כמה מילים על דב מורן ומודו
דב מורן התקשר אלי לפני כשנתיים וחצי בעקבות הפוסט הזה בו כתבתי:
אם אצטרך להמר, אשים את המיליונים שלי על נוקיה ולא על מודו. אם חברות הסלולר יציעו מכשירים מעוצבים, זולים, בעלי כח עיבוד חזק יותר, עם התאמה אישית ושלל יכולות מדיה, והן ישפרו את הסינכרון בין הסלולר לאמצעי מדיה אחרים כמו מחשב וטלוויזיה, עוד יתברר שהמודו נולד מיושן. למה לכם לסחוב כרטיס סים בגודל מפלצתי ולהכניס אותו לג’אקטים שתאלצו לרכוש בנפרד, כאשר ניתן להסתובב עם סלולר קטן וחדיש בכיס?
הנה מורן, יזם עשיר מאוד ומפורסם בכל העולם, חלוץ אמיתי בזכות ה-DiskOnKey ו-Msystems, מתקשר אלי בגלל פוסט שפורסם בבלוג ישראלי שבזמנו היה קטן ומוכר פחות במידה ניכרת ביחס להיום. נראה כי בעיניו, דב מורן ידע לא מעט אכזבות מהתקשורת ולמרות זאת הוא לא מתייאש ומנסה להבהיר את חוסר ההבנות.
האם העובדה שמורן ייחס אז את חוסר ההבנות לעיתונאים שציטטו אותו אומר על נוקיה שהיא יכולה ללכת לכנסייה ולהתפלל מודו הקשתה עליו להקשיב לתגובות השליליות, לא על התנהלותו בתקשורת אלא על מהות המוצר שהוא מבקש למכור לעולם. האם הוא היה להוט מדי לפתור בעיה שאינה קיימת?
היום פורסם ש-110 עובדי מודו יפוטרו. יש לחברה רק לקוח משלם אחד אך נמסר מפי “מקורבים” כי רוב המפעילות הסלולריות הגדולות באירופה חתמו על הסכם הפצה של מכשיר הדור השלישי (מודו 2), שייצורו ההמוני יחל במאי הקרוב. אם יתברר שגם המכשיר הזה נכשל במכירות, קרוב לוודאי שזה יהיה סופה של החברה.
אפשר לחשוב שהטרגדיה של המודו היא העיתוי. חמש שנים מוקדם או מאוחר יותר וההצלחה הייתה מובטחת. במקום זאת, מורן הכריז על החברה שלו, אינפון, שבועיים לפני הופעת האייפון. בדיעבד מדובר בטרגדיה, אך מורן לא התרגש אז. אינפון הבטיחה אז טלפון זעיר ומודולרי שיימכר בחבילה של כ־200 דולר עם שני ג’אקטים נוספים – חליפות אלקטרוניות בדמות נגן MP3 או מצלמה, בתוכן משולב הטלפון הזעיר. האייפון עלה אז 600 דולר ומאז ירד ל-200 דולרים. מודו עולה בסלקום 500 שקלים ונמכר ללא ג’אקטים פונקציונליים. קשה להאמין שהמכירות מוצלחות.
מודו הוא מוצר מורכב הן בצד היצרן והמשווק (בשל הצורך במערך ג’אקטים שייוצרו עבור המכשיר) והן בצד הצרכן, שמתבקש לרכוש כמה ג’אקטים עבורו כדי להצדיק את ההשקעה. עניין נוסף הוא שאנשים לא רוצים שנגן המוזיקה או המצלמה שלהם יהיו גם טלפון, אך הם יאמצו בשמחה מכשיר טלפון עם יכולות מצלמה וניגון מוזיקה. אך האייפון לא נולד בחלל האוויר. יש די מחקרים ודוגמאות מעשיות שיצביעו על כך שאנשים מעדיפים פתרונות רב תכליתיים: מקסימום תכונות במכשיר אחד לעומת מכשיר אחד שמתממשק למכשירים רבים.
