חורים ברשת

לא רק ארגון כבד כמו בנק יכול לעשות שימוש במדיה חברתית. גם עסק Low Tech כמו בית קפה או בר יכולים להפיק תועלת מהעולם החדש. הנה דוגמאות לשימוש נכון בטכנולוגיה.

חשוב לי לציין שלא קיבלתי שום טובות הנאה מבעלי המקומות האלה, ואף לא מסרתי להם שאני כותב עליהם.

טאצה ד’טוויטר

טאצה ד’אורו, בית קפה אופנתי, אירח מפגש של צייצנים וכנראה רצה גם. לפני מספר שבועות ישבתי שם. כגיק מן השורה, דיווחתי על מעללי באמצעות הצייצן. יותם, בעל המקום, ניטר את הציוץ, עם המשתמש של הקפה וחיפש אותי והגיב לי מיד. הוא ביקש שאבקש אותו, מכיוון שהוא לא זיהה אותי. כנראה התחבאתי מאחורי אחד השיחים בגינה.

כאשר נפגשנו באופן לא טכנולוגי, פנים אל פנים, הוא סיפר לי על השימוש שהוא עושה בטוויטר כדי להתקרב ללקוחות, וכמובן כדי שיחזרו אליו. הוא תמיד יכול לגשת לשולחן ולשאול אם הכל בסדר. זה קצת לוו טק.

על ידי ניטור האזכורים של המקום שלו בטוויטר, יותר קל לו לגשת ללקוחות ולפתח שיחה. אחר כך, כאשר אותו לקוח יתלבט אם ללכת לבית הקפה שלו או של השכנים, הוא ייזכר בקשר האישי, וירגיש יותר בנוח לחזור. החיבור הוא אישי, אבל זירת ההתחברות מאוד טכנולוגית.

קורדוברו בפייסבוק

קורדוברו הוא בר מסעדה יחסית חדש בפלורנטין. אני אוהב את המקום, אבל הוא מעט רחוק לי. בדרך כלל אני יושב במקומות קרובים יותר. במקרה זה, הפייסבוק בא לעזרתי, ובעיקר לעזרת בעלי המקום. אני חבר בקבוצת הפייסבוק של הקורדוברו. הם לא מפציצים בהודעות, אלא מודיעים רק על שינויים גדולים, או ערבים מיוחדים.

כאשר מתקבל עדכון מהם לקראת בילוי מתוכנן, יש סיכוי רב שאמצא את עצמי נודד דרומה. השימוש הלא-ספאמי עוזר לי להיזכר במקום ולהגיע אליו. קבוצת הפייסבוק מאוד שימושית לצורך הזה.

נכון ולא נכון

לדעתי, שתי השיטות שאני מתאר כאן עוזרות לקשר ארוך טווח עם מקום בילוי שכזה. כמובן שגם השירות צריך להיות משביע רצון, והמאכלים צריכים להשביע את הקיבה.

מנגד, ארוחה חגיגית לטוויטריסטים, במהלכה הגולשים מפציצים את הרשת בעדכונים אודות המקום והאוכל, כאשר לא כולם כותבים גילוי נאות, פוגעת באמינות הכותבים בעיני הקוראים או העוקבים. בנוסף, היא גם לא תורמת שום דבר למסעדה בטווח האורך.

גירסה שונה של סיפור הטאצה ד’אורו פורסמה באנגלית כאן.

>