כשהפצה הופכת לבעיה: על האצבע המשולשת ליד 2
מנגנוני הפצה באינטרנט הופכים על ראשם את הכללים שהכרנו והתגובה הטבעית הראשונית לכך היא לנסות להחזיר את הסדר הישן. “נאפסטר” הייתה בין הראשונות שהציבה מנגנון יעיל להפצת מוזיקה באינטרנט. במקום להבין שנאפסטר היא ברכה עבורן ועליהן למצוא את המודלים העסקיים להמרת ההפצה לכסף בנקודות התממשקות רלוונטיות, חברות התקליטים תבעו את החברה והשוו בין מורידי שירים לשודדים, כפי שממחיש יפה המערכון של The IT Crowd.
הבסיס לכל פעילות תוכן באינטרנט היא גיוס קהל גדול ככל שניתן על מנת
לבנות יחסים ארוכי טווח עמו, להשפיע, לשנות, לשווק, למכור, לעזור וכו’. ככל שיותר גולשים יגלו מעורבות ויפיצו הלאה את התכנים שלכם הפעילות תצליח יותר ותונע באמצעות הקהילה. זהו לכאורה המצב האידיאלי.
האם כל הפצה היא טובה? זה כבר תלוי אינטרס. אם מישהו יעתיק את כל הפוסטים ב”חורים ברשת” ויפרסם אותם מחדש בבלוג אחר, סביר להניח שנתבאס משום שנעדיף להימנע משכפול תכנים (שיקולי SEO), ביזור הדיון וסיבות נוספות אך גם זה משתנה בהינתן הכלים המתאימים. בטוויטר ופייסבוק ההפצה החוזרת או השיתוף הופכים לחלק בלתי נפרד מהמנגנון והם מתקבלים בטבעיות. לפני כמה שבועות נתקלתי בעדכון של משתמשת טוויטר חדשה שכינתה את ה-ReTweet “הפרת זכויות יוצרים” – תגובה משעשעת למדי שמזכירה את הגישה השמרנית כלפי הפצת תכנים באינטרנט.
רק לפני כמה שבועות השיקה גלובל נטוורקס את “זה וזה”, שמרכז מודעות מכל הלוחות בישראל, במקום אחד ובממשק אחד. אתמול קראתי באתר law.co.il ש”זה וזה” תובע את חברת קורל-תל, מפעילת אתר הלוחות יד 2. בתביעה נטען שתקנון יד 2 פוגע בגולשים, הואיל והוא "מתנה את ההתקשרות בין הגולש לבין הנתבעת בהעברת כל זכויות הקניין הרוחני בקשר עם המודעות, לרבות זכויות היוצרים הגלומות בהן".
כל זאת בעקבות התראה ששלחה קורל-תל ל”זה וזה” ולפיו האחרון פרץ לאתר יד 2 ו”גזל ממנו מודעות”.
law.co.il מזכיר גם שבית המשפט המחוזי בתל-אביב דחה לאחרונה את בקשת בזק לצו מניעה שיאסור על חב’ דפי זהב להעתיק את מאגר המנויים שלה המתפרסם באתר 144. השופט קבע כי "ספק רב אם לבזק זכות יוצרים במאגר המידע של 144. לפי הוראת סעיף 5 לחוק זכות יוצרים, לא משתרעת הזכות על "עובדה או נתון". דפי זהב עושה שימוש, כך נראה, רק בנתונים הגולמיים, לא ב"פלטפורמה".
וגם החלטה זו הסתמכה על החלטה אחרת של המחוזי בתל-אביב שהתיר ל-alljobs.co.il להעתיק מודעות מאתר מעריב ודחה את טענות מעריב להפרת זכויות יוצרים. החלטה זו אושררה בבית המשפט העליון.
על רקע הדברים האלה, המצב המשפטי של “יד2” לא נראה אידיאלי ויש לקורל-תל עוד סיבות לדאגה – הפער הגדל בין האינטרס של מפרסמי המודעות לאינטרס שלהם. כאשר יש חפיפה בין האינטרסים, זהו המצב האידיאלי. במקרה של יד 2, האינטרס של מפרסמי המודעות הוא להפיץ את המסר לכמה שיותר פלטפורמות אך מבחינת יד 2 זו פגיעה באתר. אך גופים חייבים להפסיק לחשוב על אתר יעד ולהתחיל לחשוב על אסטרטגיה של סינדיקציה באמצעות פלטפורמות הפצה. כמובן שיד2 יכולה להקדים תרופה למכה ולהגדיר בדיוק כיצד תיראה ההפצה הזו – בפייסבוק, בטוויטר ובאתרים נוספים – באמצעות ווידיג’יטים ומודולים מוכנים אחרים. יד 2 היא מעצמה ומובילת שוק ברורה כרגע, אך אם היא לא תפעל בכיוון הזה הכישלון כבר נראה באופק ולא רק בבית המשפט.