מודו העסיקה אנשים מוכשרים רבים ובראשם מורן. אף אחד מהם לא השכיל להבין בזמן שהמודו הולך נגד המגמה הנוכחית בשוק הסלולר. כל ההון שהושקע בחברה לא הועיל בזיהוי הכשל הבסיסי במערכת: הרעיון עצמו.
>
גל מור הוא הכותב הראשי והבעלים של "חורים ברשת". במקביל, גל מייעץ בתחום אסטרטגיות אינטרנט, מאפיין ממשקים ושירותים וכותב טורים בכלי תקשורת מובילים.
11.11.2009 בשעה 16:23
מסכימה ולא.
הרעיון אולי נחמד, אבל הוא לא קשור למגמות.
אחרי הכל הרבה מאוד גופים השקיעו במודו וכולם בחנו ובדקו והעריכו את המגמות.
אפשר וניתן ורצוי להציע לשוק אפשרות אחרת, שונה מזו שקיימת לרב, וזו בעצם האלטרנטיבה שכולנו תמיד מחפשים, אבל הבעיה אצל מורן היתה ביהירות וברעש הגדול.
האם היה מוצדק לגייס ככ הרבה עובדים? לשכור שטח משרדים ככ גדול? האם אי אפשר היה לעבודבצעעה, כסטארטאפ של 10-15 איש, בעלויות תפעול נמוכות, ולהתקדם.. גם אם לאט ונגד הזרם?
אבל לא.. היהירות היא שהפילה ופגעה בסופו של דבר.
11.11.2009 בשעה 17:45
משום מה, לי יש הרגשה שכולם דווקא כן הבינו אבל משום מה לאף אחד לא היה האומץ להגיד את זה.
התקשורת הכלכלית פינקה את מודו בכתבות אוהדות על ימין ועל שמאל. אפשר להבין את זה, דב מורן הוא איש מרשים עם הצלחות מוכחות. לא כל כתב מתחיל במשכורת מינימום יכול עמוד מול אדם שכזה ולומר לו את האמת בפנים או לכתוב אותה ולהסתבך עם מעסיק פוטנציאלי.
אין מה להאשים את מורן, ללא סיכונים אין חדשנות. אני יודע שזה טרנדי אבל אני חושב שדווקא התקשורת צריכה לבחון את עצמה ביום כזה.
11.11.2009 בשעה 18:19
טל, אתה צודק בהחלט. כתבתי בדיוק על זה לפני כמה חודשים http://cafe.themarker.com/view.php?t=1140060
11.11.2009 בשעה 18:23
In my mind, I was expecting Modu to be something very different. I thought the idea was to create a core component for wireless communication which can then be embedded in *any* device. So for example, a toy maker can create a doll (Webkinz2.0?) and stick inside a Modu ‘chip’ that makes the doll have wireless capabilities (communicate its mood, download new sounds, etc, etc).
Electronics in the house or in the car could similarly get a Modu ‘heart’, so you could download movies to your car’s DVD, or turn on the air conditioning in the house when your car was 15 mins away from home. Etc, etc, etc. There would be a million different applications for a core component like that.
Think about it – the only non-phone device I’m familiar with that has wireless capabilities is the Kindle. By creating a component like that, a whole new paradigm for developing wireless connected devices and electronics could emerge. And you wouldn’t need to be an Amazon to do this – any product developer that can solder a chip to a board could add a modu.
I have no knowledge of Modu’s plans, etc but it seems like the mobile phone/jackets idea might have started as an initial showcase of what a Modu can do, and then, as life goes – the showcase overtook the whole company which took on Nokia type aspirations.
Either way – I hope the Modu guys get through this rough patch safely and go on to create a great Israeli company in the long run.
(apologies for the English btw… not next to a Hebrew keyboard here…:-)
11.11.2009 בשעה 18:26
פוסט מעולה!
כל הכבוד, ישר ולעניין.
