. ברור אם כן שהפוסט אינו ביקורת על הספר, אני משוכנע שהספר מרתק ושיש בו לא מעט אבחנות חשובות בנוגע לכיוון שבו צועדת כלכלת העולם, אבל על סמך היכרות עם הרעיונות ששטח אנדרסון בבלוג שלו וב-Wired לקראת הפרסום הרשיתי לעצמי להעלות השערה קיצונית למדי כאן – הטיעון הבסיסי של אנדרסון שגוי ביסודו.

ועוד גילוי נאות: את הפוסט הזה הבטחתי לגל ממש מזמן (בעצם, גם לקוראי חורים ברשת), והוא שכב בטיוטות כמעט גמור, עד שבאה ההודעה על ההשקה המתוכננת של מערכת ההפעלה כרום ושלחה אותי לגמור אותו סוף סוף. אם כבר הזכרתי שאני לא גל (וגם לא אף אחד אחר מחברי המערכת של חורים ברשת) אז הנה קישור לבלוג האישי שלי.

מבוא כללי

במסגרת הביקורת של גלדוול (ראו את התייחסותי לביקורת כאן) על ספרו של אנדרסון מופיעה הפסקה הבאה המסבירה את הרקע הכללי לתזה המרכזית של אנדרסון

Anderson’s argument begins with a technological trend. The cost of the building blocks of all electronic activity—storage, processing, and bandwidth—has fallen so far that it is now approaching zero. In 1961, Anderson says, a single transistor was ten dollars. In 1963, it was five dollars. By 1968, it was one dollar. Today, Intel will sell you two billion transistors for eleven hundred dollars—meaning that the cost of a single transistor is now about .000055 cents.

הנתונים, יש להודות, נראים חד-משמעיים. כאלה שאין טעם להתווכח איתם, כאלה שמצביעים לכיוון הברור שאנדרסון פוסע בו.

מבוא אישי

במרכזו של הדוקטורט שלי עמד מה שפיזיקאים אוהבים לכנות "מודל צעצוע", ה"צעצועיות" של המודל המדובר אפשרה לי לנסות ולהסיק את התכונות של מערכות פיזיקליות מורכבות על-ידי פתרון משוואות עבור מערכות פשוטות בהרבה, למעשה פתרתי במפורש את המשוואות עבור מערכת חד-ממדית ואז עיבדתי את התוצאות כדי להסיק מהן את התכונות של מערכות דו-ממדיות ותלת-ממדיות. ועדיין נותרה בעיה: המערכת החד-ממדית המלאה היתה באורך אינסופי, ולכן המשוואות הכרוכות בה נותרו בלתי-פתירות. למזלי קיימת דרך ידועה להתקרב לגבול האינסופי של המערכת באמצעות סדרה נתונה של קירובים באורך סופי, לצערי ההתארכות של המודלים הסופיים האלה היא מעריכית (כל מודל סופי כזה כולל "אטומים" שמספרם כמספר תואם בסדרת פיבונאצ’י). לא אלאה אתכם בתיאור טכני נוסף של הבעיה ואקפוץ למסקנה.

כל השדרוגים בעוצמת החישוב שעמדה לרשותי הספיקו כדי שאוכל, בסיום הדוקטורט, להריץ את המודל שלי על שני שלבים נוספים באותה סדרת קירובים סופיים ביחס להרצות של תחילת הדרך. עבור חלק מהתכונות שני הצעדים האלה היו בדיוק מה שהייתי צריך כדי להסיק משהו על הגבול האינסופי, עבור תכונות אחרות יכולתי להסתפק גם בהרצה המקורית, ועבור תכונות אחרות גם התוספת הזו לא הצליחה לספק את התשובה.

לא רק לדוקטורנטים

אנדרסון, נדמה לי לפחות, מודע בהחלט לנקודת התורפה של התיאוריה שלו, ולכן את מאמר ההשקה של הספר ב-Wired ליווה האיור המגוחך הבא שנראה יותר כמו בדיחה לא מוצלחת ב-GraphJam מאשר כמו גרף שיש בו מידע אמיתי. גם אם נניח שיש אמת בתיאור הזה הוא עדיין לא אומר הרבה. גם אם 95% מהטרנזיסטורים ב-CPU שלכם לא עושים שום דבר משמעותי 95% מהזמן זה לא אומר שהמחשב שלכם לא יקרטע ממאמץ כשתנסו לערוך בו סרט שצולם ב-HD, או כשתשחקו בו משחק חדש שקניתם. לעזאזל, אפילו אם תפתחו כמה לשוניות מיותרות בפיירפוקס עמוס התוספים שלכם כבר תגרדו את תקרת יכולת העיבוד שלו.

גבולות יכולת העיבוד של המחשבים הן בעיה גם למשתמש הפשוט, ולא רק למי שמנסה לקרב מערכת פיזיקלית אינסופית על המחשב שלו.