פוסט מומלץ: שלושה כלי דרושים שכדאי לשים לב אליהם
>
גל מור הוא הכותב הראשי והבעלים של "חורים ברשת". במקביל, גל מייעץ בתחום אסטרטגיות אינטרנט, מאפיין ממשקים ושירותים וכותב טורים בכלי תקשורת מובילים.
10.11.2009 בשעה 15:17
רק דבר אחד כולם שוכחים – פרסמת מודעה באתר יעד שאתה מאמין בו וסומך עליו שישמור את פרטיך האישיים.
לאחר השלמת העסקה (מכירה/השכרה וכו’) אתה מבקש או מבצע באופן עצמאי הסרת מודעה מן הלוח מכיוון שאיננה אקטואלית.
מה קורה עם האתרים שהעתיקו וסרקו מאתר היעד מודעות – תוך כמה זמן לדעתך אם בכלל הם יתעדכנו.
ומה קורה אם אינך מעוניין כי פרטיך יופיעו באתרי לוחות אחרים ? האם אין לבקש את אישור המפרסם ????
זכויות הפרט של המפרסם הינן מעל הכול ויש להתחשב בהן הרבה לפני שמתחשבים באתר כזה או אחר אשר רוצה “לנפח” את מסת המודעות בכדי למשוך לקוחות.
10.11.2009 בשעה 16:13
יד2 פוגעת בגולשים גם באמצעות הממשק הנוראי שלה. הם מתחרים בהומלס לא רק בתוכן אלא גם במי יתן את חווית הגלישה המתסכלת ביותר האפשרית.
10.11.2009 בשעה 17:27
הנושא הזה בדיוק עלה אצל דבורית שרגל. היא גילתה שהצעות עבודה שפורסמו אצלה “לברנז’ה בלבד” הועתקו ל ALLJOBS ללא בקשת רשות. זה גרם לכך שהמפרסמים קיבלו מבול פניות בלתי רלוונטיות, מה ששקול בעיני לספאם.
אם קצירת כתובות אימייל מאתרים שונים לשם משלוח דואר זבל הינו פסול, אני לא רואה מדוע קצירת מודעות היא חוקית.
הבעיה היא לא בהעתקה או בגישה למידע, הבעיה היא עם השימוש שנעשה בו.
ונניח שיפתח אתר שיסחור במודעות תמורת תשלום (המעוניינים משלמים עבור הזכות לצפות במודעה). האם פרסום המודעות בחינם ללא רשות לא מהווה פגיעה בחופש העיסוק?
10.11.2009 בשעה 21:02
אני חושב שלאדם שמפרסם מודעה יש אינטרס שיהיה פרסום רב ככל שניתן וזאת כדי שיוכל למכור. זו אגב גם גישת המחוקק (ככה אני מבין אותה – אני לא עו”ד). אולם מה שיד 2 עושה – מאלצת את המשתמש לוותר על הזכויות יוצרים הוא פשוט לא אתי, ולא ברור לי אם הוא חוקי.
אגב לא ניתן לרשום זכויות יוצרים על עובדות!!!
לדוגמא: למכירה דירה 4 חדרים בהרצליה במחיר…
בכל מקרה אין הבדל ממשי בחווית השימוש באתרים YAD2, WinWin, Homeless וגם האתר החדש “זה וזה” (שם קצת מוזר) לא מביא בשורה חדשה של שימוש
10.11.2009 בשעה 22:59
גילוי נאות – עבדתי עד לפני מספר חודשים בגלובל נטוורקס, לא כחלק מצוות אתר זה וזה.
השורה התחתונה היא שכשמשתמשים, חשובה לנו הנוחות, חשובה לנו שימושיות וחשוב לנו למצוא מה שחיפשנו.