11.11.2009 בשעה 19:16
בזמנו, אני חושב שכתבתי בתגובה לפוסט כלשהו על המודו (אולי אפילו זה היה כאן בבלוג) שסיכויי ההצלחה קטנים אלא אם כן ישלבו במודו יתרון פונקציונלי כלשהו – למשל בתחום הסליקה, מה שהיה הרבה פחות נפוץ אז מאשר כיום.
שילוב המודו בג’קט שהפונקציה שלו היא ארנק אלקטרוני יכול היה לתת ייחוד למוצר שכל ההייפ שלו מתמצה ב “יותר קטן” או “אפשר להחליף לו פאנלים”.
יש לי מצלמה נפרדת וטלפון נפרד, למרות שבטלפון שלי יש גם מצלמה. היתרון של המצלמה הנפרדת הוא משמעותי בעיני, מה שמצדיק סחיבת שני מכשירים. כנ”ל לגבי לפטופ. לא שמעתי על ג’אקט שנותן יתרון משמעותי בפונקציה שקיימת כיום בכל מכשיר חכם.
11.11.2009 בשעה 19:32
האמת שמודו נכשלת הרבה לפני שהג’אקטים יגיעו לשוק, בגלל שהם לא יגיעו לשוק בכלל. כי אף חברה לא תפתח ג’אקטים עבור פלאטפורמת חומרה שלא עוברת מאסה קריטית של יחידות בשוק.
http://zoreria.blogli.co.il/archives/69
אבל נעזוב את זה. הגרסה החדשה והמצומצמת של מודו, שבה מודו משתמשת בקבלני משנה לתכנון וביצוע של המוצרים שלה נראית לי חסרת סיכוי אפילו יותר מהגרסה הראשונה של מודל הפיתוח שלהם.
11.11.2009 בשעה 22:08
ניתוח האסטרטגיה בלינק של הירנוט חד מאד. בניתוח נעשית השוואה בין הנסיון של מודו לפתח דה פקטו תקן חומרה חדש ובין הפיתוח של תקן ה-USB על ידי אינטל.
נקודה שהייתי רוצה להוסיף בנוגע לאסטרטגיה של אינטל בפיתוח תקן ה-USB וההחדרה שלו לשוק.
אינטל הגיעה למסקנה שכח העיבוד אותו היא מסוגלת להציע לצרכני הקצה שלה תת-מנוצל. כלומר, כדי שצרכנים ירכשו עוד ועוד מעבדים חזקים יותר ויותר, צריך ליצור צורך. הבעיה: אינטל לא מייצרת את האפליקציות והרכיבים המתחברים למחשב, אלא רק את המעבדים. מה עשתה אינטל? פיתחה תקן המאפשר חיבור הרבה מאד רכיבים למחשב והאצה של טכנולוגיה, בייחוד בהעברת מידע, קול ותמונה.
הנקודה אותה חשוב לדעתי להדגיש היא שבניגוד לניתוח בפוסט לעיל, אינטל לא כופפה ידיים והכריחה חברות להשתמש בתקן החדש, אלא להיפף, היא פתחה את התקן לשימוש חופשי, ויתירה מכך, השקיעה הרבה מאד כספים ומשאבים (לכאורה ללא כוונת רווח ישיר) כדי להקל על מפתחים לעבוד על רעיונות המנצלים את התקן החדש הזה. התנהגות זו גולמה באופן הבולט ביותר בימי הפיתוח למפתחים עצמאיים אותם אירחה אינטל בכל מני מקומות על חשבונה (כולל חדרי מלון בהם התכנסו גיקים ושיחקו עם התקן החדש).
כך יצרה אינטל “הובלת שוק באמצעות פלטפורמה”.
האם מודו פתחה את התקן שלה לפיתוח על ידי קהילת היזמות התוססת בישראל? האם היא השקיעה כסף (כן כסף, קר על השולחן) בפיתוח חיצוני שכזה לכאורה ללא מטרת רווח?
