חורים ברשת

בשנייה אחת יש אלף מילישניות, מיליון מיקרושניות ומיליארד ננושניות. שתי הדקות וחצי שתקדישו בממוצע לקריאת הפוסט הזה הן פרק זמן יקר שערכו רק יעלה עם הזמן, בעוד יומם של יותר ויותר אנשים מורכב מפעולות רבות יותר המבוצעות בפרקי זמן קצרים יותר. מפייסבוק ועד טוויטר, צריכת המדיה הופכת רזה יותר מיום ליום. עיקר פעילות התוכן החדשנית תתבסס בשנים הקרובות בזירת המילי, המיקרו והננו, ברגעים של תשומת לב ומבט אחד חטוף.

על רקע הזמן האוזל, איתור אדם בעיתוי הנכון, כשהוא נינוח או מוכן לקבל את המסר וגזילת כמה שניות מזמנו היא משימה שהופכת קשה יותר מיום ליום, יעידו עשרות הקישורים שאני נאלץ לפסוח עליהם מדי יום ו-10 הספרים שמחכים לי ליד המיטה. הסביבה האקולוגית החדשה מתגמלת את מי שכותב מעט בתדירות גבוהה והיא פחות משתלמת למי שכותב הרבה בתדירות נמוכה. נשים בצד לרגע את הוויכוח העתיק "קצר זה רע – ארוך זה טוב" (לא נכון) – למי שכותב מעט יש סיכוי טוב יותר להשיג קשב של אנשים רבים יותר. אם באמצעות גרפיטי על הקיר, הודעת SMS או סטטוס בפייסבוק.

לעתים העדכון הקצר אינו אלא טיזר שמוביל לסיפור ארוך יותר – למשל, עדכון בטוויטר הכולל קישור לכתבה. אף במקרה זה מדובר ביחסי המרה נמוכים יחסית. רוב האנשים יקראו את העדכון ולא יקליקו על הקישור (10% יהיה שיעור הקלקה מצוין). מבחינת בעלי התכנים זה לא בהכרח מספיק – הם רוצים שהרבה יותר אנשים יעברו מהעדכון הקטן לעדכון הגדול, אך הם יהיו חייבים להכיר בכך שעבור רבים, עדכונים קצרים הם גם המנה הראשונה וגם המנה העיקרית. אין להם זמן או רצון ליותר. זהו העידן של היישומים הרזים.

קחו לדוגמה את האתר הקטנטן "המבזק", המיועד לקריאה זריזה של החדשות האחרונות, ועוצב בצורה מאוד ממוקדת ו"מיוחדת" למטרה זו. זה רחוק מהמתכונת המוכרת של אתר חדשות – טקסטים גדולים וקצרים, ללא תמונות וממשק אג’קסי רזה. יש לא מעט אנשים ששירותים כמו “המבזק” הם דיאטת החדשות שלהם – אין להם צורך או זמן ביותר. בתחום הצר הזה מתפתחת כלכלת תכנים חדשה.

דדי צוקר הקים הוצאת ספרים דיגיטלית בשם “קצרצר” המציעה ללקוחות של כל חברות הסלולר לקרוא סיפורים בהמשכים באמצעות המכשירים. עד כה נכללים בשירות סיפורים של חמישה סופרים: יורם קניוק, אמנון דנקנר, שולמית לפיד, יאיר לפיד ודרור פויר.

כך זה עובד: אפשר להירשם באתר המיזם או להתקשר לטלפון 8989. מדי יום תישלח לטלפון הודעת SMS ובה קישור לפרק מהספר באורך 120 מילים (סיפור שלם יהיה מורכב משמונה עד 31 פרקים). צפייה בכל פרק עולה 1.50 שקלים. אלה סכומים מצטברים לא מבוטלים.

אני מנוי על הסיפור “החוקר הטוב קולמה” מאת אמנון דנקנר ובינתיים קראתי שלושה פרקים. האם סלולר הוא מדיום “רציני” עבור סיפורים? כדאי להאמין שכן. סלולר, כמו ספר, הוא בסך הכל ממשק לקריאת תכנים. אז נכון שהממשק מכתיב מדיה רזה ביותר, אך מעט גם יכול להיות הרבה. ספר משויך אסוציאיטיבית למערכת התגיות “מיטה”, “ספה”, “סבלנות”, “זמן פנוי”, “שקט”, “מחשבות” – כל אותם דברים שהופכים נדירים. 

עלילות רזות אינן תחליף לספרים ארוכים.הן לא טובות יותר או פחות אלא פשוט שונות. עדיין לא גיבשתי דעה על “החוקר הטוב קולמה” ואאלץ להמתין להתפתלות העלילה לשם כך, אך דבר אחד ברור לי: את הסיפור הזה התחלתי לקרוא בעוד “ימיו ולילותיו של הדודה אווה”, הרומן בן 560 העמודים של אמנון דנקנר, מונח על שידת הלילה שלי כבר חצי שנה.

בעניין אחר:  מחר יתקיים כנס יום ה-Usability העולמי לשנת 2009 שמארגן ארגון השמישות הישראלי (UPA Israel). אני ארצה שם על חדשנות באתרי תוכן ויהיו עוד הרצאות טובות ומעניינות. כדאי להגיע ואם אתם מגיעים תקפצו לומר שלום.

>