אם המודו היה מתוכנן אחרת, מעוצב אחרת, משווק אחרת – אולי השוק כן היה “נדלק”. אני פשוט לא יודע. אני כן הצלחתי לחשוב על כמה סצנאריואים טובים, למשל, אבל לא ראיתי שמודו מתכוונת ללכת למקומות הללו בגלל שהם יותר מידי נישתיים.

אבל אני בהחלט מסכים שצורה הנוכחית לא היה לו הרבה סיכוי.

ואני גם לא ממש מת על האסטרטגיה העתידית שלהם. (דור 3.5! מסך מגע! אנדריאיד!).

אני לגמרי מסכים איתך שאני מתיימר כשאני אומר שלא היה לו סיכוי כמוצר, אבל למרות ההודאה בהתיימרות אני עדין חושב ככה. הסיבה העיקרית: אני לא מכיר _אף_ אחד שרוצה כזה דבר.

אפילו בתקופה שאנשים רבים לא הבינו למה זה טוב דיסק און קי או נגן מוזיקה נייד היו כאלה שחשבו “זה טוב לי. אני רוצה כזה.”. תראה לי מישהו שרוצה לתקוע את הנייד שלו בתוך מכשיר אחר. גם אם כל הג’קטים האפשרים יהיו נגישים ללקוחות לקניה (כלומר מודו לא תהיה תלויה בגורמים חיצוניים) אני עדין לא חושב שמישהו יקנה את זה.

הדא”ק והאייפוד הצליחו כי אנשים הבינו מה זה ורצו אותם. זה לא חדש שאנשים רוצים לקחת איתם נתונים או לשמוע מוזיקה בכל מקום עם אוזניות. ברגע שהבינו שאלה פשוט מוצרים שנותנים להם לעשות את זה ברמה גבוהה יותר (של נפח אחסון, של אמינות נתונים, וכו’) החשק נולד. נקודה חשובה כאן היא שהיה _קל_ להבין אותם. מי מבין את המודו? ומה הוא נותן שאני צריך? או רוצה? או שאין לי כבר?

אגב, אני לא אמרתי שהמודו נועד לכישלון רק עכשיו, כשהחברה מדשדשת. אני אמרתי את זה כבר לפני שנה או שנתים, מתי שזה נחשף לציבור. מן הסתם מהלכים שונים בשוק ובעולם לא עזרו לו, כך שאפשר לטעון שהוא נכשל לא מהסיבות שאמרתי, אבל כנראה כבר לא נדע מה היתה האמת.

לדעתי, מודו יכלה להצליח (ואולי עדיין יכולה?) עם מודל שפחות תלוי בגורמים חיצוניים – עליהם למודו לא היתה השפעה.

לדבר על מה שהצרכנים רוצים או לא? זו פונקציה של הרבה מאוד דברים אחרים, שבמקרה של מודו, לא היה להם הזדמנות לקרות. על האייפוד אמרו לא מעט אנשים שהוא יהיה כשלון וגם על הדיסק און קי – כי “אנשים לא מבינים למה הם צריכים את זה”. אנשים בסוף הבינו, בגלל שהצרכים של האנשים וההתקדמות של הטכנולוגיה והמימוש הפיסי שלה – נפגשו בסופו של דבר. זה היה יכול לקרות למודו.

ואולי לא. אני לא יודע.

“הדא”ק השתמש אולי בסטנדרד חומרה קיים, אבל חיבור של אמצעי אחסון לUSB ממש לא היה סטנדרטי (תוכנה) “… “הדא”ק החזיק דרייבר עליו, שהוא שידר על התקן (=סטנדרד) הקיים של ה USB.”

100% נכון! – והפיתוח של צורת הממשק התוכנתי (ולוגיקה בחומרה של הדיסק און קי שאפשרה את זה) שגרם לדיסק און קי לעבוד בלי מאמץ מול מערכת ההפעלה היתה סיבה קריטית לכך שהדיסק און קי הצליח.