הייתי ממליץ על ניתוח מרתק של אסטרטגיית ההחדרה של תקן ה-USB על ידי אינטל בספר:
Platform Leadership
מאת Annabelle Gawer & Michael A. Cusumano בהוצאת ביה”ס למנהל עסקים של אוניברסיטת הרווארד.
15.11.2009 בשעה 9:44
ההערה של ירון גלאי במקומה, וכמוה גם הניתוח של ישי בועזסון.
הרעיון המקורי (והמבריק, יש לציין) של מודו היה לייצר פלטפורמה ולתת לעולם לשאת בהוצאות הנלוות, כלומר לפתח חומרה ולשווק.
האימוץ המוקדם של המודו הבסיסי על ידי הצרכנים לא היה תנאי הכרחי, כיוון שהתכנון היה – והחברה קיבלה לכך הרבה אינדיקציות חיוביות מהשחקניות הרלוונטיות – שהמודו ייארז עם מעטפת אפליקטיבית שתהיה רלוונטית מספיק לאימוץ גם ללא ג’אקטים נוספים.
ההיגיון הכלכלי ליצרניות החומרה נובע מהמודל העיסקי של קוואלקום, הגובה אחוזים ניכרים ממחיר ההעברה של כל מוצר שהוא המכיל יחידת שידור / קליטה סלולרית – כך למשל, לפטופ המכיל כרטיס 3G שווה לקוואלקום כמה עשרות דולרים. מודל אכזרי זה מונע למעשה מיצרניות חומרה להפוך את מכשיריהן לבעלי יכולת תקשורת סלולרית, כיוון שתג המחיר יהיה גבוה מדי. באופן זה הפכה נוקיה ליצרן המצלמות הגדול בעולם, ליצרן נגני המוסיקה הגדול בעולם, וגם ליצרן מכשירי הניווט הגדול בעולם.
המודו, בהיותו מכשיר סלולרי שלם בפני עצמו, מפריש כבר את האחוזים הנדרשים לקוואלקום, וכך מכשיר שמקבל לתוכו את המודו אינו נדרש להפרשה נוספת. החיסכון במקרה של לפטופ ממוצע הוא 50 דולר ומעלה, וגם מכשיר ניווט בעל SIM יכול להיות זול בעשרות דולרים.
המכשלה העיקרית בתוכנית היתה תמיד האימוץ הראשוני – הן של היצרנים והן של הצרכנים. אין ספק שהבחירה בפלטפורמה שאינה 3G ומשך זמן הפיתוח כירסמה בהיתכנות העסקית של אימוץ כזה. טיימינג, כמאמר הקלישאה, הוא הכל.
מכשלה נוספת היא העלות הכרוכה בייצור וניהול מלאים בהיקפים גדולים. גם כאן התחשיבים הניחו ירידת מחירים, אך לא הביאו בחשבון את האימוץ המואץ של מכשירים דוגמת האייפון וודאי שלא את המשבר של 2008.
וכן, אין ספק שלנסיון לבנות חברה-גדולה-אינסטנט היה מחיר, במקרה זה מחיר גבוה מאד. האם יש דרך אחרת לייצר סטנדרט חדש בתחום קיים? מעטות הדוגמאות ההפוכות (אם כי בהחלט קיימות כאלה).
15.11.2009 בשעה 10:16
גיא, במקרה הזה יעדים יומרניים פחות מיצירת סטנדרט עבור השוק אך שאפתניים במידה היו יכולים להביא את מודו למצב טוב בהרבה.
15.11.2009 בשעה 15:16
אתם מודעים לעובדה שקוואלקום שמה 9 מיליון דולאר השקעה על מודו?
15.11.2009 בשעה 21:17
אה כן… עוד משהו קטן…
גיא מסיים ב”וכן, אין ספק שלנסיון לבנות חברה-גדולה-אינסטנט היה מחיר, במקרה זה מחיר גבוה מאד. האם יש דרך אחרת לייצר סטנדרט חדש בתחום קיים?”
עם המשפט הזה יש לי בעיה רצינית, מכיוון שבבסיסו יש הנחה שנראת לי שגויה: שיש תג מחיר לבעיה האסטרטגית של יצירת סטאנדרט חומרה.