אם לחדד מעט את הנקודה, אנדרסון פותח את המאמר המדובר באנקדוטה שגם פותחת את הספר, ומציג את כרזת הפרסומת למחשב הביתי הראשון. הבעיה המרכזית שניצבה בפני המשווקים של אותו מחשב היתה העובדה שלאף אחד לא היה מושג איזה שימוש ביתי יכול להימצא לו. המחשב הביתי הראשון שווק, לפיכך, כמיועד לעקרות בית בעלות מטבח מצוייד היטב כשמטרתו לסייע לה בניהול כרטיסיות המתכונים שלה. מכאן מפליג אנדרסון לתאר את ההשתלשלות שבה הוזלה ומזעור של רכיבי המחשב מחד והחלטה אסטרטגית אמיצה "לבזבז" כוח חישוב יקר על משימה מטופשת לכאורה כמו ייצור ממשק גרפי ידידותי הובילו למגוון השימושים העצום של המחשב הביתי היום.

המסקנה של אנדרסון מהתהליך הזה היא שכוח חישוב הוא משאב שנמצא בשפע ולכן ראוי לבזבוז, המחיר שלו, כך אנדרסון, הולך ויורד, מתקרב לנקודה שבה הוא יהיה too cheap to meter’ to cheap to matter.

המסקנה שלי מהתיאור הזה היא הפוכה כמעט לחלוטין – לא משנה באיזה קצב תתקדם יכולת העיבוד תמיד יימצאו שימושים חדשים שיזדקקו ליכולת עיבוד מתקדמת אף יותר, והשימושים האלה, באופן טבעי ומתבקש, לא יינתנו בחינם.

גוגל כדוגמה: גוגל היא לא דוגמה

גוגל היא ככל הנראה הדוגמה הטובה ביותר לחברה שהצליחה כלכלית דרך מודל חינמי (אולי הדוגמה החשובה היחידה) אבל גוגל, אני חושש, היא לא דוגמא טובה.

ראשית צריך לנסות ולהבין מה המוצר שגוגל מחלקת לנו בחינם. גוגל מעבירה למחפש מידע מועט מאוד, עמוד התוצאות של גוגל היה נטען בשניות אחדות גם אם היינו משתמשים במודם של 2400 ביט לשנייה, כך שרוחב פס הוא לא ממש חלק מהמשוואה. גוגל אמנם מאחסנת על השרתים שלה עותקים שמורים של כל האתרים המאונדקסים אבל גם זה לא לב העניין, אפילו אם ההרד-דיסק הביתי יצמח לממדים מפלצתיים שיאפשרו לנו לשמור עליו עותק מכל אתר שיכול לעניין אותנו עדיין נתקשה לערוך עליו חיפוש ולהחזיר תוצאות ראויות כמו גוגל. גוגל, אם כך, נותנת לנו את יכולת העיבוד שלה. בחינם.

לכאורה יש כאן סתירה לטענה הבסיסית שלי. גוגל מחלקת בחינם את המשאב המרכזי שטענתי שבו כושל מודל החינם. בפועל, אני מבקש לטעון, גוגל היא לא דוגמה.

כי המשימה שאנחנו מציבים בפני גוגל היא אולי מסובכת, אבל היא מוגדרת היטב, ובעיקר מוגבלת. גוגל יכולה להסתמך על המוגבלות הזו ולהרשות לעצמה לבזבז כוח עיבוד עצום רק כדי להיות מוכנה מראש לרגע שבו אני אשלח לשרתים שלה בקשת חיפוש.

בטרם היות החינם

כדאי לזכור שבמובנים רבים מהפכת החינם הנוכחית היא לא יותר משידור חוזר של מהפכות קודמות. מהפכות שבאו בכל פעם שחל שינוי עמוק באמצעי ההפצה של תרבות. אולמות הקונצרטים ההמוניים הפכו את ההאזנה למוזיקה מנחלתם של אצילים שיכלו להחזיק תזמורת פרטית ומלחין חצר למשהו שנמצא בהישג ידה של הבורגנות, ואחר כך הגיעה היכולת להקליט מוזיקה ופתחה את אפשרות ההאזנה גם בפני המעמדות הנמוכים יותר. מהפכות כאלה אפשר לשרטט גם לגבי האופן שבו האנושות צרכה סיפורים – ממספר סיפורים דרך רכישה של ספר ועד להאזנה לתסכית רדיו או צפייה בתכנית טלוויזיה.

אבל המהפכות האלה כללו בתוכן גם אלמנט משמעותי של ויתור. את מספר הסיפורים יכולת לעצור, לשאול אותו שאלה, לגרום לו לסטות לנתיב לא צפוי ולא מתוכנן. מרגע שעברנו לצריכה של עותקים משוכפלים של מוצרים תרבותיים ויתרנו, הלכה למעשה, על ההדדיות שהיתה חלק משמעותי מהצריכה התרבותית. קיבלנו דמוקרטיזציה של הגישה לתרבות אבל בתמורה ויתרנו במידה רבה על הצד הדמוקרטי של יצירת התרבות.