“החדרת הדא”ק לשוק הפכה אותו לסטנדרד”

סטאנדרט של מה? דיסק און קי, בסופו של דבר, היה רכיב שהתחבר לאקו סיסטם קיים. חברות לא היו צריכים לפתח רכיבים שהיו תלויים בשוק שהגודל שלו הוגדר על ידי כמות הדיסק-און-קי-ים בשוק – וזה *בדיוק* מה שמודו ניסתה לעשות.

לא השוותי *בכלל* בין הדיסק און קי לאייפוד בכלל.

*שאין מה להשוות בינהם*, לדעתי. צריך להבין שהדיסק און קי לא בנה ‘פלטפורמה’ – הדיסק און קי היה אפליקציה על פלטפורמה.

למעשה… היא היתה הקילר אפ האמיתי של USB.

האייפוד יצר פלאטפורמה של יצרני צד שלישי מסביבו, וזה קרה *אחרי* שהוא היה מבוסס בשוק.

“נראה שהקילר-אפ היחיד שהיה אולי יכול להיות לו זה פשוט להיות הטלפון הכי קטן שיש”

לא יודע. נראה שמודו חשבו שזה יהיה ה”קילר אפ” שלהם. ועל זה אין לי הרבה מה להגיד. לדעתי היו יכולים להיות קילר אפ-ים אחריםלמודו, אבל לא נראה לי שבמודו חשבו לעומק לפתח כאלה בעצמם – או לאפשר מצב ראלי שבו פיתוח של כאלו יהיה אפשרי, בכלל.

שוב, לדעתי הענווה לא היה סיכוי למודו מעולם. אם הוא מסובך מדי ומסורבל מדי לחובבי גדג’טים מושבעים, למה שהמתשמש הרגיל ירצה להתעסק עם זה (או לדעת בכלל מה זה)? נראה שהקילר-אפ היחיד שהיה אולי יכול להיות לו זה פשוט להיות הטלפון הכי קטן שיש, אבל אז החברה ממש לא היתה צריכה את כל המשאבים שהיא השקיעה, וגם אז אני בספק גדול שזה היה מצליח.

http://en.wikipedia.org/wiki/File:Ipod_sales_per_quarter.svg

2 – קשה להגיד על אפל, אפילו בהתחלת שנות ה2000 שהיא היתה חברה חסרת השפעה.

3 – לאייפוד לקח 5 שנים עד שהאייפוד השתלט על השוק. עד שהאיפוד מיני יצא – לאפל לא היה יותר מ10% מהשוק,אאל”ט. הגרסאות הראשונות של האייפוד היו בעלי חיבור פיירווייר בכלל, והגרסה הראשונה היתה מיועדת למק בלבד(!) – אפל לא ניסו להרים סטאנדרט תוך שנה כמו מודו, אפל בנו את ההשפעה שלהם בשוק הזה לאורך זמן, ובאסטרטגיה משולבת עם הפצת תוכן,

4 – הדוגמה שלי התייחסה לקונקטור של האייפוד, ואקו סיסטם החומרה מסביבו, שהם הקישור למודו. לא לאייפוד עצמו.

“המודו – ממש לא. וזאת ההפתעה, כי הדיסק-און-קי ממש ממש כן.”

“הפתעה?”

אמ-סיסטמס הוקמה ב1991, והיו מאחוריה שנים של נסיון ופיתוח בתחום זכרונות הפלאש. את הדיסק און קי הם התחילו לפתח הרבה אחרי שהם היו שחקן יחסית ידוע בתחום הזה. ובתהליך הפיתוח הם לקחו כמה החלטות מבריקות כתוצה מתהליכי הפקת לקחים של מה שעבד ומה לא עבד. (למשל ההחלטה לזנוח את הרעיון של “דיסק און קי” כמותג – ולהפוך להיות יצרן OEM לחלוטין – החלטה מבריקה, ולא פשוטה שמורן ביצע באמ-סיסטמס)

הדיסק און קי לא היה הצלחה שנבנתה מאפס. יש מספר סיבות להצלחה של הדיסק און קי – כולם היו תוצאה של נכסים ויכולות שנצברו באמ-סיסטמס עוד לפני הפיתוח של הדיסק און קי.

מודו התחילו מאפס.

ויש את העניין הפעוט הזה שהדיסק און קי איננו רכיב שמגדיר סטאנדרט חומרה בכלל.