הגורמים המרכזיים בהחדרת סטאנדרט אינם כלכלים כמותיים, כל כך, כמו שהם גורמים של השפעה וזמן.
אם אין לך השפעה, בשוק שכבר נמדד במאוד מיליארדי דולארים, אתה לא תייצר אותה מאפס, לא משנה כמה כסף יזרקו עליך קרנות הון סיכון.
‘השפעה’ משמעותה: שליטה על תעשיה שאפשר למנף ליצירת הסטאנדרט כמו, לדוגמה, מעבדים (intel-USB) או שוק נגני המוזיקה ואמצעי הפצת התוכן (apple – ipod connector), וכו’.
למודו לא היה שום אמצעי מינוף על התעשיה והשוק להחדרת סטאנדרט חומרה.
לגבי זמן – התייחסתי לכך בפוסט שקישרתי אליו למעלה – החדרה של סטאנדרט הוא תהליך שנמדד בעבודה שנמשכת שנים, גם אם יש לך השפעה.
למודו לא היה – לא מזה ולא מזה.
16.11.2009 בשעה 21:15
הירנוט: הדוגמה של האייפוד לא טובה לדעתי. האייפוד הוכנס לשוק רווי נגני מוזיקה, ותפס חזק, בלי כל אחיזה קודמת של אפל בשוק הזה.
לדעתי יש כאן בדיוק את הדוגמה לאיך _אפשר_ לשבור שוק קיים עם מוצר חדש – תן מוצר טוב (כלומר עובד, וזה לא צריך לעמוד בסטנדרד מקצועי – מספיק שזה עובד טוב מספיק עבור האדם הפשוט), __פשוט__, ומושך (ויזואלית, חברתית). כמובן שקל נורא להגיד את זה ושאין לי מושג מאיפה להמציא מוצר כזה בעצמי, אבל גם קל מאד מאד לראות אם מוצר כלשהו עומד בקריטריונים האלה או לא. המודו – ממש לא. וזאת ההפתעה, כי הדיסק-און-קי ממש ממש כן.
זה לא קשור לעיתוי, או לשיטת ההנהלה של החברה. אלה כמובן יכולים להרוס הכל אם הם לא טובים. אבל במקרה הזה הם לא יכלו לעזור. המודו פשוט מוצר לא טוב: הוא לא מעניין, הוא לא מושך, והוא לא מובן ל99% מהאנשים ששמעו עליו:
- מה זה? טלפון נייד? מה מיוחד בו? אפשר לתקוע אותו _איפה_? למה שאני ארצה לעשות את זה? למה שאני אקנה את זה?
כמה פעמים אפשר לומר, כמעט בכל תחום בחיים: קיפ איט סימפל, סוויטי (כן אני יודע שזה לא הביטוי הקלאסי, אבל מספיק דיבורים עוינים)
17.11.2009 בשעה 0:48
1 – ב2001 (השנה שבה אפל הוציאה את הדור הראשון של האייפוד) שוק הנגנים היה רחוק מלהיות רווי. לא היה שחקן רציני בשוק הזה, בכלל. מי כבר היה פעיל בשוק הזה? קריאטיב? אייריבר? ארכוס?
2 – קשה להגיד על אפל, אפילו בהתחלת שנות ה2000 שהיא היתה חברה חסרת השפעה.
3 – לאייפוד לקח 5 שנים עד שהאייפוד השתלט על השוק. עד שהאיפוד מיני יצא – לאפל לא היה יותר מ10% מהשוק,אאל”ט. הגרסאות הראשונות של האייפוד היו בעלי חיבור פיירווייר בכלל, והגרסה הראשונה היתה מיועדת למק בלבד(!) – אפל לא ניסו להרים סטאנדרט תוך שנה כמו מודו, אפל בנו את ההשפעה שלהם בשוק הזה לאורך זמן, ובאסטרטגיה משולבת עם הפצת תוכן,
4 – הדוגמה שלי התייחסה לקונקטור של האייפוד, ואקו סיסטם החומרה מסביבו, שהם הקישור למודו. לא לאייפוד עצמו.