אתר “זה וזה” נותן פתרון לכל אלו. בתור מישהי שמחפשת כרגע מגורים לא ממש קונבנציונלים (בית במושב+דרישות די ספציפיות), ריכוז המודעות במקום אחד מקל עליי משמעותית את החיפוש.
העובדה שאין פרסום, ממשק המשתמש נוח והחיפוש מעולה – היא יופי של בונוס עבורי.
10.11.2009 בשעה 23:11
אלירם, אני חושב שמודעה פומבית יוצאת משליטת המפרסם בזמן הפרסום. זה לא דומה ליצירה אלא להודעה על כך שאתה מחפש או מציע משהו ועל כך לרוב יש לך אינטרסים שכמה שיותר אנשים ייחשפו לכך.
11.11.2009 בשעה 1:30
הגילוי הנאות שלי הוא שאני נתתי את השם “זה וזה” לאתר, וזכיתי לעבוד על חלקים נבחרים ממנו (כפרילנס).
אני חושב שיד 2 מגיבכמו כל מי שחרד לאבד את הרלוונטיות שלו, ומגיב באלימות – למרות שזה צפוי.
זה קרב אבוד מראש ואתרים גדולים ורבי עוצמה הרבה יותר מיד 2 הבינו את זה כבר מזמן ושולחים את תכניהם על פני הרשת.
רק ליוטיוב (בעצם לרוב הרשתות החברתיות) מאפשרים לשאוב מהם תכנים ולצפות בהם בלי כניסה לעמוד באתר עצמו – וזאת הרי הנקודה העיקרית.
ליד2 יש שתי אופציות ריאליות אמיתיות: 1. לנסות לחסום טכנולוגית את הגישה של “זה וזה”, או לוותר ולנסות ליצור שיתוף פעולה מסחרי.
עוד אופציה של יד2, היא באמת לשנות את האופי שלו ולהשתפר למען הגולש. זה אומר פרסום יותר מתון, ממשק טוב ונוח יותר ועוד.
מתוך הכירות עם הישראליות הטיפוסית, הם יעדיפו לבזבז את הכסף ואת הזמן של עורכי דין שרק יעשו עליהם קופה אך לא ימנעו את הבלתי נמנע.
11.11.2009 בשעה 2:05
גל – אני בוחר להתייחס לפיסקה הראשונה שלך, למרות שהיא ממש לא מרכז הכובד של הפוסט. עם כל הכבוד לדטרמיניזם הטכנולוגי, ועד כמה שנבחר לתעב את חברות התקליטים השמנות והשבעות. לראות בנאפסטר ודומיו אמצעי הפצה שחברות התקליטים יכלו לנצל לצרכיהם היא בעיני תמימות. לעידן המידע יש המון ברכות לחברות המדיה – יוטיוב, בלוגי מוזיקה ועוד אלפי דרכים שמעריצים יכולים להחליף בהם מידע. אבל כל זה פשוט לא מסוגל לפצות על העובדה שהמחיר של מוזיקה מוקלטת ירד, בעיני אנשים רבים, לאפס. ישנם לא מעט תעשיות שנעלמו בגלל שהטכנולוגיה הורידה את הביקוש למוצריהם לאפס – אבל אני לא מכיר אף תעשיה אחרת שהביקוש למוצריה רק עלה, אבל הנכונות של הלקוחות לשלם כמעט נעלמה לחלוטין (ומספיק לראות את קריאות הבוז כאשר last.fm ניסו לגבות מנוי חודשי בעלות של כוס בירה). יש אמנים שהצליחו להגדיל את הכנסותיהם בעידן החדש – אבל אלו לרוב אמנים שבנו את קהל מעריציהם בעולם הישן, או שפיתחו כל מיני גימיקים שהקשר בינם לבין המוצר האמיתי (מוזיקה) מקרי בהחלט.
חברות התקליטים עשו, עושות וכנראה יעשו טעויות במלחמה שלהם במשתפי הקבצים ובבלתי נמנע – אבל הבעיה היא אמיתית, והיא נוגעת לכל מי שרוצה שהקלטת מוזיקה תישאר עסק ריווחי.
11.11.2009 בשעה 10:31
נמרוד, חברות התקליטים עשו ועושות מהלכים מעטים מדי ומאוחרים מדי כדי להסתגל לטכנולוגיה המשבשבת וזו אחת הסיבות שהמכה שהן חטפו הייתה כואבת במיוחד.