הדיסק און קי הוא רכיב שפועל על אקו סיסטם של סטאנדרט קיים (USB) בעוד שמודו מתיימר להיות *גרעין הסטאנדרט עצמו*. ההבדל הזה הוא עצום מבחינת המשמעות של החדרת המוצר לשוק והצלחתו.

לגבי מודו כמוצר טוב או רע – אני לא יודע אם הוא טוב או רע (ובטח לא ידעתי כשמודו היתה במצב יותר טוב).
אני לא יודע עד כמה הוא היה יכול לכבוש את השוק, מה קילר אפ שלו היה יכול להיות, ואני לא מתיימר לרגע לחשוב שלא היה יכול להיות לו אחד כזה. יכול להיות שהיה נמצא האפליקציה ה”קילרית” שלו – הבעיה היא שהיא היתה חייבת לבוא מתוך מודו, כי חברה חיצונית לא היתה משקיעה בפיתוח של מוצר על הפלטפורמה הזו מהסיבות שהתייחסתי אליהם בפוסט שקישרתי אליו.

לדעתי יש כאן בדיוק את הדוגמה לאיך _אפשר_ לשבור שוק קיים עם מוצר חדש – תן מוצר טוב (כלומר עובד, וזה לא צריך לעמוד בסטנדרד מקצועי – מספיק שזה עובד טוב מספיק עבור האדם הפשוט), __פשוט__, ומושך (ויזואלית, חברתית). כמובן שקל נורא להגיד את זה ושאין לי מושג מאיפה להמציא מוצר כזה בעצמי, אבל גם קל מאד מאד לראות אם מוצר כלשהו עומד בקריטריונים האלה או לא. המודו – ממש לא. וזאת ההפתעה, כי הדיסק-און-קי ממש ממש כן.

זה לא קשור לעיתוי, או לשיטת ההנהלה של החברה. אלה כמובן יכולים להרוס הכל אם הם לא טובים. אבל במקרה הזה הם לא יכלו לעזור. המודו פשוט מוצר לא טוב: הוא לא מעניין, הוא לא מושך, והוא לא מובן ל99% מהאנשים ששמעו עליו:
- מה זה? טלפון נייד? מה מיוחד בו? אפשר לתקוע אותו _איפה_? למה שאני ארצה לעשות את זה? למה שאני אקנה את זה?

כמה פעמים אפשר לומר, כמעט בכל תחום בחיים: קיפ איט סימפל, סוויטי (כן אני יודע שזה לא הביטוי הקלאסי, אבל מספיק דיבורים עוינים)

גיא מסיים ב”וכן, אין ספק שלנסיון לבנות חברה-גדולה-אינסטנט היה מחיר, במקרה זה מחיר גבוה מאד. האם יש דרך אחרת לייצר סטנדרט חדש בתחום קיים?”

עם המשפט הזה יש לי בעיה רצינית, מכיוון שבבסיסו יש הנחה שנראת לי שגויה: שיש תג מחיר לבעיה האסטרטגית של יצירת סטאנדרט חומרה.

הגורמים המרכזיים בהחדרת סטאנדרט אינם כלכלים כמותיים, כל כך, כמו שהם גורמים של השפעה וזמן.

אם אין לך השפעה, בשוק שכבר נמדד במאוד מיליארדי דולארים, אתה לא תייצר אותה מאפס, לא משנה כמה כסף יזרקו עליך קרנות הון סיכון.

‘השפעה’ משמעותה: שליטה על תעשיה שאפשר למנף ליצירת הסטאנדרט כמו, לדוגמה, מעבדים (intel-USB) או שוק נגני המוזיקה ואמצעי הפצת התוכן (apple – ipod connector), וכו’.
למודו לא היה שום אמצעי מינוף על התעשיה והשוק להחדרת סטאנדרט חומרה.

לגבי זמן – התייחסתי לכך בפוסט שקישרתי אליו למעלה – החדרה של סטאנדרט הוא תהליך שנמדד בעבודה שנמשכת שנים, גם אם יש לך השפעה.

למודו לא היה – לא מזה ולא מזה.