“המודו – ממש לא. וזאת ההפתעה, כי הדיסק-און-קי ממש ממש כן.”
“הפתעה?”
אמ-סיסטמס הוקמה ב1991, והיו מאחוריה שנים של נסיון ופיתוח בתחום זכרונות הפלאש. את הדיסק און קי הם התחילו לפתח הרבה אחרי שהם היו שחקן יחסית ידוע בתחום הזה. ובתהליך הפיתוח הם לקחו כמה החלטות מבריקות כתוצה מתהליכי הפקת לקחים של מה שעבד ומה לא עבד. (למשל ההחלטה לזנוח את הרעיון של “דיסק און קי” כמותג – ולהפוך להיות יצרן OEM לחלוטין – החלטה מבריקה, ולא פשוטה שמורן ביצע באמ-סיסטמס)
הדיסק און קי לא היה הצלחה שנבנתה מאפס. יש מספר סיבות להצלחה של הדיסק און קי – כולם היו תוצאה של נכסים ויכולות שנצברו באמ-סיסטמס עוד לפני הפיתוח של הדיסק און קי.
מודו התחילו מאפס.
ויש את העניין הפעוט הזה שהדיסק און קי איננו רכיב שמגדיר סטאנדרט חומרה בכלל.
הדיסק און קי הוא רכיב שפועל על אקו סיסטם של סטאנדרט קיים (USB) בעוד שמודו מתיימר להיות *גרעין הסטאנדרט עצמו*. ההבדל הזה הוא עצום מבחינת המשמעות של החדרת המוצר לשוק והצלחתו.
לגבי מודו כמוצר טוב או רע – אני לא יודע אם הוא טוב או רע (ובטח לא ידעתי כשמודו היתה במצב יותר טוב).
אני לא יודע עד כמה הוא היה יכול לכבוש את השוק, מה קילר אפ שלו היה יכול להיות, ואני לא מתיימר לרגע לחשוב שלא היה יכול להיות לו אחד כזה. יכול להיות שהיה נמצא האפליקציה ה”קילרית” שלו – הבעיה היא שהיא היתה חייבת לבוא מתוך מודו, כי חברה חיצונית לא היתה משקיעה בפיתוח של מוצר על הפלטפורמה הזו מהסיבות שהתייחסתי אליהם בפוסט שקישרתי אליו.
17.11.2009 בשעה 0:59
ככה בונים סטאנדרט:
http://en.wikipedia.org/wiki/File:Ipod_sales_per_quarter.svg
17.11.2009 בשעה 8:16
אני לגמרי מבין את מה שאתה אומר לגבי זמן החדירה. אוקי, אז האייפוד או המוצר הרעיוני של הדיסק-און-קי לקחו זמן לחדור לשוק. אבל שניהם היו רעיונות טובים, פשוטים למשתמש, ומושכים. המודו לא כזה.
האמת היא שלהשוות את האייפוד לדיסק-און-קי זה קצת עקום כי זה לא אותו דבר: האייפוד הוא מוצר סגור של אפל שהפך להיות שם נרדף לנגן מוזיקה, ואילו הדיסק-און-קי זה מוצר פתוח, שכל יצרן סיני מוכר במשקל היום. אבל ההשוואה שלי היא בעיקר של הדא”ק למודו: שניהם רעיונות של מורן, אבל אחד רעיון מעולה והשני עקום מיסודו.
אגב, הדא”ק השתמש אולי בסטנדרד חומרה קיים, אבל חיבור של אמצעי אחסון לUSB ממש לא היה סטנדרטי (תוכנה) כשהוא יצא. ווינדואוז 95 ממש לא ידע להתמודד איתו, והיה זקוק לדרייבר (טוב, 95 היה זקוק גם לדרייבר לUSB), ווינדואוז 98, אאל”ט, גם היה צריך דרייבר בחלק מהמקרים, או שהדא”ק החזיק דרייבר עליו, שהוא שידר על התקן (=סטנדרד) הקיים של ה USB. החדרת הדא”ק לשוק הפכה אותו לסטנדרד (תוכנה), מה שלא היה קיים לפני כן (וגם כאן הבדל משמעותי מהאייפוד).