מהפכת החינם הנוכחית, אם נצמצם אותה להקשר הזה היא עוד צעד באותו כיוון. כל עוד נסתפק בצריכה של מוצרי תרבות משוכפלים (קובצי מוזיקה, וידאו או טקסט) המהפכה הזו אכן מובילה לכיוון שאליו מצביע אנדרסון. כאשר רוחב הפס של חיבור האינטרנט הביתי מספיק לסטרימינג של סרט באיכות HD היכולת להמשיך ולגבות כסף על הסרט הזה נעשית אנכרוניסטית.

WoW, איזה אבסורד

אם גוגל היא הדוגמה הבולטת ביותר להצלחה של מודל חינם, הרי ש-World of Warcraft מהווה את הדוגמה הטובה ביותר למקום שבו ההגיון החינמי נשבר. יש ל-WoW לא מעט מתחרים חינמיים, ועדיין מאות אלפי מנויים שמחים לשלם סכומים מכובדים מידי חודש על הזכות לשחק בעולם דמיוני.

לא שיחקתי מעולם ב-WoW אבל חלק ניכר מהקסם שלו, אני מרשה לעצמי לשער, ומהיכולת שלו להמשיך ולגבור על מתחרים חינמיים, הוא בעובדה שאנשי Blizzard מקפידים להימצא בחזית בכל הנוגע ליכולות העיבוד שהם מקצים לעולם המשחק. כשיגיע הדור הבא של מעבדים מישהו יוכל אולי לייצר את החוויה הנוכחית של WoW ולחלק אותה בחינם כשהוא מסתסך על רווח מפרסומות ומוצרים נלווים, אבל ב-Blizzard ימשיכו לגבות כסף ובמקביל יעשירו את החוויה של השחקנים שלהם.

את אותו תהליך אפשר למתוח גם לתחומים אחרים. רוחב הפס ויכולת האחסון יאפשרו לנו לצרוך בחינם מוצרי תרבות משוכפלים, כוח העיבוד יאפשר לנו לחזור ולהיות חלק מתהליך היצירה של התרבות שלנו במקום צרכנים פסיביים.

(לקריאה נוספת על הכיוונים האפשריים שבהם יצעד הייצור התרבותי: שני פוסטים ותיקים מהבלוג האישי שלי: מדיום, מסר ומדיום, מסר, דוגמאות)

העתיד יעונן חלקית

אבל אולי, למרות הכל, גוגל היא כן דוגמה.

לא גוגל של מנוע החיפוש והפרסומות הקונטקסטואליות, אלא דווקא גוגל הלא מאוד ברורה ומגובשת עדיין של מערכת ההפעלה  כרום. מערכת ההפעלה כרום, כמייצגת הבולטת של מגמת "מחשוב הענן" היא בדיוק התשובה למצב שאנדרסון שוגה בתיאורו. הנחת היסוד שלה היא שרוחב פס ונפח  אחסון הם אכן זולים עד כאב, נטבוק זעיר יעמוד בכל הדרישות שתוכלו לדמיין בשני התחומים האלה. אבל המרוץ אחרי יכולת העיבוד הוא משימה סיזיפית ואינסופית. הגיע הזמן, אם כן, להוציא את המשתמש הפשוט מהמרוץ הבלתי-אפשרי הזה. העתיד, אם אני מבין נכון את הכיוון שגוגל מצביעה עליו יושתת על הרעיון שהמחשב הביתי שלנו יוותר מראש על היומרה להתחרות ביכולת העיבוד של חוות שרתים יעודיות, ויסתפק בקבלה ושליחה של המידע הרלוונטי למי שבאמת בנוי להתמודד עם הצרכים המשתנים והתופחים של עיבוד. בעתיד הזה נהיה פטורים מהטקס התלת-שנתי של הצורך להחליף את המחשב הביתי. יבוא הקץ לרגעים המשפילים שבו המשחק החדש שקנינו לילד מסרב לרוץ כראוי על מחשב שנקנה לפני שנה בסך הכל במיטב כספנו, אבל בתמורה נשלם לא מעט כסף כדי שבמקום אחר (הענן) ימשיכו לעמוד לרשותנו בכל רגע שנזדקק להם מיטב האלגוריתמים והמעבדים.

הסתייגות קצרה לסיום

מודלים של כלכלת חינם קיימים כבר היום, במידה רבה התקיימו מאז ומעולם. אין בפוסט הזה משום ערעור עליהם. נמשיך לקבל לא מעט מוצרים בחינם או במחיר מופחת בתמורה לחשיפה לפרסום (ממש כמו עיתוני נייר), נמשיך לקבל מתנות על קנייה של מוצרים מסויימים (ממש כמו בקופה של הסופרמרקט) ועוד כהנה וכהנה דוגמאות. אלה, כאמור, תמיד היו כאן, ואין להם כמעט קשר להנחות היסוד של אנדרסון ולתהליך הגדול שאותו מתיימר לנבא.

התראות על פוסטים חדשים בחורים ברשת – מעכשיו גם דרך המסנג’ר.

>