שוב, לדעתי הענווה לא היה סיכוי למודו מעולם. אם הוא מסובך מדי ומסורבל מדי לחובבי גדג’טים מושבעים, למה שהמתשמש הרגיל ירצה להתעסק עם זה (או לדעת בכלל מה זה)? נראה שהקילר-אפ היחיד שהיה אולי יכול להיות לו זה פשוט להיות הטלפון הכי קטן שיש, אבל אז החברה ממש לא היתה צריכה את כל המשאבים שהיא השקיעה, וגם אז אני בספק גדול שזה היה מצליח.
17.11.2009 בשעה 10:41
אני מרגיש שאפשר להתיימר (וזה בדיוק זה – יומרה, אני הראשון שיודה בכך) לקבוע שהאסטרטגיה של מודו, כפי שתוקשרה במהלך השנתיים האחרונות, היתה חסרת סיכוי מעשי בגלל הסיבות שהזכרתי, אבל אני לא מותח ביקורת על הרעיון הבסיסי עצמו. זו כבר יומרה שאפילו אני מרגיש לא נח איתה
לדעתי, מודו יכלה להצליח (ואולי עדיין יכולה?) עם מודל שפחות תלוי בגורמים חיצוניים – עליהם למודו לא היתה השפעה.
לדבר על מה שהצרכנים רוצים או לא? זו פונקציה של הרבה מאוד דברים אחרים, שבמקרה של מודו, לא היה להם הזדמנות לקרות. על האייפוד אמרו לא מעט אנשים שהוא יהיה כשלון וגם על הדיסק און קי – כי “אנשים לא מבינים למה הם צריכים את זה”. אנשים בסוף הבינו, בגלל שהצרכים של האנשים וההתקדמות של הטכנולוגיה והמימוש הפיסי שלה – נפגשו בסופו של דבר. זה היה יכול לקרות למודו.
ואולי לא. אני לא יודע.
“הדא”ק השתמש אולי בסטנדרד חומרה קיים, אבל חיבור של אמצעי אחסון לUSB ממש לא היה סטנדרטי (תוכנה) “… “הדא”ק החזיק דרייבר עליו, שהוא שידר על התקן (=סטנדרד) הקיים של ה USB.”
100% נכון! – והפיתוח של צורת הממשק התוכנתי (ולוגיקה בחומרה של הדיסק און קי שאפשרה את זה) שגרם לדיסק און קי לעבוד בלי מאמץ מול מערכת ההפעלה היתה סיבה קריטית לכך שהדיסק און קי הצליח.
“החדרת הדא”ק לשוק הפכה אותו לסטנדרד”
סטאנדרט של מה? דיסק און קי, בסופו של דבר, היה רכיב שהתחבר לאקו סיסטם קיים. חברות לא היו צריכים לפתח רכיבים שהיו תלויים בשוק שהגודל שלו הוגדר על ידי כמות הדיסק-און-קי-ים בשוק – וזה *בדיוק* מה שמודו ניסתה לעשות.
לא השוותי *בכלל* בין הדיסק און קי לאייפוד בכלל.
*שאין מה להשוות בינהם*, לדעתי. צריך להבין שהדיסק און קי לא בנה ‘פלטפורמה’ – הדיסק און קי היה אפליקציה על פלטפורמה.
למעשה… היא היתה הקילר אפ האמיתי של USB.
האייפוד יצר פלאטפורמה של יצרני צד שלישי מסביבו, וזה קרה *אחרי* שהוא היה מבוסס בשוק.
“נראה שהקילר-אפ היחיד שהיה אולי יכול להיות לו זה פשוט להיות הטלפון הכי קטן שיש”
לא יודע. נראה שמודו חשבו שזה יהיה ה”קילר אפ” שלהם. ועל זה אין לי הרבה מה להגיד. לדעתי היו יכולים להיות קילר אפ-ים אחריםלמודו, אבל לא נראה לי שבמודו חשבו לעומק לפתח כאלה בעצמם – או לאפשר מצב ראלי שבו פיתוח של כאלו יהיה אפשרי, בכלל.
17.11.2009 בשעה 15:22
מבין (שוב) את מה שאתה אומר. בקצרה: מודו נועד להיכשל כי הוא תלוי בצדדים שלישיים, שייצרו לו ג’קטים.
אני לגמרי מסכים איתך שאני מתיימר כשאני אומר שלא היה לו סיכוי כמוצר, אבל למרות ההודאה בהתיימרות אני עדין חושב ככה. הסיבה העיקרית: אני לא מכיר _אף_ אחד שרוצה כזה דבר.
אפילו בתקופה שאנשים רבים לא הבינו למה זה טוב דיסק און קי או נגן מוזיקה נייד היו כאלה שחשבו “זה טוב לי. אני רוצה כזה.”. תראה לי מישהו שרוצה לתקוע את הנייד שלו בתוך מכשיר אחר. גם אם כל הג’קטים האפשרים יהיו נגישים ללקוחות לקניה (כלומר מודו לא תהיה תלויה בגורמים חיצוניים) אני עדין לא חושב שמישהו יקנה את זה.
הדא”ק והאייפוד הצליחו כי אנשים הבינו מה זה ורצו אותם. זה לא חדש שאנשים רוצים לקחת איתם נתונים או לשמוע מוזיקה בכל מקום עם אוזניות. ברגע שהבינו שאלה פשוט מוצרים שנותנים להם לעשות את זה ברמה גבוהה יותר (של נפח אחסון, של אמינות נתונים, וכו’) החשק נולד. נקודה חשובה כאן היא שהיה _קל_ להבין אותם. מי מבין את המודו? ומה הוא נותן שאני צריך? או רוצה? או שאין לי כבר?
אגב, אני לא אמרתי שהמודו נועד לכישלון רק עכשיו, כשהחברה מדשדשת. אני אמרתי את זה כבר לפני שנה או שנתים, מתי שזה נחשף לציבור. מן הסתם מהלכים שונים בשוק ובעולם לא עזרו לו, כך שאפשר לטעון שהוא נכשל לא מהסיבות שאמרתי, אבל כנראה כבר לא נדע מה היתה האמת.
17.11.2009 בשעה 15:34
יכול להיות. אני לא יודע.
אם המודו היה מתוכנן אחרת, מעוצב אחרת, משווק אחרת – אולי השוק כן היה “נדלק”. אני פשוט לא יודע. אני כן הצלחתי לחשוב על כמה סצנאריואים טובים, למשל, אבל לא ראיתי שמודו מתכוונת ללכת למקומות הללו בגלל שהם יותר מידי נישתיים.
אבל אני בהחלט מסכים שצורה הנוכחית לא היה לו הרבה סיכוי.
ואני גם לא ממש מת על האסטרטגיה העתידית שלהם. (דור 3.5! מסך מגע! אנדריאיד!).
17.11.2009 בשעה 15:35
טוב, אולי אנדרואיד זה כן פתח טוב עבורם? לא יודע. אולי.
17.11.2009 בשעה 18:44
הי, אם הם יתנו טלפון טוב, עם הפיצ’רים שאנחנו אוהבים (וויפי, בלוטות’ מתקדם, ג’יפיאס, מסך טוב, מולטיטאצ’ (עד כדי ההגבלות של אנדרואיד הרשמית), אנדרואיד 2, איכות שיחה טובה, זמן שיחה טוב, בחבילה נוחה ופשוטה – אני אקנה אותו, בכיף.
אה – ומחיר טוב, כן?
17.11.2009 בשעה 21:23
I wouldn’t bet on that as a viable strategy…